• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

במלכודת ה״ערכיות״ של סרבנות המצפון

מי לערסים ומי לנאורים? השיח סביב הסרבנית תאיר קמינר מנציח שוב את עיוורון הצבעים של השמאל

השיח הציבורי ביחס לסירובה של תאיר קמינר לשרת בצבא ממחיש לנו שוב את עיוורון הצבעים שבו לוקה השמאל הישראלי. פעם אחר פעם, השמאל מתעלם מהפיל האשכנזי-מזרחי שבמרכז החדר ובכך גוזר על עצמו תחושות ניכור מצד רוב החברה הישראלית, דבר שלא מפריע לנציגיו להמשיך ולפרסם גילויי הערצה עצמית ל״מחנה הנאור״.

למשל, הפובליציסט של עיתון ״הארץ״ אורי משגב מהלל את קמינר בטורו מהשבוע בעבר: ״קמינר היא אדם צעיר וערכי, עם תודעה פוליטית ואזרחית מפותחת. אחרי לימודיה היא התנדבה לשנת שירות בשדרות, שם עבדה עם ילדים מוכי טראומה״. דברים דומים נכתבו על קמינר במקומות אחרים (כאן, כאן).

מעניין להתעכב על המפגש בין ״צעירה ערכית״ לבין הפריפריה המזרחית, במקרה זה העיר שדרות. כיצד בני נוער בישראל, דוגמת קמינר, הופכים להיות ערכיים? מהו תהליך שעוברים צעירים בישראל בדרך להיררכיה שמפרידה בין ״צעיר ערכי״ לעומת, לדוגמה, הנערים אשר הפריעו לקיומו של הריאיון של רפי רשף עם הפקח פנחס ג'ינו והוגדרו כ״ערסים״?

הממסד הישראלי מעולם לא ראה בבני נוער מזרחים פוטנציאל להיות ערכיים, ״עם תודעה פוליטית ואזרחית מפותחת״, כהגדרתו של משגב. נהפוך הוא. מערכת החינוך בישראל, מיום היווסדה ועד ימינו, פועלת בהתאם להנחה שנערים מזרחים הינם בעלי יכולת פחותה מזו של נערים אשכנזים. בני נוער מזרחים מודעים לכך. כאשר אמנון לוי, בסדרת כתבותיו החשובה ״הפנים האמיתיות של השד העדתי״, שאל אותם מה יעשו כאשר הם יהיו גדולים, הם ענו כדורגלן או שוטר. אחרים דיברו על האפשרות לשרת בצבא ביחידה קרבית וכך, אולי,"יסתכלו עליהם אחרת". הם מודעים היטב למבט הגזעני של הממסד כלפיהם מעצם היותם מזרחים.

הדבר מסביר את שיעורי הגיוס הגבוהים בקרב מזרחים ממעמד בינוני-נמוך ליחידות קרביות. הם צריכים את השירות הצבאי על מנת להרגיש תחושת ערך עצמי ושייכות חברתית. בניגוד החריף שבין השירות הצבאי של רוב המזרחים לבין סרבנות המצפון, ברובה אשכנזית, גלומים פריבילגיות של אשכנזים ביחס למעמדם בהווה ובעתיד. בניגוד לבני נוער מזרחים, בני נוער אשכנזים לא נמצאים במאבק על עצם הלגיטימציה שלהם להיות אזרחים ראויים בעתיד.

מעניין להתעכב על המפגש בין ״צעירה ערכית״ לבין הפריפריה המזרחית, במקרה זה העיר שדרות. כיצד בני נוער בישראל, דוגמת קמינר, הופכים להיות ערכיים? מהו תהליך שעוברים צעירים בישראל בדרך להיררכיה שמפרידה בין ״צעיר ערכי״ לעומת, לדוגמה, הנערים אשר הפריעו לקיומו של הריאיון של רפי רשף עם הפקח פנחס ג'ינו והוגדרו כ״ערסים״?

זווית חשובה אחרת שמדגישה את העיוורון של השמאל ביחס לסירובה של קמינר קשורה לדיבור החוזר ונשנה על שנת השירות שלה בשדרות, עיר שרוב תושביה מזרחים. מזה שנים ארוכות קיימת התעלמות של השמאל בארץ מהאג'נדה המזרחית ביחס לעיירות הפיתוח בפריפריה הישראלית, ושדרות ביניהן. נושאים כמו מערכת חינוך ללא הסללה, תכנים חינוכיים בנוגע להיסטוריה של משפחות ממדינות ערב והאיסלאם, רשות מקומית עם משאבים בשביל לפתח מערכת חינוך ותרבות פנאי ראויות ותעסוקה הוגנת לתושבים, הם ביטוי מובהק לפריבילגיות של אשכנזים, בתחומים שונים, על פני מזרחים. במצב הנוכחי, שנת השירות של קמינר עוזרת הרבה יותר לתדמיתה הציבורית ״הנאורה״, מאשר לעיר ותושביה.

אני לא מתנגד לעצם המעשה של קמינר. נהפוך הוא. לפני יותר מ-12 שנים סירבתי לשרת במחסום מזרחית לרמאללה, מחסום שכל מטרתו היתה ענישה קולקטיבית, ונשפטתי למאסר. מאז סירבתי עוד כמה פעמים עד ששוחררתי. אני תומך בסרבנות.

יחד עם זאת, צריך לשאול מהם התנאים הפוליטיים שיוצרים את המחנה השמאלני הכביכול ערכי, רובו אשכנזים ממעמד בינוני-גבוה, לעומת המחנה הכביכול לאומני שמורכב ממזרחים, יוצאי אתיופיה ויוצאי בריה"מ ממעמדות נמוכים יותר באופן משמעותי. השאלה הזו לא נשאלת בשמאל בכלל, ובשיח סביב הסירוב של קמינר בפרט. כל עוד לא נדבר על פריבילגיות של אשכנזים, שבין היתר מכוננות את השמאלני "הנאור", כל העיסוק במה שקורה בשטחים הכבושים יישאר נחלתה של קבוצה מאד מצומצמת. וזה דבר רע לכולנו.

כנראה שיעניין אותך גם: