• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

״גלבי״: ספר על חמלה ואנושיות

״גלבי״, ספרה החדש של איריס אליה כהן, מספר את סיפורה של עורכת דין בשנות השלושים לחייה שיוצאת לחפש את אחותה התאומה שנחטפה מן המעברה. אבל זה לא רק סיפור על ילדי תימן, אלא בעיקר על חמלה גדולה לבני אדם ולרעיון של היות אדם
מיה טבת דיין

1. על החמלה

באחת השיחות עמו… סיפר לה שמבחינתו אחד הציוויים הכי חשובים הוא: "לא תשכח", ושהעניין הזה הוא למעשה הבסיס ותכלית עבודתו. "יגאל ומלחמתו בשכחה," הפטיר לעברה בחצי חיוך, והסביר: "'לא תשכח' זה לא 'זכור'. 'לא תשכח' ו'זכור' הם שני מונחים בעלי משמעות שונה. בדיוק כמו ש'לא תמחק' ו'תכתוב' הם שני דברים שונים. בדיוק כמו ש'לא תעצור' ו'תלך' הם שני דברים בעלי משמעות אחרת לגמרי. את מבינה אותי?" תהה, אבל לא חיכה לתשובה והמשיך: "ב'לא תמחק' קיימת הנחה שכתבת משהו כבר. ב'לא תעצור' קיימת הנחה שהלכת כבר. שאתה עדיין הולך. ככה גם ב'לא תשכח'. ההנחה היא שיש לך מה לשכוח. לעומת זכור, שהוא ציווי לעתיד." וסיכם: "הרבה יותר קשה לא לשכוח, מאשר לזכור. אנחנו חייבים לא לשכוח (גלבי, עמ' 136)

ייתכן כי הרעיון הבולט ביותר, המותיר בך רושם עז ביותר עם סיום הקריאה ב"גלבי", ספרה של איריס אליה כהן, היא מצוות "לא תשכח" שברוחה, כך נדמה, נכתב הספר הזה. עוד לפני הנרטיב, שעוד נדבר בו, משמש "גלבי" כעדות ומצבה לא רק לסיפור היהודי, הציוני והישראלי, אלא גם לסיפור של היות אדם בעולם. שכן מעל הנרטיב הסיפורי שלו מרחפת חמלה גדולה לבני אדם ולרעיון של היות אדם. זו חמלה שאינה נאמרת במפורש, אבל נובעת מהנחת יסוד המומחשת שוב ושוב: בסיפור הזה אין באמת "טוב" כפי שאין באמת "רע". ואולי מדויק יותר לומר שב"גלבי" יש טוב מאוד ורע מאוד, אבל הם לעולם לא יופיעו בנפרד זה מזה. הגדרות קלאסיות ופופולריות של מוסר קורסות בספר הזה לטובת ראייה אנושית חומלת ורחבה: להיות אנוש פירושו להיות רע וטוב, לתפארת הרע והטוב, ואין מי שחף מהיות שני הדברים יחדיו– לא בקרב הדמויות, וכפי שנגזר מזה, גם לא בקרב הקוראים.

הרעיון הזה מומחש באופן עקבי לאורך הספר כולו, שכן איריס אליה כהן כותבת את הדמויות שלה באהבה גדולה. ניכר כי כל אחת מהן אהובה מאוד על הכותבת ולכן, באופן בלתי נמנע, הופכות הדמויות להיות אהובות גם על הקורא.

אינך יכול כקורא שלא לאהוב את זוהרה, גיבורת הספר, עורכת דין בשנות השלושים לחייה המחפשת נואשות אחר אחותה התאומה שנחטפה מן המעברה בהיותן פעוטות, על בעיות ההזעה שלה, על לבה השבור, על כעסיה. אינך יכולה שלא לאהוב את יגאל, החוקר הפרטי, המגושם, השתקן, הלא-תמיד-ברור. אי אפשר שלא לאהוב את אדיבה, חברתה הטובה של זוהרה, בת הדור השני לניצולי השואה, חולת ניקיון, חרדתית, ביקורתית מאוד, שדומה במידה רבה ובלתי מודעת לאימה, שרק'ה, שאי אפשר להשחיל מילה בתוך שטף דבריה, אך בה בעת מעוררת הזדהות ואמפתיה עמוקה אחרי שנחשף סיפור חייה. אפשר שלא לאהוב את אחות בית הספר המשפילה את זוהרה מול כל הכיתה, או את פרופ' ישעיהו מגל, אביו של יאיר, הגרוש של זוהרה, אבל בו בעת אי אפשר שלא להבין אפילו אותם, להבין מהיכן באו, להבחין בעיוורונם ולכאוב אפילו אותו.

וכך התאהבתי ב״גלבי״: כשהתאהבתי בדמויות שלו, מחלתי להן, הבנתי את המעשים האיומים ביותר שלהן. במקום לכעוס הסתכלתי בעין כואבת ומחויכת על הקרקס הזה שמכונה עיר, ארץ, שואה, חיים. וכשסגרתי את הספר הוא לא נראה לי יותר כספר, אלא כמיקרוסקופ, שעל צלחת הפטרי שלו מונחים כל רכיבי המציאות האנושית הללו, ומתמסרים למבטי החוקר, כאילו אינם הסיפור שלי. כאילו, לרגע, הם תחום מחקר רחוק. כאילו אפשר להשהות את המטען הרגשי כלפי פשעים איומים שביצעו בני אדם זה בזה ממש כאן, על האדמה הזאת, בתוך הבתים האלה. להתבונן בהם, לפרק אותם ולמחול.

2. על השאלה האנושית

עטיפת הספר (הוצאת ידיעות אחרונות)
עטיפת הספר (הוצאת ידיעות אחרונות)

״גלבי״ היא מילה בערבית בניב תימני שפירושה: הלב שלי. הגיבורה שלו יוצאת לחפש את אחותה שנחטפה בילדותן, אבל זה אינו ספר על ילדי תימן הנעלמים. יש בו גם שואה, מחנות ריכוז, אכזריות גרמנית ורצח עם. אבל זה גם אינו ספר על שואה ותקומה. בעיקר משום שהספר והסופרת אינם מתמסרים בקלות לכותרות קלישאתיות של תפוצה ועדתיות, ומי שאוהב לנהל מלחמות על גב הגזענות, יתקשה – בסופו של דבר – לעשות את זה כאן. על רקע מאבקי התרבות שמתנהלים בעולם הספרות הישראלי בשנים האחרונות, הקיטוב, ההתלהמות וההאשמות ההדדיות, בולטת אליה כהן בתפיסה הלא-מתפשרת שלה של אנושיות שאינה תלויה בדבר. בוודאי שלא ברקע עדתי.

גם ברגעים בהם נדמה שהסיפור עומד לכשול בדיכוטומיה של מוצא, של אשכנזים ומזרחים, הרי שהוא ממהר לטפס מעלה, לעשות זום-אאוט לתמונה ולעסוק שוב בשאלה האנושית, זאת שמעבר לגזע, לתפוצה ולכותרות היסטוריות כאלה ואחרות, גם אם אמיתיות. כך קרוה, שגם כאשר ליבו של הנרטיב עוסק בחטיפת ילדים תימניים, והנרטיב מצביע על מערכת מאורגנת ואשכנזית העומדת מאחורי חטיפות אלה, אליה כהן עדיין עוסקת בשאלות של זהויות, של כאב, של געגוע, של קריעה ושל כמיהה לאיחוי. ולכן, כאשר היא כותבת על המשפחה הפולנית, היא עושה את זה בטון ענייני. כואב. אמת מזוקקת ונטולת האשמה ואשמה. ללא ייסורי מצפון, ללא חרטות. ועם כאב גדול על האדם ועל החיים שהתגלגלו לקטבים שלא ניתן יותר להשיב ולאחד.

כך קורה, שגם כאשר דמויותיה עצמן מבקשות לקחת את הנרטיב לקטבים עדתיים, אליה כהן משיבה אותן בעדינות לעסוק בשאלת האדם ולא בשאלת המוצא:


"תגיד," היא נזכרת לברר מה מוצאו. עניין שכבר תהתה לגביו, וכעת נראה לה שנקרתה בפניה ההזדמנות. "מה אתה? מזרחי? אשכנזי? חצי-חצי?" מחד, גון עורו לא שחום במיוחד, ועיניו די בהירות. ומאידך, לפעמים כשהוא מדבר הוא נשמע לה כמו צדוק, אחיה. מדגיש את החית והעין. לפעמים. כאילו נזכר שככה בדיוק אמורה העברית להישמע.

הוא מזדקף, וראשו נוגח בתקרת הרכב: "אני שלם."

"נו, באמת."

"אני בן אדם," הוא מתעקש. מעביר הילוך בפנים קפואות ולא עונה.

"נו?"

"למה זה נראה לך חשוב."

"למה זה נראה לך לא חשוב." היא מחזירה לו במהירות, ומוסיפה: "אני פשוט מבררת אם אתה יודע מי נגד מי בתיק שלקחת על עצמך לחקור."

"מי נגד מי?"

היא לא עונה. ושוב מדריכה אותו תשוקתו הבלתי-מוסברת לסיגריות, ובתנועה רכה, שוות נפש, הוא אוסף את החפיסה מבין ירכיה. מקיש באצבעו על ראש סיגריה שעמדה בהיכון, מוכנה להישלף. "אני לא חושב שיש פה טובים ורעים," הוא אומר. (גלבי, עמ' 175)

3. על מטאפיזיקה

מעבר לנרטיב ולתפיסת מוסר מובהקת, ״גלבי״ מכונן תמונה מטאפיזית מובהקת המייצרת בעצמה שפה עתירת מסרים. בבסיס תמונה זו נמצאים המים  – זוהרה, הדמות הראשית, מזיעה ללא הרף, ממש מגירה את עצמה לדעת. המציאות כולה נדמית כנזילה מאוד לפרקים. האוויר אביך. הדמויות מתבוננות בה מבעד לאוויר שנדמה כמימי. היתרון הסיפורי של מציאות נזילה הוא שהיא פתוחה לשינויים ולאפשרויות. אש ועשן מתקיימים לצד המים  – יגאל, החוקר הפרטי, היה מעשן את המציאות כולה לו רק ניתן לו. באחת הסצנות, בעוד אלפרד, אביה של אדיבה, בונה דגמי ספינות מגפרורים במחסן, פורצת במטבח הבית שריפה. שעה לפני כן מנסה אדיבה לברר עם אמה מה היו הקרמטוריומים. היהדות הנשרפת, היהדות שנותרה כאוד מוצל, היהדות הממשיכה לשרוף את עצמה לדעת – כל אלו מאיימות להעלות את המציאות באש, והופכות את הזמן הסיפורי לדוחק מאוד והרבה גורל מאוד.

״גלבי״ היא מילה בערבית בניב תימני שפירושה: הלב שלי. הגיבורה שלו יוצאת לחפש את אחותה שנחטפה בילדותן, אבל זה אינו ספר על ילדי תימן הנעלמים. יש בו גם שואה, מחנות ריכוז, אכזריות גרמנית ורצח עם. אבל זה גם אינו ספר על שואה ותקומה. בעיקר משום שהספר והסופרת אינם מתמסרים בקלות לכותרות קלישאתיות של עדתיות. על רקע מאבקי התרבות שמתנהלים בעולם הספרות הישראלי בשנים האחרונות, בולטת אליה כהן בתפיסה לא-מתפשרת של אנושיות שאינה תלויה בדבר

לאורך הספר כולו מופיעים זוגות של תאומים ותאומות, סיפורים כפולים משתקפים זה בזה כמראות עד שנדמה כי במציאות הסיפורית הזו הכל מבקשים להופיע בצמדים-צמדים. התוצאה עשויה להיות מתסכלת מבחינה קיומית: בתוך מציאות נזילה, מוכפלת, משתקפת, מתעתעת, נדמה שהעולם מציע מסגרת קיומית שהינה בו בעת בלתי אפשרית לאדם, אך גם הכרחית לאנושיותו. במילים אחרות: בלתי אפשרי כמעט להיות בן אנוש במטאפיזיקה הזאת. בלתי אפשרי להיות אנושי בלעדיה.

מלכתחילה היה ל״גלבי״ שער פתוח לרווחה ללב שלי. מהסיבה הפשוטה שאני אוהבת בכל לבי את איריס אליה כהן. כי היא חברה שלי. אני אוהבת את הכתיבה שלה – הפרוזה והשירה, את הקול הייחודי שלה שמעורר בי השראה שוב ושוב, ומעל לכל, אני אוהבת את הלב שלה.

אבל אין די בשער פתוח ללב כדי להתאהב בספר. ובכל זאת התאהבתי ב״גלבי״. קראתי בו ברציפות במשך יום ולילה ויום. נזכרתי עד כמה טוב יודעת אליה כהן לספר סיפור. לכתוב דיאלוג על אמת. לתפוס את הקורא שלה מבלי להרפות, להצחיק ולזעזע באותו העמוד, באותה השיחה. להנכיח פיסת היסטוריה שהוסתרה, הודחקה, הועלמה, אך יש בה ללמד אותנו יותר מפיסות היסטוריה ששבים ודנים בהן ללא הרף. היא אמנית ענקית בזה. ויחד עם עריכתה המדויקת והמוקפדת של נוית בראל, נרקם הסיפור לעיני הקורא כמו שמיכת טלאים הנרקמת ביד אמן.

יצאתי מהקריאה וידעתי שני דברים מעל לכל ספק: הראשון, העולם אכזר. ובני האדם אכזריים. והשני, העולם מלא אהבה, ובני האדם אוהבים.

והאמת שיש גם שלישי: ״גלבי״ היא יצירה גדולה.

״גלבי״ מאת איריס אליה כהן, הוצאת ידיעות ספרים, 2016.

מיה טבת דיין היא סופרת, משוררת, ומרצה להינדואיזם באוניברסיטה של בריטיש קולומביה (ונקובר). ספר שיריה האחרון "ויהי ערב, ויהי תוהו" (פרדס) יצא לאור ב-2015

 

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.