הלוואי שהיינו זוכות לראות את ויויאן על המסך כאשה חופשית

בין ״ולקחת לך אשה״ ל״גט״: רונית ושלומי אלקבץ נתנו קול ופנים לנשים וגברים שלא זכו לראות את עצמם על המסך הגדול. יהי זכרה ברוך

עם הבשורה הנוראית על מותה בטרם עת של רונית אלקבץ, האחת והיחידה, ה-דיווה ב-ה' הידיעה, התמלאה הרשת באזכורים לסרטים הגדולים שלה. דיברו הרבה על "גט", על "ביקור התזמורת", על "שבעה" ועל "שחוּר". אבל אני רוצה לחזור אחורה, לסרט אחד שלא הרבה ישראלים ראו בזמן אמת על מסכי הקולנוע – הסרט הראשון בטרילוגיה של רונית ושלומי אלקבץ, "ולקחת לך אשה" (2004). זה היה הסרט הראשון של שניהם בתור במאים, והם בחרו להקדיש אותו להוריהם. בתור מי שצפתה בו אחרי שצפיתי ב"גט", אני יכולה להגיד שהוא מנבא את העתיד לבוא ב"גט". שני הסרטים הם מראות אחד של השני, תמונות לפני ואחרי קולנועיות. יש ממש משפטים שחוזרים על עצמם בשניהם: כבר אז ויויאן אומרת לאליהו (שב"גט" נהפך לאלישע) "אני לא אחיה איתך ככה כל החיים", דונה השכנה (דליה מלכה בגר בשתי הופעות קולנועיות נדירות) מספרת לנו בשני הסרטים על בעלה סימו ש"כוס תה מסכנה שהוא שותה בבוקר הוא לא שוטף, מה הם רוצים? רק כבוד!"

"ולקחת לך אשה" מתרחש בשיכון חיפאי בשנת 1979, כחמש עשרה שנה לפני "גט". הסרט מתנהל כמעט לגמרי בצרפתית, מדי פעם קצת עברית או ערבית מרוקאית. ישראל השנייה שמוצגת בו היא מעיין יקום מקביל, שאין בו דמות אשכנזית אחת, וגם אין בו שום אזכור לישראל שמחוץ לשיכון. קיימים בו החיים בחיפה והאפשרות הלא ממומשת של חיים אחרים, בצרפת. זה יקום מקביל שהוא ללא ספק פריפריאלי אבל בשום צורה לא נחשל – כל הדמויות דוברות לפחות שלוש שפות, והן לא מוכנות לוותר על שפת האם שלהם לטובת העברית או להתבטל באיזושהי צורה אל מול ישראל הראשונה. ב"גט" (2014), המהפכה שהתחילה עשור לפני כן מושלמת. ויויאן מוציאה את המשבר המשפחתי אל בית הדין הרבני ושם מתהפכות היוצרות: האשה המזרחית, הפריפריאלית – שככל הנראה לא נולדה בארץ ומגיעה מתרבות שנתפסת על ידי הדיינים שהם חרדים אשכנזים כ"פרמיטיבית" – נלחמת על החופש שלה אל מול המדינה המערבית, שמיוצגת על ידי בית הדין וממשיכה לדכא אותה בכך שהיא עומדת באופן מוחלט לצידו של בעלה ומעניקה לו את הסמכות להמשיך ולמרר את חייה.

המעשה הזה של היפוך התפקידים בטרילוגיה של רונית ושלומי אלקבץ הוא מהפכני, לא פחות. רונית ושלומי נתנו קול ופנים לנשים וגברים שעד אז לא זכו לראות את עצמם על המסך הגדול. הם כתבו וביימו את הסיפור שלהם כמו שאף אחד אחר לא יכל לכתוב אותו וביימו אותו בדיוק והקפדה שטרם נראו כאן. ויויאן אמסלם היא סמל לנשיות ולמאבק נשי שחורגים מגבולות ישראל, כראוי לרונית אלקבץ ולעוצמות שלה, ויויאן היא סמל גדול מהחיים. הלוואי שהיינו זוכות לראות אותה על המסך כאשה חופשית, ואני בטוחה שהיו לרונית ולשלומי עוד תוכניות ומחשבות, ברור לי שויויאן המשיכה ללכת איתם, שהם לא השאירו אותה מאחור עם סיום העבודה על "גט", אבל אנחנו כבר כנראה לא נדע.

שלומי אמר שכשהם צילמו את הסצינה הזאת הוא ראה את השיער של אחותו רונית נופל, ולאורך הנפילה הזאת עברו בעיני רוחו כל הדמויות שרונית שיחקה בשלושה העשורים האחרונים, כל הנשים שהיא ייצגה בחברה הישראלית, שהוא היה מרותק אליה

עיתונאית אחת שאלה את רונית ושלומי במסיבת עיתונאים בארצות הברית אחרי ש"גט" הופץ שם, על רגע בסרט שבו ויויאן מפזרת לשנייה את השיער הארוך שלה, ואז מיד אוספת. רונית ענתה לה שויויאן לא עשתה את זה בהתרסה, אלא שזה היה איזה רגע בדיון בבית הדין שהיא פשוט הרשתה לעצמה לרחף, לחלום קצת, ובלי לשים לב היא פיזרה את השיער, קלטה מיד שהמעשה שלה הפריע לגברים סביבה – ואספה אותו בחזרה (כן, הם חשבו על כל תנועה, כל מבט, כל פריים). שלומי אמר שכשהם צילמו את הסצינה הזאת הוא ראה את השיער של אחותו נופל, ולאורך הנפילה הזאת עברו בעיני רוחו כל הדמויות שרונית שיחקה בשלושה העשורים האחרונים, כל הנשים שהיא ייצגה בחברה הישראלית, שהוא היה מרותק אליה.

ואחרי כל הנשים האלה: דינה מ"ביקור התזמורת", רותי מ"אור", פנינה מ"שחור" ועוד ועוד – ובאמת קצרה היריעה מלהכיל את כל הדמויות שרונית הביאה למסך, נתנה להן פנים ושם והפכה אותן לגיבורות תרבות – אני חושבת שזה אירוני להפליא שהפעם האחרונה שראינו אותה על המסך הייתה בראיון המביש אצל עודד בן עמי. לא משנה כמה רחוק תגיעי, כמה תקרות זכוכית תשברי, בכמה אנשים האומנות שלך תיגע – עזבי אותך שנייה, בואי נדבר על איבגי. והכי עצוב, שעכשיו מתחדדת עוד יותר ההבנה למה לא הייתה לה טיפת סבלנות לבולשיט הזה, הזמן שלה באמת היה כל כך יקר.

ובזמן הקצר והיקר שהיה לה כאן איתנו, רונית השאירה כל כך הרבה, מורשת אמיתית שתישאר אחריה, ועדיין – תחושת ההחמצה על כך הסרטים שלא נעשו, כל הדמויות שהיא עוד לא שיחקה, מסרבת להרפות.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.