איך קרס ארמון החלומות של הערבים אחרי המהפכה

סריקה מהירה של כותרות העיתון הראשון שנופל לידי אחרי הנחיתה בעמאן, מלמדת שכנראה שום דבר לא באמת השתנה בחמש השנים וחצי שחלפו מאז פרץ "האביב הערבי" וכי במזרח אין כל כך חדש. תמונתו של המלך המכהן חייכה לעברי מתחת לכותרת הראשית ולא רחוק ממנה, אמנם בגודל קצת יותר צנוע, אך עדיין בעמוד הראשון, התבוננה המלכה במבט אמפתי בפליטה קשישה באחד ממחנות הפליטים שבהם ביקרה. כותרת נוספת תיעדה את עליית שוחרי המקדש היהודים, "המתנחלים הקיצוניים", לאל אקצא על רקע תמונה של כיפת הזהב וכך כבר סיכם העיתון באבחה אחת את כל העניינים החשובים שעל הפרק, להשקפת בעליו.

ומכיוון שאחד מהנושאים העיקריים של המפגש שהתקיים בשבוע שעבר לחופו של ים המלח הירדני עסק במצב התקשורת באזור לא צריך להתייחס לעמוד הראשון הנ"ל של העיתון "א-ראי" כאל דוגמה אקראית או יוצאת דופן אלא כאל תיאור מצב מדויק. "כשמדברים על עיתונות בעולם הערבי כיום זה קרוב יותר לבדיחה. לא יותר ממטבע לשון ריק מתוכן", אומר אחד המשתתפים הערבים, שלטובתו ישאר כאן באלמוניותו. "היו ניסיונות ליצור עיתונות מקצועית, שתהיה מחויבת לאמת, שתתן קול לחסרי הקול. למוכים, לחלשים, לנידחים. אבל נכשלנו. אין לנו באמת עיתונאים עצמאיים. אין סקטור תקשורת עצמאי והאוכלוסיה חשופה למניפולציות ממשלתיות כל הזמן". 

לפני "האביב הערבי" שלטו המשטרים הערביים על התקשורת באופן מוחלט. התפתחות האינטרנט, והמדיה החברתית הפכו כל אינדיבידואל לכלי תקשורת עצמאי ואלטרנטיבי בפוטנציה. במקביל, צמחו ארגוני חברה אזרחית הנתמכים על ידי ממשלות המערב והאיחוד האירופי. רק בתוניסיה פועלות כ-17,000 עמותות (בדומה לישראל). אבל כל אלה לא הביאו לשינוי של ממש בחוקי המשחק. להיפך. נדמה שהמרחב כולו צועד לאחור. איך התנפץ בעוצמה כזאת ארמון החלומות של העולם הערבי?

בדצמבר 2011, שנה אחרי פרוץ "האביב הערבי", תיעדתי כאן רשמי השתתפות בכנס מדינות הים התיכון שהתקיים בטנג'יר, מרוקו. האורחים החשובים בכנס היו פעילי מחאה צעירים ונלהבים ממדינות ערב, שנשאו את המהפכה על גבם ותקוותיהם נסקו אז לשמים. היו שם נדין וואהב, אחת מחמשת מנהיגי הפייסבוק שחוללו את המהפכה שהפילה בסופו של דבר את מובראק; וגם מונה אל טהאווי, עיתונאית עטורת פרסים, שעזבה את אמריקה וחזרה למצרים מולדתה בעקבות המהפכה והתקוות הגואות; וגם אוסמה מונאג'ד, מדוברי האופוזיציה החילונית למשטר אסד, שסיפר כי המהפכה הסורית התחילה בהפגנה שקטה בדמשק שבה לראשונה משתתפיה נשאו שלטים שהמירו את הסלוגן המוכר "אלוהים, סוריה, אסד" ב"אלוהים, סוריה, חופש", הו, איזו תמימות קדושה היתה באוויר. כולם דיברו אז עם הישראלי בהתלהבות ואף הסכימו להצטלם.

שלוש שנים אחרי אותו מפגש במרוקו התכנס בקול ענות חלושה בעמאן מפגש אזורי נוסף (ראו את ״רוחות של סתיו בעמאן״). אלא שהסנוניות הצעירות מדור המהפכה נשמעו הפעם מאד מודאגות, מפוחדות, מותשות וקצוצות כנפיים. מי שדיבר הפעם ביקש לא להיחשף בשמו ובתמונתו. חריצי העומק של הייאוש חרטו כבר את סימניהם בעולם הערבי. 

הזדמנות להשלים את "טרילוגיית האביב הערבי" נקרתה, אם כן, מבחינתי, כשהוזמנתי בשבוע שעבר לכנס של פורום ארגוני החברה האזרחית במדינות הים התיכון שהתקיים לחופו של ים המלח הירדני ביוזמת האיחוד האירופי. בניגוד להשקפה הרווחת בישראל, האיחוד נותר המגן הכמעט אחרון מפני החרמה מוחלטת של ישראלים מהשתתפות באירועים אזוריים. האיחוד האירופי מנסה לגבש מדיניות של שיתוף פעולה בין מדינות הים התיכון באמצעות התייעצות עם נציגי החברה האזרחית באזור והוא התורם הגדול לארגונים ולעמותות סיוע וזכויות אדם, דבר שמקומם את המשטרים הערביים ובמידה דומה – את ממשלת ישראל. למרבה הפרדוקס, ישראל נהנית מהמטרייה האירופאית ומנדיבותה של אירופה גם בתחומים רבים אחרים – החל ממימון מוזיאונים, אוניברסיטאות ומפעלי תרבות ועד בניית צוללות. באותו מפגש בעמאן לפני שנה וחצי כבר ניתן היה לפגוש אנשים כבויים, חסרי התלהבות מיואשים מהמצב וחוששים מממשלותיהם. התחושה היתה שהעולם הערבי ניצב על פי התהום. הפעם, לחוף ים המלח הירדני, ניתן היה לחוש שהוא פסע לעברו בצעד גדול קדימה.

אז האביב הערבי נכשל? שאלתי את בן שיחי.

"כמובן״, ענה. ״הדיקטטורות חזרו לשלוט בעוצמה יתרה. שירותי הביטחון התעצמו. המאבק על זכויות האדם קרס. חופש הביטוי הפך לבדיחה. עיתונאים נעצרים והממשלות שלנו יודעות להתגבר על המדיה החדשה והישנה באמצעות חוקים חדשים ומגבילים".

האם ניתן היה לצפות לתוצאה אחרת?

"לא! החברה שלנו עדיין שבטית וחמולתית. העדר הפרדה של הדת מהמדינה לא יכול היה לאפשר מלכתחילה התפתחותה של תנועה ליברלית של ממש, כמו שהתרחש באירופה״.

בלוב, באלג'יריה, בירדן ובמצרים (בתוניסיה המצב מעט נוח יותר) הוציאו המשטרים לאחר המהפכה חוקים חדשים המגבילים מאד את חופש הפעולה של ארגוני החברה האזרחית. חוקים ותקנות המטילים חובות דיווח ורישום על העמותות שלמעשה לא מאפשרים להן כמעט חופש פעולה. דמוקרטיה, ליברליזם וביקורת הפכו למושגים מגונים ומסוכנים והפעילים המתמעטים שמים נפשם בכפם. התקנות והחוקים המגבילים את פעילות ארגוני החברה האזרחית במדינות ערב והיחס החשדני לתמיכות מבחוץ דומה במידה רבה לשלל הצעות החוק האנטי דמוקרטיות שהועלו, וחלקן אף התקבל, להגבלת פעילות ארגוני החברה האזרחית בישראל. 

למרות ההבדלים בתגובה הרגרסיבית לרוחות השינוי, שם וכאן, ראויה היתה להטיל מעט צניעות על מקדמי נרטיב ה"וילה בג'ונגל" אצלנו. בסופו של המפגש השלישי בירדן הופיעה ידיעה כי הדירוג של ישראל במדד חופש העיתונות העולמי התדרדר לדרגה הנמוכה מאי פעם, בין השאר בגין תופעת "ישראל היום". ועל כך יש אולי להוסיף כי גם לנו יש מעין מלך ומלכה עם נוכחות קבועה בעמוד הראשון של עיתון נפוץ ביותר ושליטה על עוד כמה כלי תקשורת מגויסים וגם אצלנו אין הפרדה בין דת ומדינה ויש אלוהים אחד, כך שהסיכויים להצלחה פרמננטית של מהפכות אביב כאן ממילא לא הרבה יותר טובים. אבל אם נרצה אולי נוכל להתנחם בכך שחלום השתלבותנו במרחב הערבי לא כל כך רחוק מהתגשמות כמו שחושבים, גם אם לא מהסיבות הנכונות.