• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

תגובה: למזרחים ולפלסטינים אין פריבילגיה לחכות

למזרחים יש תפקיד ברור בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ומי שמתעלם מכך מאפשר את המשך קיומו של העוול – הן כלפי הפלסטינים והן כלפי הנערות והנערים המזרחים, הממלאים תפקיד משמעותי בניהול ותחזוק הכיבוש. פעילי ״מזרחית משותפת״ ממשיכים את הפולמוס על סוגיות של ריבונות, מסורת ודמותו העכשווית של המאבק המזרחי
יונית נעמן, אבי-רם צורף, ורד מדר ואלמוג בהר

אנחנו מברכים על הפולמוס שחברינו בתנועת ״תור הזהב״, עודד סספורטס ואיתמר טובי טהרלב, מבקשים לקיים עם ״מזרחית משותפת״. מאמרם שפורסם באתר זה מזמין אותנו לדיון רציני על המחלוקות האמיתיות בין שתי התנועות, דיון שבכוחו – כך אנו סבורים – לחזק את כולנו. על נקודת המוצא של הכותבים, לפיה שתי התנועות הושפעו ממחוזות שיח משותפים, איננו חולקים, ועם זאת ננסה בהערות הבאות לעמוד על ההבדלים ולעתים התהום שנדמה כי פעורה בינינו.

1. איננו מאמצים את הזיהוי האוטומטי המקובל של כמיהת היהודים לציון לאורך הדורות עם הציונות המודרנית, ודוחים את ההגדרה של ה״ציונות המזרחית״ כהמשך ה״טבעי״ של החיים בגלות – הגדרה המתבססת על ההנחה שציונות זו התקיימה עוד קודם לציונות הפוליטית. תפיסה זו שורשיה ברומנטיזציה של המזרחיות, שבאה לידי ביטוי גם בהנחה כי כל עלייה מזרחית היא עלייה משיחית, מבלי להתייחס להקשר הפוליטי העכשווי שלה. לאור זאת כתבנו בקול הקורא של ״מזרחית משותפת״: ״איננו מתנערים מן הזיקה היהודית לאדמה הזו ומן העובדה כי ״אהבת ציון״ הייתה תמיד חלק מהותי מן הזהות היהודית. אולם אנו מסרבים לעגן את זיקתנו לארץ במשטר המבוסס בהגדרה על מערכת פריבילגיות הניתנות לקבוצה אתנית-לאומית-דתית אחת על חשבון תושביה הילידים של הארץ״.

2. אנו מבקשים לבנות חזון משותף ארוך טווח מזרחי-פלסטיני, או בהשאלה של מטבע הלשון ממאמרם של סספורטס וטהרלב, ״לרוץ מרתון״, אבל במסלול הלא תחרותי, ריצה מתמשכת ללא ויתורים וקיצורי דרך. אנו מסתייגים מן התפיסה המקובלת על חלקים גדולים מן החברה הישראלית (ולא רק מזרחים) כי בדיוק עכשיו זה לא הזמן המתאים לדבר עם הפלסטינים. קבלת תפיסה זו משמעה כי לעולם לא יגיע הזמן המתאים, גם אם מצבם של המזרחים ישתפר במידת זו או אחרת. לדעתנו, מצבם של מזרחים ושל פלסטינים דחוף ומחייב התמודדות מידית. וככלל, לתפיסתנו עמדה ריבונית המבקשת פתרון ותיקון לכלל החברה לא יכולה להניח לסוגיות בוערות עד בו המועד הראוי, משום שמועד זה לעולם לא יגיע. בהקשרים מסוימים, המתנה וציפייה סבלנית עד בוא העת המתאים היא פריבילגיה. למזרחים ולפלסטינים אין פריבילגיה לחכות לשינוי, הוא צריך להיעשות מהר ועכשיו.

3. אנחנו מכירים בעובדה כי מעצם היותנו מזרחים, אנו מחד קבוצה מדוכאת בחברה הישראלית ומאידך שותפים פעילים יותר או פחות בדיכוי הפלסטינים. מבלי שנתמודד עם הבנה זו לא נוכל להביא לתיקונה של החברה, ולמיקום מחדש של מזרחים, פלסטינים והתרבות המזרחית-ערבית בהקשר הישראלי. תפיסה זו באה לידי ביטוי בקול הקורא של ״מזרחית משותפת״: ״אין אנו יכולים להציל ילדים מהסללה רק כדי להבטיח להם עתיד של כובשים מצטיינים, אין אנו יכולים להצהיר שאותנו יותר לא ידכאו, עד שנבטיח בעצמנו שאנחנו לא נדכא אחרים. ברור לנו יותר מתמיד כי אף חברה לא יכולה להתקיים לאורך זמן על בסיס של דיכוי, שלילת זכויות, ניצול ואפליה״.

יתר על כן, לדעתנו הרעיון כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא נוגע כרגע למזרחים, ועל כן אפשר לדחות את ההתמודדות עמו, הוא מופרך. למזרחים יש תפקיד ברור בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ומי שמתעלם מכך מאפשר המשך קיומו של העוול כלפי הפלסטינים, הנופלים קורבן לשליטה צבאית, וכלפי הנערות והנערים המזרחים, הממלאים תפקיד משמעותי בניהול ותחזוק הכיבוש, ומשמשים פעמים רבות בשר תותחים: מי משרת במג״ב? מי הם הסוהרים במציאות הישראלית?

כל עוד נמשך הסכסוך יעמיק היחס המזלזל כלפי השפה והתרבות הערבית, הערביות תעורר בושה בקרב רבים מן המזרחים והתנגדות וגזענות בקרב רבים אחרים. מצב המלחמה יאפשר לטעון שוב ושוב שאין זה הזמן לדון בשאלות כלכליות מעמדיות ולשנות את מצבם החומרי של המזרחים ושל הפריפריה, בה מתקיימים קשרים סבוכים לא פחות בין מזרחים, ערבים רוסים ואתיופים

אנו מסכימים כי יש קשר סבוך בין מיקומם המעמדי של מזרחים ומקומה השולי של התרבות המזרחית בחברה הישראלית, לבין הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ואין ספק ששינוי מעמדם ומיקומם התרבותי של מזרחים יאפשר גם דיון אחר בסכסוך. אך מנגד, קיימים גם קשרים עמוקים בכיוון ההפוך בין הסכסוך המתמשך ומקומם החברתי של מזרחים. כל עוד נמשך הסכסוך יעמיק היחס המזלזל כלפי השפה והתרבות הערבית, הערביות תעורר בושה בקרב רבים מן המזרחים והתנגדות וגזענות בקרב רבים אחרים. מצב המלחמה יאפשר לטעון שוב ושוב שאין זה הזמן לדון בשאלות כלכליות מעמדיות ולשנות את מצבם החומרי של המזרחים ושל הפריפריה, בה מתקיימים קשרים סבוכים לא פחות בין מזרחים, ערבים רוסים ואתיופים. אין פתרון פשוט שיתיר באחת את סבך הקשרים הללו, אך הכחשתם גם היא אינה נושאת בחובה פתרון.

4. החברות והחברים בתנועתנו פעילים כבר זמן רב במאבק המזרחי כמו גם במאבק הפלסטיני, ודוחים מכל וכל את התפיסה שמבקשים סספורטס וטהרלב לייחס לנו, כאילו השותפות עם הפלסטינים היא תנאי ל״יצירת מציאות פוליטית וחברתית שלוקחת בחשבון מזרחים״. המאבק ארוך ואנחנו בתוכו, ללא תנאים. אך במציאות הקיימת, כאשר כל קבוצה נאבקת בנפרד על זכויותיה היא נמצאת מובסת שוב ושוב. משום כך בעינינו השותפות של קבוצות מדוכאות נובעת מן ההבנה שהדיכוי, גם כאשר הוא פועל בדרכים שונות וסותרות, הוא משותף, ומן הידיעה כי בנות ובני הקבוצות המדוכאות מהווים רוב.

במאבק המשותף שלנו איננו רוצים להסתפק בתיקונים קטנים של השיטה הקיימת שישפיעו רק על מזרחים ויותירו אותנו מסוגרים באחווה היהודית-ציונית, אלא שואפים לשנות את עקרונות היסוד של החברה, וליצור אזרחות משותפת ושווה.

רעיונות אלה אכן מעלים את השאלה שאנו חולקים עם סספורטס וטובי טהרלב לגבי הדרכים בהם אפשר יהיה לתווך את המסר של שילוב המאבקים הפלסטיני והמזרחי, ושל האזרחות המשותפת והשווה, אל החברה הישראלית שבתוכה אנו פועלים. אין אנו מתיימרים להציע תשובה נחרצת לשאלה ותיקה זאת; עם זאת, לדעתנו הימנעות מדיון בסוגיית האזרחות השווה בשל העמדה המסויגת מלכתחילה של התקשורת הישראלית ושל חלק גדול בציבור רק מקצינה מצב זה. אנו מאמינים כי שותפויות ממשיות של מזרחים ופלסטינים בסוגיות דוגמת הדיור הציבורי, שינוי שטחי השיפוט, כליאת יתר ואפליה בתחומי החינוך יוכלו לתווך עבור הציבור הישראלי באופן הטוב ביותר את חזון השותפות המזרחית-פלסטינית ואת כוחה המרפא. שדה התרבות מהווה בעינינו אף הוא זירה מתבקשת לשותפות מזרחית-פלסטינית דוגמת מאבק משותף למען לימוד השפה הערבית בכל בתי-הספר בישראל.

אנחנו מבקשים ליטול על עצמנו הן את התפקיד להנכיח את המזרחיות והמאבק המזרחי בשפה הערבית ובשיח הערבי, הפלסטיני והכללי, ובה בעת את הפלסטיניות והדיכוי של פלסטינים בשיח בעברית, המזרחי והישראלי בכלל.

5. אנחנו דוחים את הניסיון לייחס ל״מזרחית משותפת״: ״תפיסת ריבונות תלותית, המניחה שללא המאבק הפלסטיני אין למזרחים כלל רשות להוציא הגה ולנסות ולהתנסח פוליטית״. דיבורם של הכותבים על ריבונות בהקשר זה ריק, ותביעתם הריבונית העיקרית היא להמשיך לא להתייחס לפלסטינים. כאשר ״תור הזהב״ תבקש לשקול שותפות במגרש המפלגתי-פרלמנטרי היא תגלה שאין היא יכולה לרוץ בו לבדה בשל אחוז החסימה הגבוה, ותיאלץ ליצור שותפות עם גופים אחרים קיימים – ומה יהיה אז על הטהרנות שבה נוקטים הכותבים בהתייחסם למושג הריבונות?

גם הניסיון לייחס ל״מזרחית משותפת״ עניין ״ביצירת קואליציה סכרינית בין מזרחים וערבים כתנאי קודם להתנסחות פוליטית מזרחית ריבונית…״ אינו נכון, ובמקום לקיים דיאלוג ובירור לגבי הבדלים ממשיים שאכן קיימים בין התנועות, מוצע כאן ניגוח על-ידי המצאת קטגוריות מדומות המפלגות בין מי שמביט פנימה ומי שמביט החוצה, כאילו יש חציצה בין השניים, הפרדה גמורה ככל ההפרדות הישראליות, וכאילו איננו ריבוניים דיינו כדי לחשוב על מצבנו ביחס למצב הפלסטיני.

6. אחת מן הטענות הבולטות, שחוזרת על עצמה בצורות שונות במאמר הנידון, מנסה לעצב את מזרחית משותפת כ׳חילונית׳, זו שמייצרת ׳משבר׳ ולא ׳המשכיות׳. הטענה הזו מניחה פירוש מסוים של מסורת, ובלשונם ״המשך טבעי של תפיסה מסורתית דתית שהתקיימה בתפילות ובפיוטי הגעגוע של היהודים מזה אלפיים שנה״. הבחירה להדגיש דווקא את ההיבט הזה כדימוי של מסורת (אין ספק שהכותבים בעצמם לא היו רוצים לצמצם ולרדד אותה להיבט הזה לבדו) מהדהד באופן מעניין את ׳הקשר המסורתי וההיסטורי׳ שבשמו ״חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה״, המקום היחידי השמור ל׳מסורת׳ במגילת העצמאות.

שם, באופן די ברור, ה׳מסורת׳ מופיעה אך ורק למען חילונה, מנוקה מסממנים של קיום מצוות ופנייה אל הקב״ה, ולמעשה המסורת ממוקמת כשפחתה של הלאומיות. רק באמצעות המסורת יכולה מגילת העצמאות לטעון בזכות הריבונות. המסורת, שעוברת עיבוד לתפילות ו׳קשר מסורתי׳, מכוונת באמצעותם אל המוקד שהוא ארץ ישראל ומעניקה לתשוקת הריבונות בסיס. אבל המסורת גם טומנת בחובה סכנה לריבונות, שכן היא עשויה לערער עליה – שהרי מדינת ישראל העצמאית איננה פועל יוצא של ה׳מסורת׳, אם מתבוננים בה בשלמותה. לכן יש ללכוד את המסורת, לתחום אותה בד׳ אמות של התנועה במרחב, של התשוקה המנוסחת כרצון חילוני ׳לשוב ולהיאחז׳ בארץ.

מסורת היא לא רק הנינוחות השלווה של ׳ההמשכיות הטבעית׳. בתורה יש ממד של קוצניות, שאיננו בהכרח נותן מנוחה, היא דוקרת בכדי לכוון, ומצביעה על עוולות על מנת ליצור תיקון. היא מטילה על אלה המקיימים אותה חובה, דוגמת זו שמופיעה ברמב״ם כמוטלת על הדיינים ושזורה בלא מעט תשובות הלכתיות, להציל עשוק מיד עושקו, ולא להסכין עם שלטון האדם באדם לרע לו. במובן הזה לא עיקרון אוניברסלי מופשט יש כאן

הניסיון להצביע על ׳מזרחית משותפת׳ כתנועה חילונית, שמייצרת ׳שבר׳ ביחס ל׳מסורת׳, באמצעות ההצבעה עלינו כמי שסוטים מן האופן הטבעי שבו השתוקקו יהודים לציון, הוא ניסיון דומה, גם אם שונה מאוד ממגמת החילון וההשתלטות על מושג ה׳מסורת׳ שנמצאת במגילת היסוד של מדינת ישראל. גם בטיעון המאוחר הזה יש ניסיון ללכוד את המסורת באמצעות הכמיהה לארץ ישראל, כך שמי שחורג ממנה הופך, בעצם, חילוני. אבל, כאמור, ה׳מסורת׳ – ואולי כאן מוטב להשמיש מושג שמשום מה נעלם מן השיח בשנים האחרונות – ה׳תורה׳, כוללת הרבה יותר מן ההיבט של התפילות ופיוטי הגעגוע אותו מדגישים סספורטס וטהרלב.

מסורת, ושוב, אולי מוטב לומר ׳תורה׳, היא לא רק הנינוחות השלווה של ׳ההמשכיות הטבעית׳. בבבלי חגיגה התורה נמשלת לדרבן, היא אמורה גם לטלטל. בתורה יש ממד של קוצניות, שאיננו בהכרח נותן מנוחה, היא דוקרת בכדי לכוון, ומצביעה על עוולות על מנת ליצור תיקון. היא מטילה על אלה המקיימים אותה חובה, דוגמת זו שמופיעה ברמב״ם כמוטלת על הדיינים ושזורה בלא מעט תשובות הלכתיות, להציל עשוק מיד עושקו, ולא להסכין עם שלטון האדם באדם לרע לו. במובן הזה לא עיקרון אוניברסלי מופשט יש כאן, אלא הצבעה על העשוק המסוים-המזרחי והפלסטיני, הסובלים מן השלטון המסוים, המפנה לעברם מנגנוני דיכוי ששזורים אלה באלה.

התורה היא גם זו שמערערת על מושג הריבונות בקריאתה ׳כי גרים ותושבים אתם עמדי׳, היא זו ששומרת ריבונות רק לריבונו של עולם, ולא מניחה אותה ללאום החילוני שמבקש לכונן את עצמו כריבון, להפוך את עצמו לאל בן-תמותה. אנו לא מנסים לייצר תמונה הפוכה לתמונה שסספורטס וטהרלב הציגו, ולסמן אותם בתור אלה שדווקא מאשררים את השיח החילוני (למרות השימוש החזק במושג הריבונות), אלא רק להצביע על האופן המתעתע שבו הם משרטטים את גבולותיה של המסורת על מנת להוציא מתוכה את ׳מזרחית משותפת׳.

הדיון במאמרם של סספורטס וטהרלב על ריבונות, והתשוקה לריבונות טהרנית, הם בסופו של דבר קרטזיאניים וחילוניים לעילא ולעילא, ולא במקרה הם עומדים בסתירה לניסיונות ניסוח של המסורתיות בשנים האחרונות, למשל אצל מאיר בוזגלו – שם אין ריבונות, אלא מיקום יחסי של כל אחד וכל קהילה במרחב ובזמן, ביחס לתרבויות, משפחה, קהילות, ותוך התנסחות בדיאלוג חי איתם, ולא בריבונות נבדלת ומתבדלת, הגאה בעצמאותה.

7. אנו מאחלים לפעילי ״תור הזהב״ הצלחה למרות שאנחנו חלוקים עליהם בחלק מן הסוגיות, ומקווים שברבים מן הנושאים הקשורים במאבק המזרחי, במאבק המעמדי ובמאבק לאיזרוחה של החברה הישראלי יש בינינו גם שותפות. הפולמוס בינינו חשוב לשם חידוד העמדות, אך חשוב גם הפולמוס של כל אחד מאתנו מול המחנה שבו הוא ניצב, והיציאה מתוך הפולמוס לפעילות, בנפרד וביחד.

אנחנו מקווים שפעילי ״תור הזהב״ יפעלו לקידום המאבק המזרחי ולמען האינטרסים של הציבור המזרחי, מבלי להישאב לתוך המשחק הפוליטי הנהוג בישראל הכופה על כל מי שמבקש לטעון שאינו ימין או שמאל לחבוט בעיקר בשמאל ולקרוא לפעיליו ״שטינקרים״ ובכך למעשה לשרת את הימין ואת שוט הדה-לגיטימציה שהוא מפעיל כלפי השמאל.

כנראה שיעניין אותך גם: