• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

העינוי הביורוקרטי של אם חד הורית מזרחית בישראל

ספרה החדש של סמדר לביא חושף את חיי הנשים המזרחיות החיות תחת העינוי של המשטר הישראלי-ציוני. הוא משלב בין כתיבה אוטוביוגרפית ותיאוריות מורכבות ומשרטט תמונה פוליטית רדיקלית, מויקי כנפו ועד מחאת האוהלים
חן משגבחן משגב

חוקר, כותב ופעיל פוליטי. גיאוגרף, מתכנן ערים וחוקר מגדר ומיניות, עמית פוסט-דוקטורט במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון ועמית מחקר במרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב

סמדר לביא, מחברת הספר מושא סקירה זו, כותבת ש"הכתיבה האנגלו-אמריקנית בלימודי מוכפפות (Subaltern studies) מייצרת, ומצפים ממנה לייצר, מחקרים נטולי תשוקה (Dispassionate scholarship). ספר זה מסרב לעשות זאת; להפך, אני מבקשת להטמיע הומור, אירוניה, וכן, גם זעם, ככלים ספרותיים המבססים את הממצאים האתנוגרפיים" (עמ' 86). האתנוגרפיה שכתבה לביא בהחלט מממשת הבטחה זו. יתרה מזו, מלבד ההומור, האירוניה והזעם הספר מציע נקודת מבט פמיניסטית, פוליטית-רדיקלית וחדשנית על חייהן של נשים מזרחיות בפריפריה החברתית, התרבותית, הגיאוגרפית והסימבולית של ישראל, ותורם תרומה חשובה למחקר הפמיניסטי, החברתי והפוליטי בהקשר הישראלי העכשווי.

ספרה של לביא מתאר את מה שהיא מכנה "הארכיטקטורה של המשטר הישראלי המבוסס על מגדר-גזע", שהיא לטענתה מבנה בסיסי ולא הבניה חברתית, כפי שחלק מהחוקרים במדעי החברה נוטים לתארה. מבנה בסיסי זה של המשטר והחברה הישראליים הופך למעשה את המזרחים החיים תחתיו ל"קולקטיב בלי זכויות מיעוט", ואלה בשונה מהפלסטינים אזרחי ישראל, שמצבם כקולקטיב דומה, אינם זוכים להכרה בינלאומית בזכויותיהם, שכן אין דיכוי מזרחים (שלביא מכנה בלי התנצלויות "אפרטהייד פנים יהודי") מעניין את הקהילה הבינלאומית, כפי שמעניין אותה דיכוי הפלסטינים. טענה רדיקלית זו, שהבית הלאומי היהודי מבוסס על גזענות, מצטרפת לטענות שלביא משמיעה מזה כשני עשורים מעל במות אקדמיות רבות. החידוש בספר זה אינו בחזרה ובהרחבה של טיעון זה, העוסק במבנה של המשטר הישראלי-הציוני, אלא באופן שבו לביא מבקשת לחשוף את חיי הנשים המזרחיות החיות תחתיו. לביא מתבססת על כתיבתו של האנתרופולוג דון הנדלמן, ומקדישה את מחקרה לחשיפת אופני הפעולה הביורוקרטיים שבאמצעותם המדינה שולטת באזרחיה, ובמיוחד באלה המדוכאים תחת כובדו של אותו מבנה של מגדר-גזע, כלומר נשים מזרחיות ממעמד סוציו-כלכלי נמוך. הביורוקרטיה, טוענת לביא, אולי נחשבת רעיון רציונלי והגיוני, אך בפועל ובחיי היומיום של אותן נשים היא משמשת את המדינה ככלי לאיון המחאה המזרחית, להתשה ולדיכוי של כל מחאה והתנגדות פוליטיות וחברתיות ולהפיכת הסובייקטים המזרחים לציבור כנוע. יתרה מזו, לביא טוענת במחקרה שהביורוקרטיה הופכת עינוי, אבל בעינוי ביורוקרטי (bureaucratic torture), בשונה מעינוי פוליטי, קשה להבחין בין המענה למעונה, שכן רוב הפקידים הזוטרים (פקידי הביטוח הלאומי למשל) הם מזרחים המאמינים באמונה שלמה שהם באים, בסופו של דבר, לעזור לנשים הממתינות בתורים הארוכים של לשכות הרווחה והתעסוקה. האזרחות של אותן נשים שהספר עוסק בהן בנויה על נסים ונפלאות, שכן היא מבוססת על אותה מערכת ביורוקרטית בלתי הגיונית, שבה אם מקבלים משהו בתום יום של התרוצצויות בין משרדים ועמידה מתישה בתורים, הרי זה בגדר נס. מכאן נובע יחס המזרחים למדינה ולמוסדותיה – יחס לא רציונלי, הבנוי על רגשות דתיים ומזל.

הביורוקרטיה, טוענת לביא, אולי נחשבת רעיון רציונלי והגיוני, אך בפועל ובחיי היומיום של אותן נשים היא משמשת את המדינה ככלי לאיון המחאה המזרחית, להתשה ולדיכוי של כל מחאה והתנגדות פוליטיות וחברתיות ולהפיכת הסובייקטים המזרחים לציבור כנוע. הביורוקרטיה הופכת עינוי שקשה להבחין בו בין המענה למעונה, שכן רוב הפקידים הזוטרים (פקידי הביטוח הלאומי למשל) הם מזרחים המאמינים באמונה שלמה שהם באים, בסופו של דבר, לעזור לנשים הממתינות בתורים הארוכים של לשכות הרווחה והתעסוקה

הספר מחולק לשישה שערים. השער הראשון פותח במחאתה המתוקשרת של ויקי כנפו לפני כעשור, מחאה שהמחברת השתתפה בה השתתפות פעילה ותיעדה אותה ביומן תצפיות כיאה לאנתרופולוגית מיומנת. אך מחאה זו, כמו מחאות מזרחיות אחרות, נכשלה בסופו של דבר. בשער זה מתארת לביא בפרוטרוט, ומנקודת מבט ביקורתית, את ההקשר הרחב המאפשר ומייצר את המצוקה, שבסופו של דבר הוציאה את כנפו, ונשים אחרות שהצטרפו אליה, למסע הרגלי לירושלים, ולאחר מכן להקמת מאהל המחאה בגן הורדים בירושלים יחד עם עשרות אימהות מזרחיות (ורוסיות) אחרות. ההקשר הזה כולל את השינויים הגיאו-פוליטיים שעברו על ישראל (הסכם אוסלו), את השלכותיהם הכלכליות (מעבר של תעשיות מעיירות הפיתוח לחו"ל), את המצב הביטחוני בתחילת העשור הקודם (האינתיפאדה השנייה וההודנה) ואת המדיניות הניאו-ליברלית האכזרית שנלוותה לאלה (חוק ההסדרים וקיצוץ הקצבאות). לביא מתארת במיומנות ולפרטי פרטים את הרקע החשוב הזה. בשער השני מתארת לביא בפרוטרוט את המושג "[אם] חד הורית", ואת הקשיים העומדים לפני אמהות אלה, בפרט חד הוריות מזרחיות. בשער זה גם מתגלה כישרונה הרב בכתיבה אתנוגרפית פמיניסטית, כאשר היא מתארת את קורותיה כאם חד הורית ובתוך סיפור חייה משלבת כתיבה תיאורטית אקדמית. כך היא עושה למשל בהסבירה את ההיסטוריוגרפיה של זהות מזרחית בישראל, שכן "כדי ללמוד על דיכוין של נשים מזרחיות כיום, חייבים ללמוד את ההיסטוריה של הדיכוי המזרחי כבר בתקופת היישוב, ולא להתחיל רק עם תקופת קום המדינה והמעברות" (עמ' 44). שער זה מסתיים בסקירה מקיפה של האקטיביזם המזרחי בישראל, ובמיוחד זה הפמיניסטי. ההיסטוריה המזרחית המתוארת בו מובילה להסבר שמציעה לנו לביא לכך שהמזרחים בישראל תומכים בימין ולהכרה בכך שיכולתו של הפמיניזם המזרחי להוביל לשינוי חברתי ופוליטי משמעותי מוגבלת מאוד. שערים שלוש וארבע מפתחים את הטיעון המרכזי של הספר – העדר "סוכנות" (agency) בקרב הנשים המזרחיות החד הוריות והאופן שבו הבירוקרטיה מאיינת למעשה את המחאה המזרחית. הנשים המזרחיות כציבור מדוכא ומעונה תחת מכבש הבירוקרטיה, השוחקת את רוח המחאה בתורים הארוכים, אינן יכולות לפתח פוליטיקת זהות והופכות למעשה לציבור כנוע וחסר חזון. זו בדיוק המטרה של המדינה: לשבור את המחאה הפוליטית באמצעות העינויים הבירוקרטיים. ובכל זאת, למרות העינוי המתמשך, המזרחים אוהבים את המדינה, את הארץ ואת עם ישראל ומרגישים שייכות לעם אשר "הגויים באים עליו לכלותו". ביקורת על המדינה נתפסת אפוא כפריבילגיה אשכנזית, ומזרחים ש"הצליחו", כלומר עברו "השתכנזות", הופכים לצנזורים הכי גדולים של המאבק המזרחי. בשער החמישי, יומנה של אם נתמכת רווחה, מביאה המחברת תיעוד אוטואתנוגרפי כרונולוגי מרתק מחייה שלה כאם חד הורית בשנת 2003, וממחישה דרך החוויה האישית מהו עינוי בירוקרטי מדכא. בשער האחרון חוזרת לביא למאהל המחאה של כנפו ומתארת את סופו המר – כיצד קרסה ההודנה, כיצד נעלמה התקשורת מהמאהל וחזרה לסקר את המצב הביטחוני (והעיתונאים עצמם חזרו לשבת בבר של מלון אמריקן קולוני במקום לדווח מהמאהל בגן הורדים), וכך באמתלות ביטחוניות הקיץ הקץ על עוד פרק בהיסטוריית המאבק המזרחי בישראל. לביא טוענת שהמשטר הישראלי נוהג להשתמש במצב הביטחוני כל אימת שמחאה חברתית מאיימת על שרידותו, ומראה שגם המחאה החברתית של קיץ 2011 נפלה קורבן לשיטה זו.

עטיפת הספר
עטיפת הספר

יחד עם זאת מתארת לביא את ההבדל בין מחאת 2011, שהובלה בידי הדור הצעיר של המעמד הבינוני, אוכלוסייה שאין למשטר כלים בירוקרטיים לדכאה, לבין מחאת האימהות החד הוריות. השוואה זו טומנת בחובה דיון מרתק שאינו מפותח מספיק בספר זה, ואולי טוב שכך, שכן המחאה החברתית של 2011 דורשת דיון מעמיק בהרבה, ותיאורה ככישלון או כמחאת מעמד הבינוני בלבד לוקה בחסר. כפי שהראיתי במקום אחר (משגב, 2013), כללה המחאה של קיץ 2011 גם מגזרים מזרחיים רחבים; אלה השמיעו קול מחאה פמיניסטית מזרחית ופריפריאלית (מאהל מחאה בגן לוינסקי בתל אביב או בשכונת התקווה למשל), שזרעה זרעים והקימה דור חדש של אקטיביסטים מזרחים ושיתופי פעולה מפתיעים ורדיקליים. מוקדם אפוא, ואולי לא נכון, להספידה באופן חד משמעי, ויש להעמיק ולחקור את השלכותיה העתידיות (שם).

לסיכום, ספר זה מצליח לשלב בין כתיבה אוטוביוגרפית ופמיניסטית-אישית משובחת לבין תיאוריות מורכבות, ומציג תזה סדורה, רדיקלית, חדשנית ומרתקת, שיש לה חשיבות עצומה למחקר הפמיניסטי, המזרחי והחברתי בהקשר הישראלי, חשיבות החורגת בהרבה מהמבט האנתרופולוגי. תזה זו מרחיבה ומפתחת רעיונות שהגתה ופרסמה לביא בשנים האחרונות. רעיונות אלה עוררו מטבע הדברים התנגדות לא מעטה, גם בקרב חוקרי מזרחים ומזרחיות. הספר מומלץ לחוקרות ולחוקרים מתחומי ההיסטוריה, המגדר, מחקר התרבות ובמיוחד לאלה ממדעי החברה השונים, המתעניינים ביחסי כוח, בתנועות חברתיות ובהתנגדות (בהקשר המזרחי ובכלל). הספר מומלץ מאוד גם לקהל הרחב והמשכיל שייהנה מכתיבה רהוטה, מעניינת ומרחיבת אופקים, וראוי שיתורגם גם לעברית. כמו בכל כתיבתה של לביא, מוצגת בספר עמדה פוליטית מוצקה, והוא מייצג באופן מיטבי את מסורת הכתיבה האקדמית הפמיניסטית הביקורתית, המבקשת לקדם שינוי חברתי ופוליטי ולא רק להישאר ספונה במגדל השן האקדמי.

״Wrapped in the Flag of Israel: Mizrahi Single Mothers and Bureaucratic Torture״, Smadar Lavie. New-York and Oxford: Berghn. 2014. 

הסקירה פורסמה לראשונה בכתב העת ״בטחון סוציאלי״, גיליון 99, מרץ 2016

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יואש אב.

    הספר של סמדר לביא לפי תיאורו של חן משגב, מוצא חן בעיני כבר מתיאוריו
    הראשונים של חן.
    יש כאן משהו חדשני שמסתכל בעין אוהדת על הנשים המזרחיות (אבל לא רק),
    הנגרסות תחת בירוקרטיה דכאנית ולא הומנית, אשר מבצעיה למרבה האירוניה והכאב,
    הם בני עדות המזרח, גברים כנשים, המשמשים כ"מוציאים לפועל" של משטר דכאני
    שלא הם המציאו ופיתחו לרמתו הנוכחית.
    לראשונה אני מוצא כאן תחילתו של הסבר עובדתי מפוכח, לתמיכה המזרחית בגורם
    המדכא הגדול שלה- השלטון הנוכחי, אביר הניאו ליברליות,המפריט הגדול, שאינו מתייחס לאנשים כבני אדם שווי זכויות וחובות אלא כמספרים לעת בחירות.
    שלטון הנהנה מחולשת תומכיו ומצוקתם הבלתי נפתרת והבלתי מטופלת על ידו.
    הזיהוי הנכון והמעניין של סמדר–נוגע לשימוש הציני-אגרסיבי של השלטון, בטיעוני בטחון המדינה וגיוס דעת הציבור לתמיכה בכל פעילות צבאית-בטחונית באשר היא, כשיטה למנוע כל אפשרות לחלוק על השלטון, החלטותיו, מחדליו ומעשיו הבלתי קבילים בעליל.
    ההתייחסות של סמדר למחאה החברתית היא כנראה חלקית (לא קראתי את המקור),
    אבל הקביעה כי המחאה החברתית דוכאה באפן כוחני, מכוון מטרה ומשתמש בכח האכיפה המוקנה למדינה היא נכונה וחשובה. המחאה לעניות דעתי לא מתה, היא כבושה
    והזעם שהניע אותה ממשיך להצטבר: על נושאי הדיור, יוקר המחייה, הבריאות הציבורית,
    שקרי השלטון, מתווה הגז וספיחיו, שרלטנות המנהיגים העושים לביתם במקום למען כלל האזרחים.
    והשאלה היא עד מתי אזרחי המדינה יתנו לסיפור הזה להימשך. האם הנשים המזרחיות המדוכאות והסובלות יהיו גורם חשוב ופורץ דרך במאבקן שהוא של כולנו?

  2. חזי

    קשור לאורי משגב?

    1. חן משגב

      אין בינינו שום קשר משפחתי…

  3. סמדר לביא

    תגובה ליואש
    תודות לך על כך שקלעת בול למטרת הספר – להבין את הנטיה לימין הפוליטי של הציבור המזרחי דרך כבוד וסימפטיה, ולא דרך זלזול והתנשאות כמקובל ב -א סמול. הספר בוחן דרך קטגוריות של מגדר וגזע את הכניעות של הציבור המזרחי אל מול שיקולי הביטחון של מדינת ישראל ואת תרומת הציבור הזה לא ל"שיח" הביטחון, אלא ללוחמה בשטח. ראה גם עבודותיו המשובחות של פרופ יגיל הלוי על הקשר בין אתניות והקרבה בצה"ל. לחיילים יש אימהות.
    הרבה יותר נוח לא/נשי מדעי החברה לחקור א/נשים כמותם/ן. לכן המחקר המזרחי התמקד בדרך כלל בהפעלת ה"סוכנות" המזרחית (קרי, היותו של אדם/אשה או קהילה גורמים פועלים ומחוללי שינוי) ע"י בחינה של קולנוע, ספרות, שירה, מסמכים ארכיוניים, מוסיקה, ושאר תופעות המתגבשות לכדי שיח טקסטואלי אסתטי. הרנאסנס התרבותי המזרחי והפריחה של מה שנקרא כיום "לימודי מזרחים" הם תופעות הראויות לשבח. אבל כמה שירים, סרטים, ציורים, נובלות, קונצרטים וקיבוץ של מסמכים ארכיונים שנכתבו בד"כ ע"י אליטה יוכלו לשנות את המצב המנוחשל המזרחי? אלה אמנם נושאים שכיף לחקור אותם, אבל לא שם ייערך חיבור שיוכל להוליך בין הדיכוי המזרחי לבין פתרון הוגן של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כמו כן, מההפעלות הללו של ה"סוכנות" הנמצאת בבסיס פוליטיקת הזהויות והרב-תרבותיות לא נראה לי שיבוא ביטחון תזונתי, ביטחון מדור, וביטחון רפואי למשפחות מזרחיות הנאחזות בציפורניים במה שנקרא "מעמד בינוני" בתקופה זו של הפרטה פרועה, קל וחומר, משפחות מזרחיות קשות יום.
    אחרית הדבר של המהדורה השניה של הספר בוחנת סוגיות אלה דרך האספקלריה של הלוחמה בעזה בקייץ 2014. היא תצא לאור בסוף הקייץ, ואפשר כעת להזמין העתק מראש בהנחה של 50% (קרי תמורת 10$ + משלוח) הישר מהוצאת הספרים. קישור לקוד קופון ההנחה נמצא באתר הספר ב-פייסבוק.