צעירים ערבים, החברה הערבית בזה לכם

לאחר כל מקרה רצח של צעירים בחברה הערבית מוצפות הרשתות החברתיות בפעילים, בהם צעירים גם הם, שמגנים בתוקף את המעשים למשך שבוע ואז חוזרים להיות עצמם – מתנשאים, מנותקים מהמציאות ומרוצים שישנם מקומות בילוי בחברה הערבית שלא מכניסים צעירים ערבים.

אחד הרגעים המכוננים בחיי היה בגיל 17. אני ושניים מחברי הלכנו להצטלם לתמונת פספורט באחת החנויות בשדרות ירושלים ביפו. בתוך החנות עמדה אשה ערבייה בשנות ה-40 לחייה. ברגע שראתה אותנו, מבלי להסס, אחזה לפתע חזק בתיק שלה שחס וחלילה לא נשדוד אותה. אין מילים שיכולות לתאר את תחושת ההשפלה שהרגשנו – הרי בסיטואציה אחרת, לו היתה מבקשת מאתנו כל דבר שהוא, לא היינו מהססים לעזור לה. אבל לא נשארנו חייבים, והחלטנו שאם היא רואה בנו עבריינים, נתנהג בהתאם. מבלי לחשוב יתר על המידה נעמדנו לפניה והמלצנו לה להחזיק את התיק חזק. מאוחר יותר התברר לנו שמדובר במנהיגה מקומית ידועה.

הבעיה טמונה בהתנהלות החברה הערבית בכללותה, באופן בו אנחנו כחברה מיישמים תפיסה סטריאוטיפית ומשפילה בנוגע לצעירים שלנו ואז מופתעים שהפשע משגשג. צריך להפסיק עם הצביעות ולהודות בפה מלא בפני הצעירים הערבים שהחברה הערבית בזה להם. לשם דוגמה, ניתן לבחון את הפרשה האחרונה במסגרתה בית קפה בבעלות ערבית ביפו סירב להכניס שני צעירים מהקהילה הגאה, בטענה שלא מכניסים צעירים ללא ליווי בנות. מובן כי מעבר להומופוביה שבעניין, יש כאן גם פגיעה בצעירים הערבים של יפו – כאילו טבעי לחלוטין לא לאפשר את הכניסה שלהם מתוך מחשבה שקיומם יהווה מטרד. תודעתית, אנו רואים בצעירים הערבים בעיה, אלא אם כן הם מלומדים, נאורים, עשירים ועדיף – היפסטרים.

אל תבינו אותי לא נכון: השערה זו לא פוסחת מעל אף זרם בחברה הערבית. הזרמים הדתיים מתלוננים שאנו לא מספיק דתיים, הזרמים החילוניים מתלוננים שאנו דתיים מדי. לא משנה באיזו דרך נבחר, תמיד ניתפס כעושי עוול. בזמן ההפגנות כולם מתלוננים – איפה אנחנו? אבל כשהזירה הפוליטית שקטה לא ממש שואלים עלינו. רק כשיש צורך לעשות שרירים אל מול הממסד אנו מתחילים לשמוע קולות אוהדים, המבקשים למשוך אותנו למאבק הפוליטי.

בעבר חשבתי שהבעיה הזו קיימת רק בחברה הערבית בתחומי הקו הירוק, אך חזיתי באותו יחס משפיל גם ברמאללה. שם, בתי קפה מעטרים את קירותיהם בפוסטרים של מהפכנים ובעלי המקום מתהלכים בחולצות של צ׳ה גווארה, אך מנגד שומרים על מחירים גבוהים בתפריט בכדי לא לאפשר לצעירים ממחנות הפליטים לבוא ולבלות אצלם. בפברואר האחרון ביקרתי בירדן. חברים קבעו איתי באחד הקניונים החדשים, אך הזהירו אותי לבוא בלבוש אלגנטי בגלל שהשומרים בכניסה לא רואים בעין יפה צעירים בעלי מראה ערבי לבדם, או בחבורות של בנים בלבד, ויש סיכוי טוב שלא יכניסו אותי. זו התנהלות שבוחרת להתעלם מכל הקשיים החברתיים והפוליטיים שאנו עוברים מעצם הגדרתנו בתור ערבים. בזמן שהעולם המערבי רואה בנו טרוריסטים, העולם הערבי רואה בנו מטרד חברתי.

כך שאינני מתרגש יתר על המידה מכל הפוסטים שמגנים את מקרי הרצח האחרונים. הרי מקרים אלו הם בסך הכל תוצר של בעיה הרבה יותר חמורה: דה-הומניזציה של הצעירים. אנו כחברה לא נותנים להם הזדמנות להשתלב, לא רוצים אותם עימנו, מעדיפים שיבלו רחוק, ואז מעבירים עליהם ביקורת, שאינם משכילים או חרוצים דיים. בכך החברה בוחרת להתעלם מהפרשנות הפוליטית שלנו, הצעירים, בנוגע למדיניות הגזענית של הממסד הישראלי, שסוללת את דרכנו לאבטלה ולעוני. בצל המאבק הלאומי הפלסטיני, הממשלה הישראלית פועלת בכל שדה חברתי אפשרי כדי לדאוג לכך שלא נצליח. ואינני בטוח איזו גזענות בחברה היהודית באה לידי ביטוי באופן יותר אלים: האם זו הגזענות של מדינת תל אביב, אשר מתפקדת כעיר ליברלית רק ליהודים ועושה מאמצים להישאר אשכנזית ולבנה? או שמא האם זו הגזענות של ירושלים, בה כוחות מג"ב מפשיטים צעירים ערבים לשם סיפוק צרכים סדיסטיים הקשורים לנחשלותם שלהם? בכל אופן, מהחברה היהודית, בה גזענות היא ערך, אינני מצפה יתר על המידה. לעומת זאת, הייתי מצפה ממעמד הביניים של החברה הערבית – בפרט המשכילים – להציב אלטרנטיבה ביחסם אלינו, לקבל ולאמץ את הצעירים שבפועל הם מדירים ומפלים.

אני לא בא להטיף מוסר למשכילים הערבים, ואני לא מבקש לחנך אף אחד. אני בסך הכל מבקש: אל תשקרו לנו. אם אינכם מוכנים לראות אותנו כחלק בלתי נפרד מכם, אותו גידלתם, שנוצר כתוצאה מהתנהלותכם, אל תפנו אלינו. כי אינכם יודעים איך זה לגדול בשכונת עוני. אינכם יודעים איך זה ללכת ברחובות מפוחדים הן מהמשטרה, הן מהעבריינים והן מעיניכם השופטות. אנו מתנצלים שאנו לא יפי תואר, שלא כולנו גדלנו במשפחות אמידות שיכלו להרשות לעצמן לשלוח אותנו ללמוד באוניברסיטה ובבתי ספר פרטיים. סליחה שיש לנו פתיל קצר. תבינו, רק כך יכולנו לשרוד בעולם שלא רוצה בקיומנו. אינני יודע מה יכול להוות תירוץ לכך שבמציאות שבה גדלנו פשיעה הפכה לחלק מהשגרה, אך אנו משלמים את המחיר הגבוה ביותר: בבתי הסוהר ובבתי הקברות.

אסכם במילותיו של חבר ילדות. לאחר שהשתחרר מהכלא, ישבנו בביתו והגיעה העובדת הסוציאלית שהחלה להטיף לו מוסר על איך עליו להתנהל בחברה. הוא הסתכל עליה, החיוך נמחק מפניו, ואמר: ״אבא שלי שכנע אותי לפרוש מהבית הספר כדי שאעבוד בחינם בשבילו, אח שלי היה שולח אותי למכור סמים, אמא שלי משוגעת והדבר היחיד שאני יודע לעשות זה לגנוב. איפה אתם הייתם כשהייתי צריך אתכם?". כולנו שתקנו. כעבור שבועיים אספתי את גופתו מהרחוב, לאחר ששבעה כדורים פוצצו לו את הראש.

החברה הערבית צריכה להפנים שהצעירים שלה הם לא רק מספר. אנחנו לא פה כדי שתשתמשו בנו לצרכיכם הפוליטיים. כמוכם, גם לנו יש חלומות, גם לנו יש שאיפות לחיים נורמליים בהם כניסה למקומות בילוי היא לא מאבק; בהם לא מאשימים אותנו על שאנו בני אדם שנקלעו למציאות שכפתה את עצמה עלינו. אני לא אומר שהצעירים הערבים לעולם אינם טועים, אבל במקום להדיר אותם, בואו ננסה, כחברה, לחבק ולהכיל אותם. רק ככה, ביחד, נוכל ליצור אלטרנטיבה לאלימות ולפשיעה.