• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

רבי שמעון לפסח: לשכוח ההחמצות שיהיו כעפר

רבי שמעון, חכם עבדאללה וחזקל עם מחשבות על פסח
אלמוג בהראלמוג בהר

משורר, סופר ומבקר ספרות, חתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תש"ע

אמר רִבִּי שמעון

א.

אמר רבי שמעון: עיקר הפסח הוא ביטול החמץ, וביטול זה יש בו כמה עניינים גדולים. שהלחם הוא המאכל הראשון הנזכר בתורה הקדושה, אחר שהזכיר עצי הפרי למאכל, ואחר שחטאו אדם וחווה בפרי עץ הדעת טוב ורע אמר האלהים לאדם ״בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם״ (בראשית ג', י"ט). ואם כך, הרי שכשבא חג הפסח אנחנו באים לבטל אותו החטא על ידי שאנחנו מבטלים העונש, שהיה אכילת הלחם, ואוכלים במקומו את המצה, לחם עוני שלא הספיק בצקו לתפוח. דבר אחר שיש בביטול החמץ והוא ביטול ההחמצה, שכל הימים אנחנו הולכים ונזכרים בכל החמצה מהחמצותינו שהחמצנו בחיינו, ואין אנו מוכנים לשכוח ולבטל אף אחת מאותן החמצות, ובפסח אנחנו מקבלים עלינו לבטל החמץ, כלומר לשכוח ההחמצות שיהיו כעפר הארץ, ואז להתחיל השנה בניסן חדשה, ללא אותן החמצות שאנו סוחבים עמנו מניסן הקודם. ויש מי שחיבר תפילה על התרת ההחמצות וביטולן כדוגמת תפילת כל נדרי ביום כיפורים על התרת הנדרים והקונמות וביטולן, ויש להמליץ על כך. ואפשר לברך לאחר ביעור החמץ: "כשם שביערנו החמץ מרשותנו היום הזה, כן תזכנו ותסייענו ותעזרנו ותאמצנו לבער היצר הרע מקרבינו. אנא ה' הפרד נא מעלינו צד הרע שביצר הרע, ותזככנו ותלבבנו בכוח היצר הטוב".

אמר חכם עבדאללה

א.

אמר חכם עבדאללה: כל יהודי שנכנסתי לביתו, אכלתי אצלו. ומעולם לא שאלתי אותו אם מטבחו כשר, או אם קנה משוחט נאמן או אם מכר חמצו לפני הפסח, שמעולם לא שמעתי על יהודי שלא עשה אחד מכל אלו. וכל יהודי שנכנס בבית הכנסת שלי, מיד הזמנתי אותו לעלות לתורה. ומעולם לא שאלתי אותו אם שומר שבת הוא או אם מחללה, בביתו או בפרהסיה, שמעולם לא שמעתי על יהודי שכך יעשה.

ב.

אמר חכם עבדאללה: בימינו אנו מוצאים הרבה אברכים בעלי תשובה וגם בעלי משפחות הנוטשים משפחותיהם לנסוע בחגים, ובעיקר ביום ראש השנה ובערב הפסח, אל ארצות רחוקות להשתטח על קברות צדיקים. ואנחנו לא הכרנו מנהג זה במקומותינו, ולא בא אל גבולינו, שאת הצדיק אפשר לבקר כל השנה, ורצוי ביום לידתו או ביום פטירתו, ואילו החגים, הבאים רק פעם בשנה, העיקר בהם הוא המשפחה. כמובן, אם רבו גר בסמוך לו, הולך ומנשק ידו בערב החג. אבל העיקר הוא המשפחה, ואל קברות בני המשפחה המתים עולה בזיארה לפני החג, ואת בני המשפחה החיים פוגש הוא סביב שולחן החג, איש תחת ביתו, תחת גפנו, תחת תאנתו. ולא רק זאת, שמענו מהרבה משפחות כמה עול מפיל עניין זה על הנשים והילדים הנותרים לערוך לבדם את החג, ואין מצווה נקנית בעבירה. החג הוא יום טוב, צריך לשמוח והשמחה עם המשפחה, אוכלים יחד, שותים יחד ומברכים יחד. על כן עלינו להמליץ: זיארת הצדיק ביארצייט שלו, ואילו החגים איש בביתו. וצעירים ומבוגרים ישכילו וילמדו מכך, ולא יטשו תורת אמם, שמצאנו שכמה מבעלי התשובה זריזים יותר במצווה זאת מאחרים, ועל כן אנחנו אומרים, לא בחומרות נקנית התשובה, אלא דווקא בחיים שחי עם המשפחה יום אחר יום וראש שנה אחר ראש שנה.

Dura_Europos_fresco_Jews_cross_Red_Sea

ג.

אמר חכם עבדאללה: ואך הפורשים, הנמנעים מלשתות התה בפסח, הם מהאשכנזים המחמירין חומרות רחוקות בפסח, כגון לאסור קטניות, ואפילו גרעיני קאפ"י, ועוד כמה וכמה חומרות כאלו כידוע. עוד ראיתי שכתב בעל חיי אדם שרצה לאסור בפסח אף תפוחי אדמה, מפני שמחמיצין, ואך מפני שפרנסת עניי רוסיא ופולין היא מתפוחי אדמה, לכן שלחו לו בזו הלשון: "הגאון בעל חיי אדם, דע כי חיי האדם, הם תפוחי האדמה". ואך אנן הספרדים דאזלינן בעמק שווה הוא עמק המלך מלכו של עולם, נוהגים לאסור רק את האסור, ולהתיר את המותר, ולהוסיף רק מעט חומרות באיזה דברים ידועים, ולא לעשות הסייג יותר מהעיקר. וידוע מה שאמרו חכמים, שהמחמיר גורם מחלוקת, וכן אמרו שכל המחמיר עליו הראיה, ועוד אמרו כי המחמירים לא באו לידי ניסיון, ועוד מחו בידי המתחסדים הנאחזים בסבך של חומרות גסות אשר בדו מלבם. ואם נוהג אדם שלא לשתות תה או קפה בפסח, או שלא לאכול קטניות או תפוחי אדמה, מפני שראה בביתו שנהגו בהם אסור, אינו צריך אפילו לעשות התרה, כי מנהג זה הוא בטעות אצלם מחסרון ידיעה, ואם היו יודעים היו מתקנים. ויש אצלנו מי שאוסר אכילת חומוס בפסח שכן שמם בערבי דומה לחמץ בעברי, ואין רוצים לשאת שם חמץ על דל שפתם בפסח, וזהו טעם פגום, שכל פרשיות החג מלאים בשם חמץ, ואומרים אנחנו מילת חמץ פעמים רבות בפסח.

ד.

אמר חכם עבדאללה: קראנו אצל רבנו הגדול הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה: "חור שבאמצע הבית שבין אדם לחברו זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו. אבל חור שבין ישראל לעכו"ם אינו בודק כלל שמא יאמר העכו"ם כשפים הוא עושה לי אלא מבטלו בלבו ודיו. וכל מקום שאין מכניסין בו חמץ אינו צריך בדיקה. ואין חוששין שמא גררה חולדה חמץ למקום שאין מכניסין בו חמץ שאם נחוש מבית לבית נחוש מעיר לעיר ואין לדבר סוף".

ה.

אמר חכם עבדאללה: נהגו לעשות מרקחת מהאתרוג שבירכו עליו בסוכות, ואוכלים אותו ביום ט״ו בשבט. נוהגים להניח את הלולב עד ערב פסח על פתח הבית, ובערב פסח לוקחים אותו להשליכו לתנור לאפות בו את המצות, שהואיל ונעשה בו מצווה אחת יעשה בו מצווה אחרת. ואפשר לשמור גם הערבה שעשו בה חבטה בסוכות שישרפו אותה בתנור שמסיקין בערב פסח לאפיית המצות. ועצי הסוכה נהגו להצניעם עד לשריפה בתנור להגעלה לצורך הפסח.

ו.

אמר חכם עבדאללה: הנכון הוא לפרש לבני ביתו דברי ההגדה של פסח בלשון שמבינים. ואם גם בעצמו אינו מבין לשון הקודש, יאמר מתוך הגדה שהוא עם פירוש, ויאמר לאחר כל פיסקא בלשון הקודש פיסקא בלשון ערבי או ספרדי או אשכנזי או איטלקי או שאר לשון. וכל שכן המאמר "רבן גמליאל היה אומר" וכו', שצריכין כולם להבין את הטעם של פסח מצה ומרור. ועל ההגדה נאמר "מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹאיֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹאיֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹרבְּכָלגְּבֻלֶךָ : וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות י"ג, ז'-ח'), ואיך תספר לבנך אם לא בלשונו? על כן נהגנו לכתוב בהגדה של פסח שהדפסנו בבגדאד: "סדר הגדה של פסח שנהגו בה ישראל בזמן הגלות כך היא, ונדפסה באותיות גדולות העברי, והערבי עם נקודות עם כמה הוספות, וסדר הפסח בלשון ערבי צח שיובן לכל אדם, עם שירים ושבחות", שכמעט כל אדם נזקק היום לשַרְח פִי אֶלְעַרַבִּי. וכך כתבנו בראש סדר ההגדה: "יבדי אלהגדה בחס ובנגם חלו ובפרחת אלקלב, ויכוין לית'בת מצוות עשה מאלסיפור יציאת מצרים", ופירושו, יתחיל את ההגדה ברגש ובניגון יפה ובשמחת הלב, ויכוון לקיים מצוות עשה של סיפור יציאת מצרים. וגם בהגדה של פסח "אהבת הקדמונים" במגרב כתבו לעורך הסדר: "וירג'ע יקולהא באלתפסיר אלערבי באש יפהמו אלפאמיליא דיאלו", ותרגומו ויחזור ויאמר אותה בפירוש הערבי כדי שיבינו משפחתו, ועוד הודיעו: "אידא מא יפהמש בלשון הקודש יקדר יקולו בלסאן אלדי יערף והאדא תפסירהו בלסאן אלערבי", שהוא במילים עבריות: אם לא יבין בלשון הקודש יכול יאמר ההגדה בלשון שאותה יבין וזה תרגומה בלשון הערבי.

מפה מתוך הגדה שהודפסה באמסטרדם בשנת 1695 (הספרייה הלאומית)
מפה מתוך הגדה שהודפסה באמסטרדם בשנת 1695 (הספרייה הלאומית)

ז.

אמר חכם עבדאללה: בהגדה של פסח בנוסח בגדאד כתובים דברי ההדרכה הבאים לעורך הסדר: ימזג'ון כוס שני ויכ'לינו קבאלו. וירפע אל קערה מן קדאמו. לחתא אל ולד יסאל בעד מה אכלנא ליש קאעד תשיל אל קערה? ובימינו זקוק הקהל לדברים חשובים אלו: מוזגים כוס שני ומותירים אותה מולם, ומרים הקערה לפניו, ומחכים עד שישאל הילד בשל מה אכלנו בלי לשבת ולמה תרים הקערה? ובעדה יוקף אל ולד ויסאלוהו, "מנין ג'ית?" ויג'אוב: "מן מצרים", "ווין ראייח?", "לירושלים", "ואש זוואדתך?", ויקול מה נשתנה, אחרי כן יעמוד הילד וישאלוהו, "מאיפה באת?", ויענה "ממצרים", "לאן אתה הולך?", "לירושלים", "ומה הצידה שעמך?", ויאמר "מה נשתנה", ואד'א מא אכו ולד יקרא הווי, ואם אין עמו ילד יקרא: "במא תגיירת האד'י אללילה מן כל ליאלי, פי כל ליאלי ליס נחנא גאמסין לאונו מרא ואחדה, והאד'י אללילה מרתין, פי כל אלליאלי נחנא אכלין כ'מיר יא פטיר, והאד'י אללילה כולו פטיר. פי כל אלליאלי נחנא אכלין כ'צ'אר יא מראר, והאד'י אללילה כולו מראר. פי כל אלליאלי נחנא אכלין ושארבין, בין קעוד ובין מנתכיין, והאד'י אללילה כלתנא מנתכיין". וקרובים הדברים לדעת לשון המשנה שאמרה: "מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו. ואם אין דעת בבן, אביו מלמדו: מַה נִּשְּׁתַּנָה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת? שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה – כֻּלּוֹ מַצָּה? שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, – הַלַּיְלָה הַזֶּה מָרוֹר? שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי? שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אָנוּ מַטְבִּילִין אֲפִילוּ פַּעַם אֶחָת, – הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים? ולפי דעתו של בן אביו מלמדו, מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מ"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" (דברים כ"ו, ה'), עד שיגמור הפרשה כולה".

רבי סעדיה גאון אמר בסידורו: "ממלאים כוס שני ואם יש שם ילד ברדעת יעמוד על רגליו וישאל מה דבר הלילה הזה כפי שאבאר, והחכם שבחבורה משיב לו תשובה שארשום אותה. ואם אין שם ילד ברדעת הרי החכם הזה הוא השואל והוא המשיב. וזאת השאלה: מה נשתנהוזאת התשובה: עבדים היינו…". ורבנו הגדול הרמב"ם אמר ב"משנה תורה" שלו, בהלכות חמץ ומצה: "מצווה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" (שמות י"ג, ח'). לפי דעתו של בן אביו מלמדו. כיצד אם היה קטן או טיפש אומר לו בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחירות. ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים וניסים שנעשו לנו ע"י משה רבנו הכל לפי דעתו של הבן. וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע כך וכך היה. וכיצד משנה מחלק להם קליות ואגוזים ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו וחוטפין מצה זה מיד זה וכיוצא בדברים האלו. אין לו בן אשתו שואלתו. אין לו אישה שואלין זה את זה מה נשתנה הלילה הזה. ואפילו היו כולן חכמים. היה לבדו שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה".

ח.

אמר חכם עבדאללה: קראנו בהגדה של פסח שנאמר: "בָּרוּךְ הַמָּקוֹם, בָּרוּךְ הוּא. בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא. כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה. אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל. חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם? וְאַף אַתָּה אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן. רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי – וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל. תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְיָ מִמִּצְרָיִם, מִבֵּית עֲבָדִים. וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל – אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּיוֹם הַהוּא, אִי בַּיוֹם הַהוּא יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּעֲבוּר זֶה – בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי אֶלָא בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ".

מה אתה למד? שכל הגדה של פסח שאנחנו אומרים, לא לחכם אנחנו אומרים, לא לרשע אנחנו אומרים, לא לתם אנחנו אומרים, אלא הכל לפני מי שאינו יודע לשאול. ובתלמוד ירושלמי באו הדברים כך: "תני ר' חייה כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: בן חכם בן רשע בן טיפש בן שאינו יודע לשאול. בן חכם מהו אומר: מַה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ אותנו, וְאַף אַתָּה אֱמָר לוֹ: בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים. בן רשע מהו אומר: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה? מכיוון שהוציא את עצמו מן הכלל אף אתה אמור לו: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי, לי עשה לאותו האיש לא עשה. אִילּוּ הָיָה אותו האיש במצרים לא היה ראוי להיגאל משם לעולם. טיפש מה אומר: מה זאת? אף את למדו הלכות הפסח שאֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן, שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת. בן שאינו יודע לשאול – אַתְּ פְּתַח לוֹ תחילה, אמר רבי יוסה מתניתא אמרה כן אם אין דעת בבן אביו מלמדו". ולמדו שמה שהשיבו חכמים בארץ ישראל לטיפש השיבו חכמים בארץ בבל לחכם.

ט.

אמר חכם עבדאללה: קראנו בהגדה של פסח: "אילו נתן לנו את התורה ולא הכניסנו לארץ ישראל – דיינו". והדברים הללו מכוונים נגד החלוצים החופשים החושבים לבנות את ארץ ישראל בלא תורת ישראל, ולכן אמר שהעיקר היא התורה, כי ארץ ישראל בלא תורה איננה טובה יותר מחוץ לארץ, ואדרבה מוטב להישאר בחוץ לארץ ולא לעשות עבירות בארץ ישראל

אמר חכם עבדאללה: קראנו בהגדה של פסח שנאמר: "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָׁם, לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵנוּ". והביא הדברים רבנו הגדול הרמב"ם ז"ל כך: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר ואותנו הוציא משם וגו'. ועל דבר זה צווה הקב"ה בתורה וזכרת כי עבד היית כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית".

י.

אמר חכם עבדאללה: קראנו בהגדה של פסח בנוסח המגרב שנאמר בערבית שלהם: "הכדא קסם אללה אלבחר, לאבאתנה עלא אתנאש אן טריק. חין כ'רג'ו אולאד ישראל מן מצר. עלא יד אלמוניר סיידנא מוסא בן עמרם עליה אלסלאם. כיף מא סלך פכהם וע'אתהם וכ'רג'הם מן אלכ'דמה אלצעיבה ללראחה. מן אלעבודייה ללחורייה. ירסלהו אללה תעלא אן יג'מע שמלנא אילא בית מקדשהו, למען שמו הגדול והקדוש", ותרגומו: "כך בקע אלוהים את הים לאבותינו בשתים עשרה דרכים, כאשר יצאו בני ישראל ממצרים, בידי אדוננו משה בן עמרם עליו השלום המוניר, המאיר. איך הושיעם והצילם והוציא אותם מעבודה קשה לרווחה, ומעברות לחירות. ישלח אותו אלוהים הנעלה כדי שיכנס כל נפוצותינו אל בית מקדשו, למען שמו הגדול והקדוש". שכבר בחציית ים סוף היה הולך כל שבט בדרכו.

יא.

אמר חכם עבדאללה: קראנו במשנה פסחים שנאמר: "ואפילו עני בישראל לא יאכל עד שיסב. ולא יפחתו לו מארבעה כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי", שעל כל ישראל, ובתוכם עניים מרודים הטועמים כל השנה טעם עבדות ממש, לנהוג בפסח מנהג בניחורין ומלכים.

יב.

אמר חכם עבדאללה: קראנו בדברי רבנו יוסף חיים מבגדאד שאמר: "חייב אדם לספר בניסים ונפלאות שעשה השם יתברך לנו ולאבותינו, עד שתכריחנו השינה לישון", והוסיף על דבריו רבנו הגדול הרמב"ם בספרו "משנה תורה", בהלכות חמץ ומצה, שאמר: "מצוות עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמישה עשר בניסן, שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר זכור את יום השבת. ומנין שבליל חמישה עשר, תלמוד לומר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שאירעו הרי זה משובח. וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח. כיצד מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר עבודת אלילים. ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מהאומות וקרבנו ליחודו. וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו ומסיים בניסים ובנפלאות שנעשו לנו ובחירותנו. והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה. וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח". והוסיף רבנו הגדול הרמב"ם ללמדנו, אף על פי שהוא היה חי במצרים והיה בה איש גדול ורופא לבעל השלטון, וכתב: "ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים".

יג.

אמר חכם עבדאללה: קראנו בהגדה של פסח: "אילו נתן לנו את התורה ולא הכניסנו לארץ ישראל – דיינו". והדברים הללו מכוונים נגד החלוצים החופשים החושבים לבנות את ארץ ישראל בלא תורת ישראל, ולכן אמר שהעיקר היא התורה, כי ארץ ישראל בלא תורה איננה טובה יותר מחוץ לארץ, ואדרבה מוטב להישאר בחוץ לארץ ולא לעשות עבירות בארץ ישראל, שהם מכעיסים את המלך בפלטרין שלו, שאתם מצויים ממש בתוך ארמונו, ועליהם נאמר: "מִיבִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי" (ישעיהו א', י"ב).

יד.

אמר חכם עבדאללה: כתב רבי יוסף קארו בשולחן ערוך בהלכות פסח: "האיסטניס מתענה בערב פסח כדי שיאכל מצה לתיאבון, ואחר ארבע כוסות אינו רשאי לשתות יין אלא מים".

הרב יוסף חיים מבגדד ורבני בבל
הרב יוסף חיים מבגדד ורבני בבל

אמר חזקל

א.

אמר חזקל: אמרה לצ'חלה ולי בתנו הבכורה: "למה בפסח אנחנו אומרים שהמן השתנה?". תמהנו עליה היכן מצתה שאמרנו זאת. הוסיפה: "בפורים אמרנו "המן הרשע" ובפסח אנחנו שרים "המן השתנה", אז המן השתנה והוא כבר לא רשע?".

ב.

אמר חזקל: אחר כל חג קורא אני דברי הלכות כל חג בחגו, ואיני קורא קודם החג שלא אהיה מצער עצמי הרבה בכל אותן הלכות שעדיין איני יכול לקיים. וחכמים אומרים כי יש לקרוא וללמוד הלכות כל חג מסופו של חג קודם, וכך עליך להתחיל בקריאת הלכות הפסח ממוצאי הפורים.

ג.

אמר חזקל: גם שלושה ימים אחרי הגירוש מגבעת עמל המשיך חכם עבדאללה לסרב לדרוש דרשותיו. להפצרותי ענה בשאלות: כיצד נדבר בהִלכות ההסבה לשולחן הסדר כאשר משפחות מושלכות אלֵי רחוב, וכיצד נרחיב בהלכות ביעור חמץ כאשר מי שאין לו בית אין לו לבער חמץ אלא מבגדיו? והבטיח חכם עבדאללה שנחפשה היטב בהלכות המלכות והמלכים, והלכות סליחה ומחילה ומה שאין לו סליחה ומחילה, והלכות הבתים, כדי שנמסור לציבור בשבעת ימי האבל על הגירוש מגבעת עמל הלכות שיש בהן תועלת לציבור.

ד.

אמר חזקל: פסח זה נעשה ביעור חמץ אישאיש בגופו, נעבור בנר ונוצה נתחיל מפתח הפה והנחיריים ונמשיך ונעמיק. ולאשתו אמר: תני לי הנר והנוצה ואחפש חמץ ואבדוק בכל החורין והסדקין ובכל מקום שמכניסין בו חמץ, ולא אָקוּץ בבדיקתי אף על גב שיש בכך טרחה גדולה, ואשמח כי כותלי הבית לא עשויים אבנים קטנים, ואם היו בנויים אבנים קטנים היתה עלי טרחה כפולה ומכופלת ולְפוּם צַעֲרָא אַגרָא. ואַת תעייני היטב בכל הבגדים, בכיסים שלהם, אולי הנחנו בהם חמץ, ואפילו על הספק צריכה את לבדוק ולראות. ונברך על ביעור החמץ אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ביעור חמץ, ונתחיל נברר כל החדרים לאור נר אחד של שעווה, ועמנו קערה שנתנו בתוכה חתיכת לחם וסכין כדי לחטט בה בחורין וסדקין, ונניח עשרה פתיתי חמץ בזוויות הבית קודם בדיקה כדי שנמצאֵם ונבַעֲרם, ונניח בקערה הנזכרת מעט מלח, והטעם מדברי רבנו יוסף חיים, הבן איש חי, בפרשת צַו, דְהשטן וגֻנְדָּא דִילֵהּ מתקנאין במצוות בדיקת החמץ הרבה, ולכן מוליכין עם הבודק מלח, לדחות המשׂטינים והמקטרגים, על דרך שאמרו בהשמת המלח על השולחן, ועוד טעם, דעושין כן לסִימָנָא טָבָא שנזכה לשנים רבות לבדוק בכל שנה ושנה החמץ ולהבעירו, דְהמלח הוא סימן לקיום דכתיב בספר במדבר "חָקעוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִיא לִפְנֵי ה' לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ" (במדבר י"ח, י"ט), משמע ברית מלח דבר המתקיים. ולאחר ביעור החמץ מברכין שלוש פעמים כָּל חֲמִירָא דְאִיכָּא בִרְשׁוּתִי דְּלָא חֲזִיתֵיהּ וּדְלָא בִיעַרְתֵּיהּ לִבְטִיל וְלֶהֱוֵי כְּעַפְרָא דְּאַרְעָא, ויש להבין לעומקה מילת חמירא שכוללת כל סוגי חמץ, ולעשות את החמץ הפקר שאין לנו רשות בו.

ה.

לעתים אין מי שיאמר לך לכי לך ואז אנוסה את לראות את עצמך כאילו את אברם אבינו ואמנו שרי ולך נאמר לכי לך מן השמיים או מן האדמה. ולפעמים עליך לרדת מצרימה ולגור שם במתי מעט עד שתהיי לגוי גדול עצום ורב. ולעתים את צריכה לתת על עצמך עבודה קשה ולהתחכם לעצמך כדי לנתץ את מסך האדישות ואז לזעוק ואז לשתוק. ולעתים את שוקעת בתוך עבדות מצרים ובין מיצרי חושך מצרים ואת צריכה לא להתמהמה ולא לעשות צידה ולעשות ליל שימורים ולצאת אל המדבר אל פי החירות ואין לך משה שיקרע את הים ואין לך מרים שתצא בתופים ובמחולות ותשיר את שירת הים

אמר חזקל: סיפר לי חכם עבדאללה שאשתו החכמה מזל מצאה בשערות זקנו בעצם ימי הפסח חמץ, והיה שואל אותה מה מצאה ובתחילה לא גילתה, ואחר שגילתה שאלו עצמם למה הניח שם הקדוש ברוך הוא חמץ בעצם ימי הפסח ומה ביקש לסמן, והיו נבוכים ימים רבים וסופם שהלכו לחכם אחר לשאול לפתרון הדבר. ועוד סיפר חכם עבדאללה כי אחר שמצאו החמץ סיפרה לו אשתו, החכמה מזל, כי עוד קודם לכן היתה חולמת בעצם הלילה שלפני הפסח כי תמצא חמץ בתוך שערות ראשו או זקנו באמצע ימי הפסח, ובחלומה הוא יושב לפניה והיא עומדת מעליו כפוֹלה כינים, והיא אוחזת החמץ בין אצבעותיה, והוא שואל אותה, מה מצאת, והיא אינה משיבה, והוא שב ושואל ושוב אינה משיבה, כך עשרות פעמים, עד שהוא קם ועומד מול המראה ופולה בעצמו מתוך שערותיו חמץ רב, על ראשו ובזקנו, ומביט בכל החמץ במראה ועומד וממרר בבכי, עד אנה, בוראי, עד אנה, והיתה היא מתעוררת ופניה משוכות בתאוות בכי.

ו.

אמר חזקל: אמר לי חכם עבדאללה כי המצות הללו שאנחנו קורין אותן מצות בימינו אינן כמצות שהיו. שפעם, לפני המפעלים שהחלו עושים המצות המרובעות והקשות, היו האנשים עושים מצותיהם כמעין פיתות שטוחות שבצקן לא החמיץ, והיו יכולים לכרוך במצה כפי שאנחנו מצווים בהגדה את הפסח והמרור, וכפי שאין אנו יכולים היום במצות שקונים אותן. וראוי לשוב ולהכין המצות בבתים, אך האנשים חוששים שמא יחמיץ בצקם ומעדיפים לסמוך על המפעלים הגדולים והמכונות ולא על ידיהם, שכבר אבדה מסורת אבותיהם מידם. וכך הם גם קונים בימינו קמח מצות, שהוא המצות המרובעות הללו כשהן טחונות, ואינם משתמשים בקמח הרגיל, למרות שקמח זה ודאי אינו חמץ בעצמו לפני שנגעו בו המים, וכך אינם יכולים להכין המצות הישנות, שקמח מצות לא יוכל להן.

ז.

אמר חזקל: אמר לי חכם עבדאללה: "ראיתי רעה חולה, שבאים רבנים ומסכימים להעניק חותמם האומר שהשגיחו שהדברים כשרים, ואף כשרים לפסח, על דברים שאין צריך להרהר על כשרותם, כגון המים, וחומרי ניקוי ומיני תמרוקים. ואז הציבור הכשר בא לידי בילבול, שחושב שאם על זה מופיעה החותמת, הרי הוא מותר, ואילו על מין תמרוקים אחר שאין עליו חותמת, חושב הוא שהוא ממש אסור ואין לקנותו. ואז מחפשות אותן חברות שאין להן חותמת מי שיתן להן חותמת, ומוצאות אותו ומשלמות לו ומייקרות אותו מין תמרוקים. והרבנים החותמים בחותמת הכשרות יודעים שאין עניין זה של כשרות, ואף כשרות לפסח, שייך למוצר זה, אך כיוון שחושבים שאם לא יחתמו הם יחתום מישהו אחר, והחתימה שכרה בצדה, חותמים. ואנחנו אין לנו עסק עם זה כלל, אלא זאת רעה חולה שירדה עלינו וכולה הבל ורעות רוח ועלינו להסירה מעלינו. שבגלל מעלתם ותמימותם של בני ישראל, שאוהבים מצוות והידורן, באים אלו ומרוויחים כספי חינם ומכבידים עול היוקר על הציבור, וצריכים הם שיהיו מתנצלים לפני כל הציבור וחדלים ממעשיהם הרעים ומן העושק.

ח.

אמר חזקל: צאי ולמדי שבכל דור ודור אנוסה אישה או איש בישראל עלפי הדיבור לומר: "ארמית אובדת אני". וכדי להפוך שוב מארמית לְעברית חייבת אישה או איש לעבור בעצמה את אחד הנחלים או הנהרות כשהוא מלא בְמים או אכזב בַחום, גם אם את הנהר הזה לא עברו אמותיה ואבותיה. ולעתים אין מי שיאמר לך לכי לך ואז אנוסה את לראות את עצמך כאילו את אברם אבינו ואמנו שרי ולך נאמר לכי לך מן השמיים או מן האדמה. ולפעמים עליך לרדת מצרימה ולגור שם במתי מעט עד שתהיי לגוי גדול עצום ורב. ולעתים את צריכה לתת על עצמך עבודה קשה ולהתחכם לעצמך כדי לנתץ את מסך האדישות ואז לזעוק גם אם אין מטרה לזעקה ואז לשתוק כי לפעמים כל הצעקות לא יִשַמעו כי לפעמים יש קול גם בַשתיקה כי לפעמים צריך להקשיב לצעקות האחרים. ולעתים את שוקעת בתוך עבדות מצרים ובין מיצרי חושך מצרים וזעקת מצרים הגדולה ואת צריכה לא להתמהמה ולא לעשות צידה ולעשות ליל שימורים ולצאת אל המדבר אל פי החירות ואין לך משה שיקרע את הים ואין לך מרים שתצא בתופים ובמחולות ותשיר את שירת הים. ולפעמים מָן לא יורד מן השמיים ואין לך משה שיתן לך את דבר ה' חרות על הלוחות ואין לך אפילו אהרון שיעשה לך אלוהים חדשים בדמות עגל זהב ולעתים צריך להסתפק אף בפחות מן השברים של הלוחות. ואין שליח ואין שָרָף ואין מלאך והזרוע הנטויה ממול היא חרב שלופה ממנה יש להיזהר והמופתים כולם הם דם ואש ותִמרות עשן הנותנים בך סימנים: דְצַ"ך עַדַ"ש בְאַחַ"ב.

ט.

אמר חזקל: אמר לי חכם עבדאללה: דע לך שחג המימונה זה ליוצאי המערב, בני מארוק שבארץ ישראל, אינו כפי שהוא נדמה לך היום מצילומי אותם אנשי שררה ומלכות הבאים אצל החוגגים ומשמינים ממטעמי מוגדור ואגאדיר וראבט ופס וקזבלנקה ומראכש ודבש וחמאה נוטפים על שפתותיהם, אלא הוא חג שאין שני לו בישראל, שהוא מתקיים בזכות שהגויים, להם מכרנו חמצנו, מביאים לנו שאור וקמח חדשים משלהם, והם אורחי החג והם סיבת החג, וכפי שבצאת השבת אנחנו מברכים על שהבדיל בין ישראל לעמים, כך במימונה אנחנו מתברכים כשמטושטשים התחומים בין ישראל לעמים, וכפי שבפסח היינו מסובים יחדיו המשפחה, כך במימונה מסובים יחדיו יהודים ומוסלמים, וכפי שבחג הפסח הרבנו דינים ואיסורים שאיננו יכולים לאכול אצל הגוי, כך משיצא הפסח אנחנו מזמינים הגויים ואוכלים מידיהם את שיביאו, כפי שכתב ליוצאי מערב ועליהם פייטנם הגדול רבי דוד בוזגלו: "אַתֶּם יוֹצְאֵי מַעֲרָב, מָארוֹק אַנְשֵׁי אֱמוּנָה, הַלְלוּ אֵל בְּעַם רָב, יוֹם זֶה יוֹם אַלְמִימוּנָה, אֶתְמוֹל פָּעַר אֶת לוֹעוֹ, יַם סוּף לְנֶגֶד פַּרְעֹה, עִם כָּל רִכְבּוֹ בְּנָסְעוֹ, וּלְקָחָם לוֹ לְמָנָה… וְשָׁמָּה עַל כָּל מִדְרָךְ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בֵּרַךְ, חָבֵר תִּהְיֶה מְבוֹרָךְ, בְּכָל חָדְשֵׁי הַשָּׁנָה, וּבְמָארוֹק לְדוֹר דּוֹרִים, כָּכָה יֹאמְרוּ הָעִבְרִים, בִּבְרָכָה לַחֲבֵרִים, אַרְבְּח יָא כָאי וּלְגִ'ינָא… וִילִיד עֲרָב זֶה דַרְכּוֹ, עַד עַתָּה תּוֹךְ מָרוֹקוֹ, וְלַיְהוּדִים כְּעֶרְכּוֹ, יַקְרִיב מִנְחָה שְמֵנָה, שְׂאוֹר וּדְבַשׁ וּתְבוּאָה, חֲלֵב פָּרָה בְּרִיאָה, דָּגִים נַעְנָע וְחֶמְאָה, עִם פִּרְחֵי בָּר וְגִנָּה, שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים, יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים, וְאֶת לִבָּם מְטִיבִים, עִם כְּלֵי שִׁיר וּנְגִינָה, וְלָבְשָׁה הָעִבְרִיָּה, תִלְבֹּשֶׁת עַרְבִיָּה, וְגֶבֶר עִם אַדְרָעִיָּא, וּקְטֹרֶת מֹר וּלְבוֹנָה, וְלֹא נִכָּר הָעִבְרִי, לִפְנֵי אָחִיו הַהֲגָרִי, אִם עִירוֹנִי אוֹ כַּפְרִי, רוּחַ כֻּלָם נְכוֹנָה, שָׁם טֻשְׁטְשׁוּ הַתְּחוּמִים, בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים, אִלְמָלֵא אַנְשֵׁי דָּמִים, אֲשֶׁר עַל הַמְּדִינָה, הֵמָּה הַמְגוֹגִים, מוֹסְרִים עַמָּם לַהוֹרְגִים, כִּי לְכִתְרָם דּוֹאֲגִים, לֹא לְנֶפֶשׁ נַעֲנָה, עִזְבוּ רִיבוֹת וּמְרוֹרִים, לָעַד וּלְדוֹרֵי דוֹרִים, וְעַל שָׁלוֹם וּדְרוֹרִים, קְרִיאוֹת הוֹי תֶּחְדַּלְנָה, אַתֶּם יוֹצְאֵי מַעֲרָב, מָארוֹק אַנְשֵׁי אֱמוּנָה, הַלְלוּ אֵל בְּעַם רָב, יוֹם זֶה יוֹם אַלְמִימוּנָה".

על המדור "אמר רבי שמעון", מאת אלמוג בהר
האסופה מורכבת משלושה חלקים: "אמר רִבִּי שמעון" מחבר יחדיו דברי רבנים מכל הדורות שנקראו שמעון, אך כמעט מחציתו מוקדשת למפורסם בשמעונים – רבי שמעון בר יוחאי. ל"אמר חכם עבדאללה" ארבעה "אבות חכמה" המהווים גם הם כמחציתו – חכם עבדאללה סומך, בן המאה ה-19 בבגדאד; "הבן איש חי", רבנו יוסף חיים, גם הוא בן המאה ה-19 בבגדאד; הרב יוסף משאש, שעבר בין מרוקו וישראל במאה ה-20; והרב עובדיה יוסף. אליהם מצטרפים ובהם מתערבבים רבנים אחרים, רובם מן הדורות האחרונים במזרח התיכון וצפון אפריקה, אך חלקם מוקדמים יותר או ממקומות אחרים, וכן עוד מקורות שבעל-פה מִדרשות בבתי כנסת עיראקיים, תורכיים, ספרדיים וסוריים בירושלים בתריסר השנים האחרונות. לעתים "אמר רִבִּי שמעון" ו"אמר חכם עבדאללה" מאחדים שניים או שלושה מקורות שונים לגירסה אחת חדשה. בניגוד לשני החלקים הראשונים, החלק השלישי – "אמר חזקל" – הוא בדוי. כל העניינים אשר בשני החלקים הראשונים הזכרתי, כולם משל אחרים, אלא אם התגלגל אליהם רעיון אחד או שניים משפטים משלי, חדשים מקרוב באו, ולא שמתי לבי כי ממני יצאו. ובכל החלק השלישי דבר מדברי הספרים המצויים לא לקחתי, אלא אם שכחתי, או נפלה בתוכם מילה או שתים מן המקורות ואנוכי לא ידעתי, רק כל עניני החלק הזה מלבבי נבראו, חפרתי בורות והם נמלאו. לבד אם נשרו כמה פתקים של חזקל בין עמודי שמעון ועבדאללה ולא השגחתי, או נשרו פתקים מעבדאללה ושמעון אצל חזקל ולא חשתי.
קיבץ, בחר, תרגם מארמית ומערבית לעברית וסידר: חכם עבדאללה בן גוּרְגִ'יָה, רבו של חֶזְקֵל.
הוציא הקובץ ממסתור לאור, וצירף הקטעים בחלק "אמר חכם עבדאללה": חֶזְקֵל בן אַמַל, תלמידו של עבדאללה.
הביא לדפוס, וצירף הקטעים בחלק "אמר חזקל": אלמוג בן סמירה, כותב קורותיו של חֶזְקֵל
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מיכל פרטנר

    נהדר תודה!!