רונית אלקבץ פענחה עבורי את התהום

לפני שנה בערך נכחתי באירוע של תנועת "אחותי" ו"פורום הקולנועניות" בסינמטק תל אביב: הקרנת הסרט "גט" ושיחה עם היוצרת, רונית אלקבץ. הכרטיס למפגש עם האחת – שבדמיוני חזרה מעברו האחר של הים אל הפרובינציה החדגונית המכונה ישראל – עלה כמה גרושים, ואני הרגשתי כאילו זכיתי בלוטו. האשה הזאת, שדמותה ריחפה מעל כל בית מזרחי, ספק אלה ספק אחות, ואני, באותו המקום.

בתום הצפייה בסרט, בשלב השאלות מהקהל, שאל גבר (צעיר ואשכנזי): אם כל כך קשה לנשים להתגרש, מדוע הן משתפות פעולה מלכתחילה עם הממסד המדכא? למה להן בכלל להתחתן? יכול להיות שהוא ציפה למחיאות כפיים על שאלתו החתרנית. רונית ניסתה לתת לו תשובה סבלנית, להסביר לו על עולם אחר שבו המסורת משחקת תפקיד והרצון החופשי אינו לכוד בשחור או בלבן. אבל כשהוא התעקש והמשיך לפשט, להפשיט את הסיטואציה מכל מורכבות, היא פשוט אמרה: "אין לי כוח, השאלה הבאה".

בהרבה מובנים, אותה שאלה מסמלת את מרחב האפשרויות של נשים בחברה שלנו: או – או. או שתשתעבדי לחילוניות, תוותרי על חתונה כדת וכדין ועל נרטיבים וחיבור שהם חלק ממך, או שתיכבלי לבתי הדין הרבניים ולחוקים השרירותיים שלהם. אין עוד אופציות, אין לקבוע את החוקים בעצמך. לא פלא שהשואל היה גבר, לא פלא שהיה אשכנזי, ובעולמה של רונית אלקבץ, בו היא קבעה מחדש את החוקים – לא פלא שהיא איבדה סבלנות.

קשה למצוא מילה שתוכל לבטא את עומקיה. המסתורין של אלקבץ גדול מסך זהויותיה, וכמה זהויות. ברווחים שבין עצמה לסרטיה היא יצקה את נפשנו, פרטה אותנו לסיפורים. העקבות שהשאירה אחריה מסמנות לנו גבולות חדשים, חוקים אווריריים. הנוכחות שלה, הכריזמה הסוחפת, המזרחיות הנשית שלה, הנשיות המזרחית, שיערה העבה השחור, גובהה (שלא ברור אם ירשה מהוריה או מהרוח), היקפיה שוברי המוסכמות, יופייה העוצמתי – עבורי היו אלה רק תפאורה לתהומות הנפש, שרמז דק אליהן יכולנו לקבל ממבע עיניה.

היא שיחקה דמויות אפלות, לעתים שפלות, לעתים מושפלות, נשים מעבר מכושף, זונות, קורבנות אונס. נשים שפופות באמצע החיים שתמיד רוצות יותר, תמיד עם ניצוץ של שיגעון בעיניים – אותו שיגעון שבכל ההיסטוריה של האמנות היה שמור רק ללבנים. אלמנט הטירוף שנראה כל כך אלגנטי כשלובש אותו אמן מיוסר ומורם מעם הפך לחומר ביד היוצרת, ביד האמן של רונית אלקבץ. היא הפכה אותו לבצק ולשה ללחם, הניחה אותו על השולחן בפעולות יומיומיות שהן נחלת כל אשה. בשבעה, בעבודות הבית, וכמו ויויאן ב"גט", בדרישה הבלתי מתפשרת לאהבה. היא הנחיתה את הטירוף בפתח הבית, בראה אותו כמבט בעיניים. בנקודות האלה פגשתי אותה.

"אני מפצחת את החושך", אמרה פעם בראיון למעריב, "אני מפרקת אותו לגורמים". וכמו אותו החושך, וכמו את תחתית הנפש, גם את המדכא שלה היא הכירה. בבוז מהול בחיבה הייתה מפרקת את הפחדים הגדולים על המסך. את המדכאים הגדולים שלנו הפכה לדמויות בשר ודם, שניתן להתנגד אליהן, להגיב ולהשתנות. ולשנות גם אותם. היא ריחפה מעל, בוחנת בעין כירורגית את הזירות הקשות של חיינו ומנתחת אותן. כך, בזכות ולא למרות הטירוף, היא הטעינה אותי בנשק נגד הדיכאון. נגד הפחד.

כשנסעה לפריז, אי אז בשנות התשעים, היא אמרה שחיפשה אחר מקורות האמת שלה. "היו לי געגועים למשהו עצום וגדול שאני לא יודעת מה הוא, אבל אמרתי לעצמי שאני חייבת להגיע אליו". מבעה ברא עולם שלם, ישראל השנייה הם קוראים לו: עולם נאה, גאה, עמוס לשונות ותרבויות ויופי שישראל הראשונה לא מצליחה לראות. יופי ששמור רק לעמוקה שבתהום. אולי זו מהות הפליאה על חייה, על קיומה – כי ישראל הזו שלנו, שהבטיחה "עולם ישן עד היסוד נחריבה”, קיימה. היא מחקה וסגרה הרמטית את מה שנשאר בתוך ארונות מעלים אבק אותם זרקה למדורה ושרפה גם את האדמה, לבל יצמחו בה שורשים חדשים. היא מתגאה במערביות מחוספסת, מחופשת, שבדומה לשואל מהסינמטק, לא מסוגלת להכיל מורכבות של תרבות אחרת, או מורכבות בכלל, מראשית ימיה. אולי ישראל הזו לא יכולה להצמיח, לא יכולה להכיל כאלה שושנים, מרופדים היטב בזהות, טירוף וסיפורים. אולי מות השורשים הוא גם מותנו.

על אף ולמרות זאת רונית אלקבץ צמחה. בעידן פוסטמודרני אשה כזו, מפחידה, מכשפה, הצליחה להפוך לקלאסיקה. לחמוק מהגורל של דורה להפוך מנוונים – אנשים בלי שפה, בלי תרבות, בלי בית, בלי סיפורים.

רונית אלקבץ העבירה אל המסך הגדול את מה שקורה בדרך כלל בין ארבעה קירות. היא לקחה את הסיפורים הסודיים שלנו ואפשרה לנו להתבונן בהם, לפרק את יחסי הכוחות שמתגלמים באירועים היומיומיים שלנו ואת מאבקי הכוחות שמתרחשים בעומק נפשנו. "לכל אחד קיימת נפש תאומה שם למטה עם השדים. לכולנו יש בין השדים נפש תאומה”, אומרת פנינה, דמותה ב"שחור". בידיים חשופות ובמבט צלול שרטטה אלקבץ את קטבי הנפש, את הקרב המתחולל תדיר בין מה שגורלךְ הכתיב לךְ לבין תשוקותייךְ. היא פירקה לגורמים את יסודות האהבה, הבריקה ומירקה עד שהבהיקו כמו מראה. אחר כך, היא החזירה אותם למדף, כל פעם בשיטה שונה, ונתנה לנו לצפות בהם מסתגלים לצורתם החדשה. היא הכירה באופן אישי את האטומים, היא פענחה את התהום.

* * *

וכמה מילים אישיות יותר לסיום; יש לי שיער כהה, עבה, ארוך. הפעם האחרונה שפיזרתי אותו הייתה לפני מעל לעשור. שלומי אלקבץ, כפי שכתבה כאן שירה עבו, סיפר שכשפיזרה רונית את שיערה בצילומי הסרט "גט", הוא ראה בו את כל הדמויות שהיא אי פעם שיחקה, את כל בנות ישראל להן נתנה קול והבעה (ודמות שתישאר חקוקה בזיכרון הקולקטיבי, תהפוך מבדיחת בורקס לילד אמיתי).

באירוע ההוא בסינמטק, עמו פתחתי, רונית הייתה עם שיער קצוץ. נבהלתי נורא כשגיליתי שהיא חולה, כמו שמשון – חשבתי שכוחה היה בשיערה.
טעיתי.
הסטייל, הקלאס, הגדול והעוצמה היו שם במלוא ההדר. אני לא יודעת מה עבר עליה בנימי נפשה, אבל כלפי חוץ הייתה בתספורת הזו אפילו התרסה רכה. בנונשלנטיות בו הפכה את רעמת הפרא, הסמל שלה, ללא חשובה.

לו באמת היינו אחיות, לו היינו מכירות, הייתי מבקשת שתרשום לי בצוואה שמינית מהאומץ שלה.

הכותבת היא עיתונאית באתר ״המקום הכי חם בגיהנום״