• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

השורשים המתפתלים של משפחה אחת

סיפור של משפחה אחת ובה: קוזאקים, כורי פחם, סלאבים, גיבורי מלחמה, יהודים קווקזים, אשכנזים גרמנים, שמות משפחה משתנים, גירושים סוערים, גזענות, מכתבי אהבה והחיים עצמם
גרמן רייטרמן

וידוי: שמי גרמן. גרמן גברילוב. זהו שם המשפחה של אבי, ושל סבי שמת כשאבי היה בן 15. מת בודד, אלכוהוליסט. היה שותה ספירט לא מהול ומערבב את האבקה לצחצוח שיניים במים (כן, אז היתה אבקה ולא משחה, תתפלאו) ושותה, כי האבקה הכילה אלכוהול במינון מסוים. היה שותה או דה קולון. ״אלן דלון לא שותה או דה קולון״, זוכרים? זהו שירה של להקת הרוק הרוסית "נאוטילוס פומפיליוס" (Nautilus Pompilius)״ "אלן דלון לא שותה או דה קולון, אלן דלון שותה ברבן כפול". לסבא שלי לא היה לו כסף לברבן כפול, וגם לא ליחיד.

למה שיניתי את שם המשפחה? בגלל סבתא-רבתא שלי, ראיסה (רעיה) רייטרמן – גרמניה, יהודיה גרמניה אשכנזיה אסלית, ילידת קיזלאר, עיר ברפובליקת דאגסטן שבקווקז. הוריה הגיעו מקניגסברג (קלינינגרד עכשיו למביני דבר), עיר באמצע גרמניה שהצבא האדום כבש בזמן מלחמת העולם השניה, ועד עכשיו נמצאת תחת שלטון רוסי.

ראיסה רייטרמן היגרה לברית המועצות (אז עוד לרוסיה הצארית) בשנות העשרה של המאה הקודמת כילדה בעקבות מלחמת העולם הראשונה. היא מצאה את עצמה בקווקז, גדלה והתחנכה שם ובסופו של עניין נישאה ליהודי קווקזי. קרה מה שקרה וסבתא שלי נולדה, סלבה שמה. סלבה ברוסית פירושו "תהילה". Slava KPSS – ״תהילה למפלגה הקומוניסטית״ – זהו הסלוגן שהיווה את מקור שמה של סבתי.

גרמן 2

סלבה איזראילובה התחתנה עם ולדלן גברילוב. Vladlen, ולדימיר לנין, הוא עוד שם תעמולתי סובייטי למופת. בחור רוסי, גוי כחול עיניים, חתיך הורס, מוכשר. משפחת גברילוב בירכה ושמחה על הזיווג-שידוך. בכל זאת, משפחה יהודית אינטילגנטית, ראויה. במשפחת רייטרמן-איזראילוב פחות שמחו. "את יודעת איך זה הגויים האלה", ראיסה היתה אומרת לבתה סלבה, "הגויים האלה הם לא משלנו, את עוד תראי, אי אפשר לסמוך עליהם". סבא-רבא שלי, גמראיל איזראילוב ז"ל, יהודי קווקזי שסבל מדיכוי ומגזענות כל כך הרבה שנים, דווקא שמח וחשב שזה לטובה: סוף סוף מקבלים אותנו, אנחנו כבר לא כבשה שחורה בחברה. התמזגנו יפה לתוך קיבוץ גלויות סובייטי. הוא נתן את האישור האבהי הגברי שלו.

ואז – גירושים. לא הסתדר. אלימות, סקנדלים, בגידות. חיים על הקצה. אין, הסבים והסבתות שלנו ידעו איך לחיות!

ואז – רדיפות מצד ולדלן, סטוקינג, איומים ולצידם מכתבי אהבה והערצה.

ואז – מוות פתאומי ממנת יתר של אלכוהול של ולדלן גברילוב, סבי שלא זכיתי (ואולי טוב שכך) לראות ולהכיר.

אגב, ברוח החג של ה-9 במאי, אביו של ולדלן, ניקולאי גברילוב, היה גיבור מלחמה שקיבל מדליות ואינספור עיטורי גבורה במלחמת העולם השנייה, בין היתר, מדליה על שחרור קניגסברג מהפאשיסטים. איש נערץ ואהוב, שעד יומו האחרון העריץ את אשתו ואת משפחתו וניסה בכל כוחותיו לעזור לבנו האבוד. אבל זה כבר סיפור אחר.

נחזור לכבשים שלנו, כמו שאומר הפתגם הרוסי העתיק.

אמי, נטליה וסילייב, נוצריה מבית רוסי סלאבי אותנטי, נולדה בעיר שאחטי ליד רוסטוב (רוסטוב אבא כמו שנקרא ברוסיה באגדות).

היא בת למשפחה בה השורשים מתפתלים לכיוון הקוזאקים, אלה שעשו פוגרומים בזמנו. היא הכירה את אבי במדרגות האוניברסיטה בעיר מחצ'קאלה שברפובליקת דאגסטן, רוסיה, בשנת 1982. לשם שלחו אותה לסטאז' כמתכנתת. הם התאהבו והתחילו לצאת. כאן קרה התהליך ההפוך: משפחת גברילוב סלדה מהקירבה עם הרוסים הנוצרים הבוטים, ה״גופניקים" מהפריפריה (סוג של "ערסים" בז'רגון הרוסי). הם היו מהעיר מחצ'קאלה, בירת הרפובליקה, עיר מרכזית, רב-תרבותית. שאחטי, לעומת זאת, היא עיירת פיתוח נידחת של כורי פחם. אפילו בעברית השם שאחטי נשמע מצחיק, ״שאחטה״ זה הרי ברוסית ״מכרה פחם״. מאידך, המשפחה של אמי שמחה (הו האירוניה!). בחור מלומד, אינטילגנטי, יפה תואר. ובכל זאת, בירת רפובליקה, או משהו. מה רע?

11083641_10152907957550345_603336403006734367_n

מפה לשם היגרנו ארצה (או עלינו, למי שחוגג). המצב המשפחתי, שגם כך לא היה מי יודע מה, החמיר. גרנו, אגב, עם הסבתא בסלון. אפילו עם הסבתא-רבתא בסלון. אחרי כן דרכינו נפרדו. ראיסה (רעיה) רייטרמן נפטרה. על ערש דוואי היא ביקשה במפורש מאבי, שאותו לא סבלה, שנשנה את שם המשפחה שלנו לשם המשפחה שלה – רייטרמן. "הרבה גזענות פה. כך יהיה לכם יותר קל. תעברו כיהודים", אמרה בחיוך, "סליחה על מה שהיה. כלום לא חשוב עכשיו". ואז נכנסה לניתוח שממנו לא היתה לה דרך חזרה לעולם הזה, כמובן, הפחות טוב. יהיה זכרה ברוך. שיבה טובה, גיל 90, אין תלונות.

אז הנה, עד כאן הסיפור על מורכבויות החיים. זה סיפור של משפחה אחת, של שם משפחה אחד, שם המשפחה שלי. אם יצא לי מתישהו לשתות מספיק, אספר גם את סיפור המשפחה של אמי. גם שם לא חסר.

גרמן רייטרמן הוא זמר, משורר הגירה ומלחין, בוגר מכללת "מיוזיק" ליצירה והפקה מוזיקלית במסלול סינגר-סונגרייטר. עובד בימים אלה על אלבומו השני שיראה אור לקראת אוקטובר

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ג. אביבי

    chapeau לגרמן, אל תשכח שאתה גברילוב!

  2. דפנה

    סיפור מקסים. מלא אירוניה עצמית.
    [ואז מגיע גימל, ומלכלך עם האבחנות הגזעניות שלו].

    1. ג. אביבי

      לדפנה / נעה
      אם להיות גאה בשורשים מזרחים, בלי להתנצל מול "נאורים" כמוך, זה "אבחנות גזעניות" אז אני גאה להיות בעל "אבחנות גזעניות".

  3. נעה

    תודה על סיפור מרתק (שמזכיר לי סיפור דומה שהתגלגל ליבשת אחרת, באותה תקופה ומאותן סיבות. שם הגרמני היה הלא יהודי, וכו').
    ומעניין ש"אביבי" מייעץ בענייני שמות.