תקווה לאדם העובד: על האחד במאי

אתמול היה אחד במאי. אני מבקשת לספר מה היום הזה בשבילי, לא רק דרך זיכרונות נוסטלגיים של פעם, אלא בעיקר דרך האופן בו היום הזה, לדעתי, משתקף בהווה שלנו ובא לידי ביטוי ביחס הסביבה אלינו, "הרוסיות".

הוריי לא בדיוק היו אזרחים סובייטים טובים וממושמעים. זכיתי בזוג הורים שהם האנשים הכי לא קונפורמיסטים שאני מכירה, עד כדי כך שבשום קבוצה הם אף פעם לא הסתדרו, גם לא בקבוצות של הנון-קונפורמיסטים. בתור שכאלה, כמובן שהוריי בחיים לא היו יוצאים לצעדת אחד במאי, אולי רק כשהיו ילדים בבית הספר והיו מכריחים אותם. מה שעזר לעניין היה העובדה שאמא שלי היתה עקרת בית ואבא עבד בקומבינט לאומנות, איפה שהיו מכינים, בין היתר, את כל האגיטציה הנראית (наглядная агитация) – הפלקטים והתפאורות החגיגיות למכוניות. עבדו שם כל מיני אמנים לא ממושמעים, וההנהלה היתה מודעת לחומר האנושי ומחליקה קצת עם ההשתתפות בצעדה; כנראה היו אומרים ״מספיק שהשתתפו בהכנות״.

כשהייתי קטנה, בשנות השבעים המוקדמות, גרנו בקומה החמישית של בניין ברחוב הראשי בו הצעדה היתה עוברת. אני זוכרת שהסתכלתי מהחלון על האנשים השמחים ברחוב, שהחליפו פתאום את המכוניות שהיו שם בדרך כלל; על הדגלים, השלטים, ענפי העצים עם הפרחים מנייר של מפיות שהיו מחוברים אליהם. שמעתי את הקולות של קריין הססמאות מהרמקולים וכל האנשים שעונים לו ב"urraaaa". זה היה נראה לי די מושך ושאלתי את אבא שלי למה אנחנו לא הולכים גם. הייתי בת חמש-שש, ובכל זאת הוא מצא מילים כדי להסביר לי שאנחנו לא חלק מכל זה. אני לא זוכרת בדיוק מה הוא אמר, אבל נראה לי שמאז אני יודעת שסבא שלי היה בגולאג.

אחר כך גדלתי, ובבית הספר אי אפשר היה להתחמק. הייתי צריכה להכין את הענפים עם הפרחים ואמא תמיד עזרה. היא אהבה ליצור איתנו כל מיני דברים עם הידיים, אז זה הסתדר. אפילו הייתי בקבוצת המתופפות של הצעדה. זה היה נחמד, כי היו לוקחים אותנו מהשיעורים לאיצטדיון של בית הספר בשביל החזרות.

כשגדלתי, השתדלתי תמיד למצוא איזו סיבה להתחמק, וכשגדלתי עוד יותר אז זה הפך לסיבה למסיבה, או, כמו שאומרים ברוסית ״нет повода не выпить״ – אין סיבה לא לצרוך מעט אלכוהול. ככה זה היה בשבילי, וככה זה היה גם בשביל כל אותם האנשים שלא היו מצייתים אוטומטית. לדעתי, גם עבור מי שכן היו אזרחים נורמטיביים, משמעות החג הפכה לעלומה מרוב פורמליות, מרוב העיוות של כל המושגים שהיו כביכול בבסיס של המהפכה העצומה הזאת שהתרחשה ב-1917.

אני חייבת להודות שרק בישראל ורק בשנים האחרונות התחלתי להשתחרר מהצל שחיי בברית המועצות הטילו על הרעיונות של סוציאליזם, קומוניזם, "חופש, שוויון ואחווה". למדתי להסתכל על זה בלי דעות קדומות, לדעת להפריד בינם לבין "הקפיטליזם המדיני" הטוטליטרי שנבנה בברית המועצות, להבין גם למה לא היה יכול להיות אחרת בשלב ההוא של התפתחות האנושית, ויחד עם זאת כן לקלוט ולהעריך את ההישגים ההיסטוריים החשובים וחסרי התקדים של הזמן והמקום ההם.

קשה ולא מובן מאליו לשנות ככה את דעתך. אני חושבת שכולנו יודעים שהרבה מיוצאי ברית המועצות עד היום מרגישים חלחלה רק למשמע המילים האלה, מה שכמובן רק מחזק את ההתנשאות של בני "החברה המודרנית" ו"העולם החופשי", מוסיף להם ביטחון כשהם טוענים שצדק חברתי זה נחמד אבל לא ממש אפשרי, ששוויון זה דבר לא הגיוני כי בני האדם הם שונים; כשהם טוענים ש"מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו" היא סיסמה שמביאה רק לאלימות ומוסיפים, "מה אם יש לי צורך שיהיה לי יאכטה".

כאן יש משהו חשוב להבין בעיניי, שיעור שאפשר ללמוד מתולדות ברית המועצות: אין הבדל בין חברה שמבוססת על רעיון של בעלות פרטית על אמצעי הייצור והתוצרת לבין חברה שבה הדברים הבסיסיים אלה הם בבעלות המדינה, כמו שהיה בברית המועצות. בשני המקרים האדם העובד, רוב בני אדם שמאכלסים את הפלנטה שלנו היום, יהיה מנותק מהעשייה שלו, מהתוצר, מאדם עובד אחר ומהחיים עצמם. בסופו של דבר, האנשים יישארו תמיד חלקים חסרי זהות של המגה-מכונה. בכל רגע התועלת שלהם יכולה להישלל בהתאם לצרכים של אותה מכונה חסרת פנים שמפעילה את העולם היום, והם יוכלו להיזרק לפח כמו כל חפץ אחר שאין בו שימוש יותר.

בעצם, ההפרטה וההלאמה הן שתי אחיות תאומות, איתן כבר חיינו וראינו ששתיהן לא משהו.

* * *

בא לי לסיים איכשהו בנימה אופטימית, בכל זאת זה חג הפועלים. על כן אני רוצה להזכיר כאן על מה מדובר אחרי הכל. אני רוצה להזכיר את הפועלים והפועלות, האמיצים והאמיצות, שיצאו לרחובות בידיעה שהם לא רק עלולים לקבל מכות או להיעצר, כמו היום במקרה הכי גרוע, אלא להיהרג ממש – והם באמת נהרגו. בזכותם ורק בזכותם גם בחברה הקפיטליסטית של היום יש לנו ולו רק זכויות בסיסיות. זה לא בזכות טוב לבם של בעלי ההון. חייבים להיזכר באותה הסיסמה שאיתה הפועלים והאיכרים של האימפריה הרוסית התקוממו – "האדמה לאיכרים, המפעלים לפועלים!". זה מה שנקרא הצברה, בעלות ציבורית או, במילים אחרות, משותפת – האלטרנטיבה האמיתית גם להפרטה וגם להלאמה. אז יש תקווה לעתיד האדם העובד!

אני מקווה מאוד שבקרוב נצליח להתגבר על האלרגיה שיש לחלקנו בהישמע המילים "סוציאליזם" ו"קומוניזם", שהעולם יפסיק לפחד מהן, שהסביבה תפסיק לזרוק לעברנו, יוצאי ברית המועצות, את ההאשמה השטחית בדבר מנטליות טוטליטרית, ותפסיק לנסות להכריח אותנו בכל פעם מחדש להוכיח כמה אנחנו מתאימים לעולם הקפיטליסטי-האינדיבידואליסטי-הנאור. שנמשיך בדרכנו לשחרור האמיתי.

חג שמח!

פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק ״רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן״