בין ״נכבה חרטא״ ליום השואה: את האמת אי אפשר להסתיר

מתרבים בארץ הקולות המבקשים להכחיש ולהדחיק לחלוטין את הנכבה. דווקא בעת שהעם היהודי זוכר את השואה עליו גם לזכור את העם הפלסטיני והעוול הנעשה לו. את האמת אי אפשר להסתיר, צריך ללמוד לחיות איתה

אנו, יהודים וערבים בארץ, עדים לעידן שבו צף במדינה שיח סביב רעיון ההכרה בנכבה של העם הפלסטיני והסבל שלו. במקביל, מתרבים ומתחזקים הקולות התומכים בהכחשת הנכבה לחלוטין; הרי הביטוי המצער "נכבה חרטא" אינו רק פרי דמיונם של אזרחי המדינה הערבים. כל זה קורה, לצערי, בעת שעולים קולות בחברה הערבית בדבר ההכרה בשואה וכיבודה – וגם בנוגע לאי ההזדהות איתה, בשל הטענה שהיא שירתה את הציונות בהגשמת החזון הקולוניאלי שלה.

אינני מחובבי ראש מפלגת הלייבור הבריטית, ג׳רמי קורבין, אשר הורה להשעות חמישים מחברי מפלגתו, ביניהם החברה נאז שאה, שהתכחשה לזכות הקיום העם היהודי על אדמת פלסטין והציעה כפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני לעשות טרנספר לעם היהודי מישראל לארצות הברית. אמירה זו עוררה מהומה; ראש הממשלה הבריטי וראש מפלגת הלייבור ראו בה אמירה אנטישמית, אשר מחייבת את השעיית חברת הפרלמנט והעמדתה לחקירה.

במשרד החוץ הישראלי ראו בהשעיית חברי הפרלמנט הבריטי ניצחון דיפלומטי אדיר. האבסורד עולה ביתר שאת לאור מה שקורה בארץ. כאן צריך להזכיר לעם היהודי שעליו, ביום מן הימים, לצאת מהבועה שלו ולהתחיל להכיר בנרטיב של העם הפלסטיני ובמקור כאבו המרכזי, הנכבה. ראוי לציין שכדי שהיחסים בין הרוב היהודי והמיעוט הערבי יהיו בגובה העיניים, בריאים, יהיה על הרוב היהודי לבחור: לבחור בין ההיטמעות בתהום הגזענות וההליכה בעקבות ראש הממשלה נתניהו, אשר ממשיך להתכחש לזכויות העם הפלסטיני כקולקטיב (כולל ההכרה בנכבה ובכל מה שמשתמע ממנה) – ובין לצאת לדרך חדשה, נאורה וסובלנית.

בעולם תקין ממשלת ישראל ומפלגותיה היו אמורות להתנהל באותה מידה של דמוקרטיה חופשית הנהוגה בבריטניה. במקרה כזה, הכחשת הנכבה של העם הפלסטיני היתה מובילה להשעייה ורוב חברי הכנסת הנוכחיים היו מושעים מלכהן מבית המחוקקים. אלא שבארץ עדיין מעדיפים לאמץ את גישתם של משטרים חשוכים במקום את זו של משטרים נאורים ודמוקרטיים.

כידוע לנו, ההנהגה הפוליטית בארץ ממשיכה לנקוט בגישה בריונית וגזענית המבטלת את האחר, המסרבת להכיר בסבלו של העם הפלסטיני השכן שנרדף תחת עול הכיבוש. ישראל מעדיפה לאמץ את הציונות הדתית ואת הרעיון הקולוניאלי שלה, להמשיך להתיישב בהתנחלויות המהוות ערובה וביטחון לקיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי בלבד, אשר לצידם חיים קבוצת "גויים".

אולי שינוי יתחולל כאשר הממשלה תחליט לצעוד צעד קדימה אל עבר ערכים דמוקרטיים בסיסיים כמו סובלנות וקבלת האחר, ותתחיל לספר נרטיב היסטורי שלם ומורכב. נרטיב כזה יגולל את האופן בו הפך העם היהודי מעם שנרדף על ידי הנאצים לעם רודף, אשר הכה ביד קשה עם מוחלש אחר. אז אולי נוכל להאמין לזמרת האהובה פיירוז כששרה "אכן יש תקווה".

במשרד החוץ ראו בהשעיית חברי הפרלמנט הבריטי ניצחון דיפלומטי אדיר. האבסורד עולה ביתר שאת לאור מה שקורה בארץ: צריך להזכיר לעם היהודי שעליו לצאת מהבועה שלו ולהתחיל להכיר בנרטיב של העם הפלסטיני ובמקור כאבו המרכזי, הנכבה. כדי שהיחסים בין הרוב היהודי והמיעוט הערבי יהיו בגובה העיניים, בריאים, יהיה על הרוב היהודי לבחור בין ההיטמעות בתהום הגזענות ובין לצאת לדרך חדשה, נאורה וסובלנית

בחזרה ליום השואה, אני מבקש להדגיש שאנו רואים בה את אחד הפשעים הקשיים והנבזיים ביותר שבוצעו נגד האנושות. באותה מידה, אנו מתנגדים לשימוש הציני בשואה בכדי להתעלם או להמעיט מפשעים שבוצעו נגד עמים אחרים, בראשם הנכבה של העם הפלסטיני. כל מאמציה של ממשלת הימין וזרועותיה לדחוק את סיפור הנכבה מהתודעה של העם היהודי והפלסטיני בארץ, הינם חסרי תועלת. את האמת אי אפשר להסתיר, צריך ללמוד לחיות איתה. היא בלתי ניתנת לעריכה ולעיצוב מחדש לפי החזון שלנו והרצונות של האנשים.

מאמר זה אינו רק בגדר תביעה להכרה בנכבה של העם הפלסטיני. בסופו של יום, גם אם יום זה יאחר לבוא, ישראל תהיה חייבת לשאת באחריות עבור הפשעים שלה כלפי העם הפלסטיני, אשר התחילו בנכבה וממשיכים להיות מומצאים מחדש כל יום ברדיפה ובכיבוש של העם הפלסטיני. מאמר זה הוא גם בגדר בדיקת מציאות לחברה הישראלית ולעם היהודי, אשר בימים אלו חיים בקרבם קרוב למאתיים אלף ניצולי שואה, המספרים את הסיפור העצוב והנוראי של הימים האפלים ההם.

מערכת היחסים בין החברה הערבית לחברה היהודית בארץ צריכה להישען על ארבעה מרכיבים עיקריים: הכרת החברה היהודית בנרטיב ההיסטורי של המיעוט הערבי; ההכרה בתביעות הלאומיות של מיעוט זה; ההתייחסות אליהם כשותפים מלאים בקבלת ההחלטות בנוגע לגורל; העדפה מתקנת שתפצה אותם על העוול ההיסטורי שנגרם להם.

שיתוף הפעולה הערבי-יהודי שאמור להיות נחלת הכלל בארץ חייב להתבסס על ערכי השוויון האזרחי והלאומי בכל התחומים בין שני הצדדים. במיוחד יש להקצות משאבים פוליטיים, כלכליים וסימבוליים לחברה הערבית ולהבטיח לה אוטונומיה בתחום החינוך והתרבות, תוך הכרה בזכויות המיעוט הזה כקולקטיב וחלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני. זו הדרך היחידה להכרה הדדית בשואה שעבר העם היהודי ובנכבה שעבר העם הפלסטיני. נכבה זה לא חרטה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. די להכחשה

    אכן, אפשר למצא דמיון בין תפיסת קרקעותיהם של ערביי א"י לבין החרמת רכושם של יהודים בארצות כבוש הרייך, ואם ישנם אנשים שסבורים שבזה מתמצית השואה, אז אני מציע להנהיג "יום השואה" כמה פעמים בשנה, אולי זה יחבר אותם לעובדות, את הלוקים בהכחשה.

  2. חנה זהר

    גם על חטיפת ילדי תימן מסרב הממסד להודות, להתנצל.

  3. בן דוד

    תגיד לי, מה היה גורל היהודים, רכושם ואדמותיהם, אילו אתם ניצחתם במלחמת העצמאות שלנו (שאתם פתחתם בה, כי לא רציתם לקבל את החלטת האו"ם).
    אז אני אגיד לך:
    הערבים הצליחו לכבוש כמה ישובים יהודיים במלחמת העצמאות. כל ישוב יהודי שנכבש על-ידם נהרס או הועלה באש, ותושביו נרצחו, גורשו או נלקחו בשבי.
    כזה היה גורלם של שלושת ישובי גוש עציון, וכן הכפר נוה-יעקב, הרובע היהודי בירושלים העתיקה, שכונת שמעון הצדיק (שייח' ג'ראח), הישוב עטרות, כפר דרום, ניצנים, המושבה משמר הירדן (שנפלה בידי הרוצחים הסורים) ועוד.
    נקל לשער מה היה עולה בגורלם של יהודי ארץ ישראל אילו ניצחו במלחמה הערבים.
    אתה מבין?
    בוא תכתוב את המאמרים שלך באתר של יהודים מזרחים, שכולם ציונים ולאומיים, לא בהעוקץ, אתר של ספרדים-תורנים מוכי רגשי נחיתות.

    1. נפתלי אור-נר

      כל התירוצים שלנו לא יכסו את האמת: העם הפלשתינאי משלם את מחיר הגשמת הרעיון הציוני. הגיע העת שהיהודים בישראל יבינו זאת וימצאו את הדרך לפצות את הפלשתינאים על המחיר בכבד בו נאלצו ונאלצים הם לשאת, ויתייחס אליהם כ"עם" הזכאי לזכויות קיבוציות

  4. בן דוד

    קח, אדון אגבריה, זה בשבילך (ומצפים לשמוע דעתך):

    "הנהרות ימלאו דם ופלסטין תהיה נקיה מיהודים"
    עופר רגב | 06/05/2016
    בתחילת מאי 1921, הסתערו ערביי יפו על יהודי העיר. הם ביצעו בהם לינץ' אכזרי במוטות ברזל ובאבנים, אנסו את הנשים ובזזו את הרכוש. בין הקרבנות היה גם הסופר יוסף חיים ברנר. 95 שנה למאורעות תרפ"א.

    באחד במאי 1921, לפני 95 שנה, השתוללו ברחובות יפו מאות ערבים ובידיהם אלות, סכינים, מוטות ברזל ואקדחים. בחדוות רצח חסרת מעצורים דקרו הפורעים למוות יהודים חסרי מגן, היכו באכזריות זקנים ותינוקות, אנסו נשים ונערות, שרפו ובזזו מכל הבא ליד. 43 יהודים מצאו את מותם במאורעות, רבים אחרים נפגעו ואף מתו מאוחר יותר מפצעיהם לאחר ייסורים קשים. המשטרה הבריטית גילתה אוזלת יד וחוסר אונים מביך מול הרוצחים.

  5. דני

    ניסיתם לזרוק אותנו מפה ב-48 והפסדתם במלחמה, היה להפסד מחיר. אתה רוצה לקרוא לזה נכבה קרא לזה נכבה, ובטוח שזה כואב. אבל על טעויות משלמים. ואם להיות כנים, הרי ברור שאם היתה לכם היום אפשרות לנפנף את היהודים מפה, הייתם עושים את זה מייד. ואם הייתם צדיקים כאלה גדולים ורגישים כל כך לזכויות אדם, היית יכולים להסכים כבר ב-48 להקמת איזו מדינונת יהודית כאן. אבל העדפתם את מנטרת האיטבח אל יהוד, אז לפחות תהיה ישר עם עצמך ואל תזיל דמעות תנין.