לרונית אלקבץ, האשה שתמיד נשארה איתי

יש נשים בחייך, שאת לא מכירה, שמעולם לא פגשת. והן לא יודעות, אבל הן עשו בשבילך כל כך הרבה.

ויויאן אמסלם היא אחת כזו. ואולי כל דמות שרונית אלקבץ הייתה בה, או שאולי זה הפוך, הדמויות שרונית אלקבץ הייתה בהן, הן תמיד דיברו אליי באופן אחר מזה שדיברו אליי הנשים מהמסך הגדול.

אני חושבת שכשהייתי צעירה יותר, בסרטים הראשונים בכיכובה שראיתי, ״שְחוּר״ למשל, היה בנוכחות הקולנועית שלה משהו שהפחיד אותי, משהו קרוב מדי, כואב מדי, ותמיד יפה באופן בלתי נתפס. בעולם שבו חייתי וראיתי סביבי לא הייתי מוכנה לזה עדיין, הייתי צריכה להתבגר, ללמוד כמה דברים, ללמוד לא מעט, על עצמי על המקום הזה ועל משפחתי, הייתי צריכה להגיע אליה יותר בטוחה.

כשאני חושבת על כך הבוקר, עם היוודע דבר מותה, המחשבה הראשונה שעולה בראשי היא שרונית אלקבץ היא האשה הזו, האשה הגדולה מהחיים. אני יכולה לדמיין לעצמי למשל מה קרה כשהיא נכנסה לחדר, הנשימות בטח נעתקו, אנשים נשאו ראשם אליה, משהו בנוכחותה בטח לא אפשר אחרת.

ואמנם לא הכרתי אותה בכלל, אבל היא תמיד נשארה איתי, אחרי כל סרט או דמות, משהו סירב ללכת מיד. משהו ממנה נכנס ללב ונשאר שם, הקול שלה, הנשבר לפרקים, מצטרד לרגע, מבטא של עברית ישראלית אבל לא מכאן. המבט, הנושא כאב של זיכרון, לא רק של הסיפור שהיא מספרת עכשיו בסרט זה או אחר. שחקנית שמעבירה במבע או מבט אחד מה זה להיות אשה בעולם, מה זה להיות אשה כמו ויויאן אמסלם כאן, במקום הזה.

בטרילוגיה של שלומי ורונית אלקבץ – ״לקחת לך אשה״, ״שבעה״, ״גט״ – היא הצליחה בין היתר להעמיד דמות גיבורה שמדברת את הסיפור המסוים, אבל גם מתארת מציאות קיימת וקשה של נשים. נשים כלואות, מסורבות גט. האחים אלקבץ עשו יצירת מופת, שמדברת על נושא קשה פוליטי וטעון אבל עדיין לא חוטאת לרגע ומצליחה לתת ביטוי לקול שלא נשמע כמעט אף פעם. במובן הזה, כמו גם במובנים אחרים, זו יצירה מונומנטלית שפורצת את הגבולות הקשיחים שבין האמנות והחיים.

אנחנו הנשים / תהילה חכימי

אֲנִי הַנָּשִׁים הַמְּחֻלָּלוֹת,

נָשִׁים מְחֹרָרוֹת מִכָּל

מָה שֶׁיָּרִינוּ עֲלֵיהֶם

וְגַם עָלִינוּ

אֲנִי הַנָּשִׁים הַגְּדוֹלוֹת מֵהַחַיִּים

נָשִׂים מְרֻטָּשׁוֹת מֵרֹב

פוֹטוֹשׁוֹפּ וּכְבָר שָׁכַחְנוּ אֵיךְ נִרְאוֹת

נָשִׁים וּמִי נָתָן לָךְ רִשְׁיוֹן בִּכְלָל

מִי נָתַן לָכֶם לָתֵת לִי רִשְׁיוֹן

אֲנִי הַנָּשִׁים הָרָעוֹת

אוֹמְרוֹת מָה שֶׁאֲנַחְנוּ חוֹשְׁבוֹת

נָשִׁים שָׂטָן אֲנִי

דַּעְתָּנִיּוֹת נִהְיֵיתֶן עַל דַּעַת מִי,

אֲנִי הַנָּשִׁים הָעֲגוּנוֹת, מְסֹרָבוֹת

בַּגֵּט שֶׁסְּגַרְתֶּם בְּשַׁעֲרֵי דָּת וּמִשְׁפָּט

שֶׁל מִי הַמָּקוֹם הַזֶּה לְמִי הוּא שַׁיָּךְ?

אֲנִי הַנָּשִׁים שְׁלוֹשִׁים אָחוּז פָּחוֹת, לְפָחוֹת

וְלֹא מְשַׁנֶּה כַּמָּה נַעֲבֹד אוֹ בְּמָה

אַתְּ לֹא מְבִינָה בַּתְּחוּם הַזֶּה בַּחֲדָשׁוֹת

אֲנַחְנוּ הַנָּשִׁים הַכְּלוּאוֹת בַּשָׂפָה הַמֻגְבֶּלֶת

נֶחְנָקוֹת תַּחַת זְּכוּכִית כְּפוּלָה.