הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
שואת יהודי צפון אפריקה: על ההכרח להציף את הסיפורים
ביום השואה שעבר כתבתי בפייסבוק על שואת יהודי תוניסיה ועל סיפור משפחתה של סבתי, משפחת כהן, שחיה אז בעיר הבירה של תוניסיה, תוניס. ככל שכתבתי את הדברים הרגשתי כמה הם בלתי נתפסים. לאחר שסיימתי, התקשרתי לאחיותיי בכדי לאמת את הדברים, בכדי לקבל אישור שלא הגזמתי, שכתבתי דברים שאכן התקיימו. כמה חודשים לאחר מכן, פגשתי בקרובי משפחתי שסיפרו לי שהיו המומים לקרוא את הסיפור; חלקם היו בטוחים שזאת המצאה, סוג של ״היסטוריה חדשה״ העוסקת בפירוק אתוס, וחלקם פשוט היו המומים.
התחושות שלהם גרמו להם ללכת לאשר את הדברים אצל המקור, אצל סבתא שלי. ההפתעה הייתה גדולה, כך סיפרו לי, וההלם – גדול. גם השנה, כשמגיע יום השואה, קשה לי להאמין בעובדה המדהימה שמשפחתי הצפון אפריקאית היא ניצולת שואה.
כילדה וכנערה, קראתי כל ספר אפשרי על שואת העם שלי. למדתי היסטוריה במשך 12 שנים, ומעולם לא ידעתי על האפשרות הבלתי נתפסת שחלק ממשפחתי עבר את השואה בצפון אפריקה. עובדה זו כואבת לי מאוד. בשנה שעברה, והשנה ביתר שאת, התגובות הממו אותי: סיפורים רבים, קשים וכואבים של משפחות צפון אפריקאיות רבות צפו ועלו – יהודים רבין באלג'יריה, תוניסיה, מרוקו וטריפולי עברו את השואה. הכאב הוא עצום. הוא כפול.
סבתא שלי, אונדרה (כהן) גץ, הייתה ילדה קטנה כשנכנסו החיילים הגרמנים לביתה בתוניס. היא זוכרת אותם מנפצים את הסרוויס המפואר של פסח ואת כלי הזכוכית שנחו בארון בצעקות ובצחוק פרוע וממשיכים בהרס של כל פינה בבית. את כל אחיה הגדולים הם הוציאו מהבית בכוח וזמן ארוך מאוד לא ידעו בני המשפחה מה עלה בגורלם. לימים התברר כי הם נלקחו למחנות כפייה ועברו שם חוויות קשות מנשוא. ההורים והבנות הועברו לבית הכנסת למשך כמה ימים, שם הם הופשטו מכל התכשיטים שהיו עליהם ושהו ללא מזון וללא תנאים אנושיים. לאחר שחזרו לביתם, גילו שהוא נבזז והושחת.
תוניס הייתה תחת שליטה ישירה של הגרמנים במשך שישה חודשים, ושם גם התנהל הקרב המאסף בין הגרמנים ובעלות הברית. חוויית השואה של צפון אפריקה נדחקה מסיפור השואה היהודי. שואת יהודי תוניס החלה להיות מוכרת, בחלקה, רק בשנת 2008. ניצולים רבים יוצאי תוניס לא הוכרו ככאלה עד לפני שנים מעטות (בין חמש לשנתיים). רבים מהם, ובהם כל אחיה של סבתי שנפטרו, לא זכו להכרה החברתית והממסדית ולפיצוי כלל.
רק בשנים האחרונות ממש, החלה סבתי לספר לנו על חוויותיה הקשות מתקופת השואה. לא סתם צריך היה לעבור דור ואולי יותר, בכדי שסיפור השואה הצפון אפריקאי יישמע אפילו בחיק משפחתו. ישנם סיפורים על ניצולים שסיפרו את סיפורם וזכו להתעלמות, לאי אמון ולהשתקה. מתישהו, כנראה, הם הפסיקו להאמין לעצמם.
אני קוראת לכל מי שיכול לתעד את סיפור השואה של יהודי צפון אפריקה לעשות זאת, לפני שיהיה מאוחר מדי.
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
יהדות צפון אפריקה במלה׳׳ע 2 שהיו תחת שלטון איטליה הפשיסטית וצרפת הוישאית בודאי לא לקקו דבש אך מה שקרה להם. כציבור רחוק ממה שקרה באירופה ששם נרצחו בין 80-95 % מהיהודים שלא הצלחו לצאת לפני הכיבוש הגרמני או בגרמניה אחרי ליל הבדולח שאז כמעט כבר לא הותרה יציאת יהודים. מה שתיארה הכותבת זה האסון המשפחתי שלה גם רוב ניצולי השואה לא סיפרו לילדיהם מה קרה להם אז רק שנים רבות לאחר המלחמה.יחסן של ממשלות ישראל היה גרוע אל ניצולי בהסכם השילומים היא קבלה סכום מיועד לניצולי שואה שגרמניה לא פיצתה שאת רובו הממשלות גזלו לצרכים אחרים. לא ידוע לי אם הוגשו נגד גרמניה תביעות לפיצויי נפגעי השואה מצפון אפריקה כדוגמת משפחת. ד׳׳ר רחל גץ-סלומון ואשמח לקבל תשובה. אזכיר רק שלפני קרב אל-עלמין היה חשש גדול שהצבא הגרמני יכבוש גם את א׳׳י המנדטורית ואז גורל כולנו יהודי צפון אפריקה והמזרח התיכון היה נחרץ.
כשמדברים שואה מדברים במספרי נרצחים. זה המצב וזה מה שיש. לא בסבל, לא בעינויים, לא במחנות עבודה.
מדברים בתאי גזים, צעדות מוות, כיתות יורים.תליה,קרמטוריום, השמדה ,מוות.
כמה נספו בשואה מיהודי תוניס?
כמה נספו בשואה מיהודי לוב?
כמה נספו בשואה מיהודי מרוקו??
תחברי את הכל אולי תגיע ל 1,500 נספים.
זו לא השמדה , זו לא שואה.
כל היהודים שנספו בצפון אפריקה הם כמספר הנספים היהודים בשני כפרים שכוחי אל בפולין.
היו באפריקה מחנות עבודה,טלאי צהוב בתוניס, שליחה לברגן בלזן של 100 יהודים מלוב,
הכל היה, אבל לא היתה השמדה/הכחדה שיטתית. המוות לא שרה.
לא הייתה שואת יהודי צפון אפריקה. נקודה.
לשימחתינו.
תודה לעממיקו על המידע המאשש את טיעוני.
גב' גץ סלומון, – בורותך היא בלתי נתפסת.
הייתי מצפה שתתנצלי, לפחות לאחר שתקראי את דבריהם של פריץ ועממיקו. אבל כנראה שאת מתקשה לוותר על הפיצוי המגיע לך לדעתך על הסרוויס המפואר השבור של סבתך.
אכן טרגדיה.
רק לשם השוואה, – סבתי איבדה בשואה את בנה, כלתה ונכדתה הראשונה, אחים ואחיות, אחיינים ואחייניות, בית ורכוש נוסף.
ורק לידיעה כללית, גם סבתא שלי מעולם לא קיבלה שום פיצוי על מה שאיבדה בשואה. אבל מה הוא אובדנה של סבתי, אל מול הסרוויס המפואר של סבתך.
אוי ואבוי! מה עשית?? לקחת לאנשים מסויימים את ה"חג"! זה בלתי נסלח!
רוית, הזחיחות שלך, כשאת מתייחסת לשואה, מעוררת גועל. התגובה שלך מעידה רק עלייך. תתביישי.
אולי הגיע הזמן לדבר על השואה כאירוע שקרה לעם היהודי, מבלי להתעלם מהעובדה שמרבית הנרצחים היו מקהילות אשכנזיות. אולי עבר מספיק זמן מאז כדי שנצליח לדבר על חוויות שונות ממקומות שונים שהיו תחת כיבוש הנאצים ועוזריהם, מבלי ליצור מדרג של "מי בפנים ומי בחוץ". להבין את השואה כסיפור אשכנזי משמעה לעשות רדוקציה טראגית לסיפור ההיסטורי, שהרי להיטלר לא היה איכפת אם היהודי שנרצח אכל גפילטע פיש או חריימה בערב שבת. כדי להצליח לדבר אמיתית על ההשפעות של האירוע האיום הזה על העם היהודי, צריך רגע לדבר היסטוריה. האם התחוללה שואה בצפון אפריקה במובן שבו זו התחוללה על יבשת אירופה? לא. הסיפור שם הוא אחר. האם חשוב לדבר על חלקם וסבלם של בני קהילות צפון אפריקה בסיפור השואה? חד משמעית כן. האם שתי השאלות סותרות האחת את השניה? לא. רק הבנה עמוקה יותר של ההתרחשויות ההיסטוריות, לצד רגישות לנרטיב הזיכרון בחברה הישראלית, תאפשר לנו לנהל שיח אחר ופתוח על השואה.
ואם נצליח יום אחד לדבר עניינית, מהראש ומהלב, מבלי לזרוק רפש אחד על השני, אשרינו.