שואת יהודי צפון אפריקה: על ההכרח להציף את הסיפורים

גם השנה, קשה לי להאמין בעובדה המדהימה שמשפחתי הצפון אפריקאית היא ניצולת שואה. ישנם ניצולים שסיפרו את סיפורם וזכו להתעלמות, לאי אמון ולהשתקה. מתישהו, כנראה, הם הפסיקו להאמין לעצמם

ביום השואה שעבר כתבתי בפייסבוק על שואת יהודי תוניסיה ועל סיפור משפחתה של סבתי, משפחת כהן, שחיה אז בעיר הבירה של תוניסיה, תוניס. ככל שכתבתי את הדברים הרגשתי כמה הם בלתי נתפסים. לאחר שסיימתי, התקשרתי לאחיותיי בכדי לאמת את הדברים, בכדי לקבל אישור שלא הגזמתי, שכתבתי דברים שאכן התקיימו. כמה חודשים לאחר מכן, פגשתי בקרובי משפחתי שסיפרו לי שהיו המומים לקרוא את הסיפור; חלקם היו בטוחים שזאת המצאה, סוג של ״היסטוריה חדשה״ העוסקת בפירוק אתוס, וחלקם פשוט היו המומים.

התחושות שלהם גרמו להם ללכת לאשר את הדברים אצל המקור, אצל סבתא שלי. ההפתעה הייתה גדולה, כך סיפרו לי, וההלם – גדול. גם השנה, כשמגיע יום השואה, קשה לי להאמין בעובדה המדהימה שמשפחתי הצפון אפריקאית היא ניצולת שואה.

כילדה וכנערה, קראתי כל ספר אפשרי על שואת העם שלי. למדתי היסטוריה במשך 12 שנים, ומעולם לא ידעתי על האפשרות הבלתי נתפסת שחלק ממשפחתי עבר את השואה בצפון אפריקה. עובדה זו כואבת לי מאוד. בשנה שעברה, והשנה ביתר שאת, התגובות הממו אותי: סיפורים רבים, קשים וכואבים של משפחות צפון אפריקאיות רבות צפו ועלו – יהודים רבין באלג'יריה, תוניסיה, מרוקו וטריפולי עברו את השואה. הכאב הוא עצום. הוא כפול.

סבתא שלי, אונדרה (כהן) גץ, הייתה ילדה קטנה כשנכנסו החיילים הגרמנים לביתה בתוניס. היא זוכרת אותם מנפצים את הסרוויס המפואר של פסח ואת כלי הזכוכית שנחו בארון בצעקות ובצחוק פרוע וממשיכים בהרס של כל פינה בבית. את כל אחיה הגדולים הם הוציאו מהבית בכוח וזמן ארוך מאוד לא ידעו בני המשפחה מה עלה בגורלם. לימים התברר כי הם נלקחו למחנות כפייה ועברו שם חוויות קשות מנשוא. ההורים והבנות הועברו לבית הכנסת למשך כמה ימים, שם הם הופשטו מכל התכשיטים שהיו עליהם ושהו ללא מזון וללא תנאים אנושיים. לאחר שחזרו לביתם, גילו שהוא נבזז והושחת.

תוניס הייתה תחת שליטה ישירה של הגרמנים במשך שישה חודשים, ושם גם התנהל הקרב המאסף בין הגרמנים ובעלות הברית. חוויית השואה של צפון אפריקה נדחקה מסיפור השואה היהודי. שואת יהודי תוניס החלה להיות מוכרת, בחלקה, רק בשנת 2008. ניצולים רבים יוצאי תוניס לא הוכרו ככאלה עד לפני שנים מעטות (בין חמש לשנתיים). רבים מהם, ובהם כל אחיה של סבתי שנפטרו, לא זכו להכרה החברתית והממסדית ולפיצוי כלל.

רק בשנים האחרונות ממש, החלה סבתי לספר לנו על חוויותיה הקשות מתקופת השואה. לא סתם צריך היה לעבור דור ואולי יותר, בכדי שסיפור השואה הצפון אפריקאי יישמע אפילו בחיק משפחתו. ישנם סיפורים על ניצולים שסיפרו את סיפורם וזכו להתעלמות, לאי אמון ולהשתקה. מתישהו, כנראה, הם הפסיקו להאמין לעצמם.

אני קוראת לכל מי שיכול לתעד את סיפור השואה של יהודי צפון אפריקה לעשות זאת, לפני שיהיה מאוחר מדי.

כנראה שיעניין אותך גם: