קריאת הקרב 'דיינו' פתחה את המערכה הראשונה

כתלי הבית התמלאו כתמי דם ירוק, ובתום הפיוט היינו טבולים בירק וריח בצל חריף. כיום מבין אני שחתימת ההגדה 'חסל סדר פסח כהלכתו' ידעה בכל שנה משמעות אחרת בראשי. קטע מספרו הראשון של אברהם מוטהדה, ״אזאדי״, שייצא לאור בקרוב
אברהם הרן מוטהדהאברהם הרן מוטהדה

מחנך, פובליציסט וסופר. חבר הוועדה המייעצת לש"ס בנושאים חברתיים-כלכליים. בקרוב יתפרסם ספרו ״אזאדי״

המזרונים כבר הוצאו וסודרו במעין ח' טבולה בכרים להסבת שמאל וימין, כוסיות הזכוכית טבעו בלב קערת הזכוכית מלאת המים, צלחת הכסף גוננה על הביצה הקשה, הזרוע והמרור, ומשוליה בצבצו עלי החסה והכרפס. הבצלים הענקיים הוטמנו מבעוד מעוד תחת הכרים, ממתינים להכות בבשר הרך. סבתי הסירה את פקקי הצנצנות ונתנה לריח החרוסת לעלות באפינו ולדמות את טעמו, שיימזג על לשוננו ויהפוך ליציקה בתבנית בטננו בעוד מספר דקות. הכל הסבו סביב מפת השולחן, עליה הונחו דברי הסדר, והעבירוה זה אל זה באמירת "קדש ורחץ" ו"הא לחמא עניא". טיפות דם חלחלו את קערת הזכוכית עד אשר הפכו המים אדומים, והנה עוד מעט יינתן האות להוצאת בצלי הגינה הארוכים שישמשו כשוטים להצלפה, דבר שהסתיים כבכל שנה בבכי מר של אחותי, ובכתלים מלאים כתמים ירוקים וגוויות בצלים המוטלות על רצפת הסלון.

כמדי שנה, אבי, ששימש כשר המשקים בליל הסדר, שמר כוס לאליהו שיבוא וכוס לזכר אביו. תמונתו של סבי הביטה עלינו מלמעלה בבגדים של שחור ולבן, בחליפה חנוטה שנדרש ללבוש לכבוד המאורע. חנוק במקצת, הביט עלינו יומם וליל כאורים ותומים, אינו נדרש לפצות פיו, והכל יודעים את זכרו. שפמו דקיק ותלתלי שערותיו קצרים, וחיוכו הספקני תוהה כיצד גדלו צאצאיו ומה נשתנה מליל הסדר הקודם, בעיקר הולדתם של נכדים ונכדות אותם מעולם לא ידע, והוא נותר בעיניהם כאותו דיוקן מידיו של הצייר הגרוזיני שישב בטבורו של כפר אנא והציע את כישרונו לכל בריה ונפש. רק משגדלנו, הבחנו כי התמונה שהייתה לנו לטוטפות בין עינינו אינה אלא ציור, מעשה ידי אומן ולא צילום.

סבתי הפליאה לספר על טוב לבו ועל הנדר שנדרה שלא לשאת איש תחתיו, למרות שהתאלמנה והיא רק בת שלושים ואחת. סבי, שהיה סוחר בדים, נדד פעמים תכופות למשך ירח שלם מטהראן לערים הסמוכות למען כלכלת ביתו, ובשובו, כך טען אבי, היה בידו די כסף להאכיל את ששת ילדיו – אמנם בצמצום ובדוחק, אך לחמם היה ערב ומתוק. "לא כמו הלחם בארץ, שנהפך לקרש בין יום", אמר.

לעתים, מצאתי עצמי נתקף געגועים לאיראן, אף על פי שרגליי מעולם לא דרכו על אדמתה, פי לא גמע ממימיה ולא ידעתי את טעמם של גביעי עליה. שם, בניכר, עדיין נם לו החלום על הארץ המובטחת, הגעגוע המוטבע בנו, עוד טרם פגש איש באישה, אל יש שאינו קיים, אל טוהר חסר גבולות השרוי בין הבריות. חשבתי על המולא (=רב) שעמד בשער העיר בכל חג ומועד, בלב ובנפש המתכנסת פנימה, ופניו מוטים לפאתי מערב, הימה, ומקונן בעין בוכייה על תל אבנים ושברי זיכרונות, ומשבח ומבקש בלחישת סוד את ציון, רואה בעיני רוחו את שבטי ישראל וארץ יהודה והים האחרון – שם לא יעבור.

לעתים, מצאתי עצמי נתקף געגועים לאיראן, אף על פי שרגליי מעולם לא דרכו על אדמתה, פי לא גמע ממימיה ולא ידעתי את טעמם של גביעי עליה. שם, בניכר, עדיין נם לו החלום על הארץ המובטחת, הגעגוע המוטבע בנו, עוד טרם פגש איש באישה, אל יש שאינו קיים, אל טוהר חסר גבולות השרוי בין הבריות

בזמן שרחל, המורה להיסטוריה, קידשה בפנינו את פרנקלין דלאנו רוזוולט (פ.ד.ר בפיה), את ווינסטון צ'רצ'יל איש הברזל, את שמש העמים המשופם ואת בן-גוריון שעמד על הראש, אבי שימש כבא כוחו של השאה האחרון משושלת פהלווי, 'שאהנשאה' – מלך המלכים, כפי שכינוהו נתיניו.

"האנגלים, יימח שמם, הביאו אסון לעולם. לקחו וקטפו ודרשו עוד", פתח, עטה עליו במהרה את דמות הסופר בעל שכמיית הצמר ודרש לעשות צדק עם ספרי ההיסטוריה. בסוף נאנח קלות וחתם במשפט בפרסית משונה, שאפשר לתרגמו כך: "הסהר הפורה הוא ערש הציוויליזציה האלוהית, אירופה היא הרס התרבות האנושית."

אזאדי

נזכרתי כי גם אדון משיח היה מכנה את האנגלים 'בני מואב ועמון' ואף ניסה את כוחו בגימטריות שונות ובחוכמת נסתר כדי להביא אסמכתא לדברים. אשתקד, חזינו בברית המקופחים בה חברו אדון משיח, מר קפלן ופיראס האלטע-זאכן, גידפו את הנבחרת האנגלית במשחקי המונדיאל והסבירו כי אכן 'יד האלוהים' היא ששלחה אש בגרונם של שחקני הממלכה הבריטית. השלושה הסכימו כי ראויה מידה כנגד מידה, ומי שגזל מעמי העולם ביום פקודה נגזל מאתו.

אבי ניסה לדלות מהשיעורים הספורים בהם נכח במשך שמונה שנות לימודיו הוכחות ותוכחות נוספות והזכיר את 'המסדרון הפרסי' שאפשר לחיילי ארצות הברית והסובייט להדוף את הנאצים. בינתיים, נתנו סימנים ואת עינינו נתנו בכוסות היין, וידינו קלות על רצועות הבצל הירוק שהגיע שעתו להצליף בבשר החי. קריאת הקרב 'דיינו' פתחה את המערכה הראשונה וכיסתה את פנינו. כתלי הבית התמלאו כתמי דם ירוק, ובתום הפיוט היינו טבולים בירק וריח בצל חריף. מזה שנים רבות, פסקנו לישון בבית סבתי בשבת וחגים. המזרונים הפזורים הפכו מרופטים עם השנים וקצרה יריעתם להכיל את גופנו הארוך. כיום מבין אני שחתימת ההגדה 'חסל סדר פסח כהלכתו' ידעה בכל שנה משמעות אחרת בראשי.

"האג'י לקלק, דר כּוּגַ'ה אי? ( האג'י לקלק, איפה אתה?)

דר בּוֹלַנְדי. (למעלה)

צ'יצ'י חוֹרְדי? ( מה אכלת?)

נוּנֵה קַנְדי. (לחם מתוק)

מַאלֶה מַן כּוּ?( איפה הלחם שלי?)

זירה אבכש. (מתחת למסננת)

אבכשש כּוּ? (ואיפה המסננת?)

גורבה בורדה… (החתול לקח)

אגר גורבה-רא מיבינם סר ודומבשם מצ'ינם!" (אם אראה את החתול, אגזום את הראש והזנב שלו)

"האנגלים, יימח שמם, הביאו אסון לעולם. לקחו וקטפו ודרשו עוד", פתח, עטה עליו במהרה את דמות הסופר בעל שכמיית הצמר ודרש לעשות צדק עם ספרי ההיסטוריה. בסוף נאנח קלות וחתם במשפט בפרסית משונה, שאפשר לתרגמו כך: "הסהר הפורה הוא ערש הציוויליזציה האלוהית, אירופה היא הרס התרבות האנושית"

חזרנו כולנו כמקהלה בניצוחה של סבתי שליוותה אותנו בטיפוף על 'התומבכּ', טבעותיה מקישות ועדייה מרשרשים ומפיצים נהורה בטרקלין ובמסדרון הצר. עיניה מביטות מעלה לתמונת אהובה, אומרות: "ראה מה העניק לנו אלוהים הרחמן", וסבי מחייך בעיניו ונושק על מצחה. מאורס היה לבת דודתו באיראן, אולם אביה, הר'ה יער'וב, חזר בו בתואנה שעשה שאלת רב ועל כן גזר פרידה. סבתי, שהייתה אף היא ממשפחתו אך מצד אביו, ביטלה בהינף יד את אמתלתם וביום בו מלאו לה תשע עשרה שנים הלכה אל סבי ולחשה את לבו הדואב:

"בקש את ידי."

מקץ עשרה חודשים, בהולדת אבי, כשדידה סבי ברגלו המשותקת למחצה לבית הכנסת ויצא לקראתו משפחתו, אמרה סבתי בקול גאה שישמעוה גם אוזניו של אותו 'הר'ה יער'וב', שטרם חיתן את בתו:

"ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם."

לאחר מות בעלה, ירשה את הסמכות להחלטות החצר של משפחתה. הליכתה לא הייתה אצילית במיוחד, אבל לשונה העוקצנית וגביניה השחורים והעבים נראו כשוט מעשה מקלעת הבא להצליף בך. כשהיו אדוני המשפחה דנים בנושא זה או אחר, הייתה מקשיבה, ובתבונתה הנשית ונעימתה המלכותית, יועצת וחותמת עתידות.

לתמיכה בספרו הראשון של אברהם מוטהדה היכנסו לקמפיין ההדסטארט של ״אזאדי״ – המסתיים עוד 11 יום

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.