הערות ראשוניות על ספר האזרחות החדש

הגיע אלי אמש עותק של הספר "להיות אזרחים בישראל במדינה יהודית ודמוקרטית", ספר האזרחות לתלמידי החטיבה העליונה בבתי הספר הממלכתיים והממלכתיים-הדתיים, שכנראה יוצג על ידי שר החינוך במסיבת עיתונאים חגיגית בימים הקרובים. הספר מונה 514 עמודים, ולא הספקתי לקרוא את כולו אלא רק מספר פרקים שכל אחד מהם עוסק בנושא אחר. צריך להעיר כי לאחר שגרסאות מוקדמות של הספר נשלחו למומחים/ות שונים בתחומי דמוקרטיה ואזרחות וחלקם הגיעו למסקנה שיש לגנוז אותו, נוצר הרושם שהספר הזה נכתב ללא שום ייעוץ מדעי, מלבד זה של ד״ר אביעד בקשי מהקריה האקדמית אונו. באופן מוזר, מלבדו לא מוזכר שמם של אף אקדמאי או אקדמאית שהעירו על גרסאות קודמות של הספר – או שכל הערותיהם נדחו או שהם ביקשו שלא יציינו את שמם כיועצים מדעיים. ההערות שלהלן הן בגדר מחשבות ראשוניות על הדברים שקראתי.

נקודת המוצא המרכזית של הספר, כפי שמציינים המחברים בפתח הדבר לתלמידים, היא מגילת העצמאות. נראה כי אחת ממטרות הספר היא לשכנע את התלמידים בקיומו של עולם מקביל לעולם שבו הם חיים, מציאות ישראלית שבה מוגשם כמעט באופן מושלם חזון מגילת העצמאות. כך למשל בפרק על הערבים, הדרוזים והצ'רקסים, נדמה כי הדבר הטוב ביותר שקרה לאוכלוסייה הערבית בארץ ישראל הוא הקמת המדינה היהודית. בתת-פרק "הגורמים המשפיעים על התמורות בחברה הערבית בישראל", נכתב:

"ליחסי הגומלין (עם האוכלוסייה היהודית) יש השפעה רבה על עיצוב דרכם הפוליטית של הערבים בישראל, למשל בהקמת מפלגות ערביות ארציות, וגם בתחומי הכלכלה והחברה, התרבות והחינוך. לדוגמה, ברכישת השכלה אקדמית… כפועל יוצא מהמעבר מחברה מסורתית לחברה מודרנית. השינויים הללו מתחוללים ומואצים, בין היתר, בהשפעת הרוב היהודי. ניתן לראות ביטוי לכך בתהליכי דמוקרטיזציה וכן בשינויים במעמדה המסורתי של החמולה והמשפחה ובמעמדן של הנשים. השינויים יוצרים מתח בין תהליכי המודרניזציה לבין השאיפה לשמור על המסורת ועל המסגרת המסורתית".

אחת הדרכים ליצירת העולם הוורוד המקביל של המיעוט הערבי בישראל, היא להימנע מבחינת המציאות ולהתרכז בבחינת מעמדו של המיעוט הערבי במגילת העצמאות ובחקיקה הישראלית. על מנת לציין את היחס השוויוני למיעוט הערבי ולתרבותו, למשל, נכתב שבתיקון שהוכנס לחוק חינוך ממלכתי בשנת 2000 קיים סעיף הקורא "להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית ושל קבוצות אוכלוסייה אחרות במדינת ישראל, ולהכיר בזכויות השוות של כל אזרחי ישראל". מושא הסעיף הזה על פי החוק הוא כלל תלמידי ישראל, אולם עבור הכותבים מספיק שהסעיף יושם על ידי הכנסת תוכניות "מורשת האיסלאם" לתלמידים הערבים ומורשת "הדת הדרוזית" לתלמידים הדרוזים. הספר גם מציין שלמיעוט הערבי יש מערכת חינוך אוטונומית במימון המדינה, אולם במציאות אין לערבים מערכת חינוך אוטונומית דוגמת מערכת החינוך הממלכתי-דתי והחינוך העצמאי והמעיין התורני החרדיים; מערכת החינוך הערבית נשלטת על ידי פקידים יהודים, וכפי שנכתב בדו"ח דברת, מורים המעוניינים ללמד במערכת אוטונומית זו חייבים לזכות באישור נציג השב"כ (עניין שאינו כלול במגילת העצמאות).

חלק מהדיון ביחסי יהודים-ערבים מציג תמונה מטעה, בין היתר באמצעות תיאור חלקי וחד-צדדי של המציאות. קחו למשל את הדיון בבדווים ובכפרים הבלתי-מוכרים, המוגדרים כך:

"יישובים ערביים שנבנו תוך התעלמות מחוקי התכנון והבנייה ואינם מוכרים על ידי המדינה. מדובר בעיקר ביישובים של בדואים בנגב ובמספר יישובים ערביים בגליל, שמתגוררים בהם כ-70,000 איש. היישובים הבלתי מוכרים אינם מופיעים בתוכניות המִתאר, אין להם מעמד חוקי, חלקם לא מחוברים לרשת המים ו/או לרשת החשמל, וכל בנייה בהם היא בהכרח בלתי חוקית."

כלומר, יישובים עבריינים שנבנו בניגוד לחוק. אין זכר לעובדה שחלק מכפרים אלו נמצא במקום עוד מלפני קום המדינה, והאחרים קיימים זה עשרות שנים לאחר שתושביהם הועברו לשם על ידי המדינה. הספר מציג את מדיניות הממשלה בעניין הכפרים הבלתי-מוכרים כניסיונות נמשכים של הממשלה לפתור את המצב בין היתר במתווה פראוור-בגין המפורט בספר, הנתקלים בהתנגדות ("אולם, ערבים ויהודים רבים הביעו התנגדות לתוכנית"). אין שום פירוט לגבי הבסיס להתנגדות לתוכנית, אין גם זכר לפינויים ולהריסות הבתים המתמשכות בכפרים אלו.

יש לי הערות נוספות לפרק על השסע היהודי-ערבי הדן אף הוא במיעוט הערבי, אבל אשאיר אותן להמשך.

אגב הדיון בשסעים, בעולם המקביל שיצר הספר, מלבד שלוש שורות זניחות על "השסע העדתי" אין מזרחים ואשכנזים בישראל, אין עיירות פיתוח, אין שכונות מצוקה, אין היסטוריה של קונפליקטים על קרקעות, משאבים והזדמנויות. עבור כותבי הספר "כולנו יהודים ולמה לסכסך". אין הפליה, ואין אי-שוויון, כל מה שיש זה בעיה "במידת הההשתלבות של יוצאי ארצות האיסלאם במוסדות להשכלה גבוהה, במשרות בכירות ובתקשורת". כך, בעוד שהשר הקים בקול תרועה את "הוועדה להעצמת מורשת המזרח" שתדון בהכנסת ההיסטוריה והספרות של המזרחים לתוכנית הלימודים, ספר האזרחות החדש מעלים ומוחק לחלוטין את נוכחותם הפוליטית, החברתית והכלכלית מהחינוך לאזרחות.

לצד תמונת המציאות המומצאת והחלקית, הספר כולל מספר רב של טעויות רשלניות ובלבולים מושגיים, ותלמיד שילמד ממנו ייצא עם מידע שגוי, מוטעה ומבולבל. כך למשל בפרק על "רעיון המדינה הדמוקרטית", הפילוסוף הפוליטי ג'ון רולס מוצג כך: "פילוסוף אמריקאי שכתב בספרו הנודע ׳תיאוריה של צדק׳ על צדק חלוקתי, ושאל ׳כיצד הוא ייקבע?׳ תשובתו: ׳צדק חלוקתי יתקיים כאשר האחד יחתוך את העוגה, והשני יקבע איזה חלק יקבל כל אחד׳״. לדוגמה זו אין קשר לתיאוריה של רולס – זו דוגמה שרולס מציג לצדק נוהלי שלם, שהתיאוריה שלו כלל אינה נופלת בגדרו. עקרונות הצדק שלו מוצגים באופן חלקי והוא נכרך שלא בטובתו עם לוק והובס, רק מכיוון שהוא הוגה העושה שימוש ב"אמנה חברתית".

בפרק על גישות חברתיות-כלכליות – שבו באופן אבסורדי כל הגישות החברתיות והכלכליות בעולם עוברות רדוקציה לשתי גישות בלבד, "ניאו ליברליזם" ו"סוציאל דמוקרטיה" – הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס, מאבות הכלכלה המודרנית התומך במעורבות המדינה בכלכלה, מתהפך בקברו; הוא מוצג כשייך למחנה ה"הניאו-ליברלי" שאותו מוביל מילטון פרידמן, שאף הוא נע בחוסר מנוחה בקברו בעקבות סיפוחו של החבר החדש למחנהו. לאורך כל הדיון בספר, מוצגות דיכוטומיות פשטניות כאלה, למשל, בין ערך החירות וערך השוויון: העמדה המרכזית שיש קשר בין שוויון לחירות אינה מוצגת, כלומר שהקטנת אי-השוויון בין יחידים וקבוצות תגרום להגדלת חירותם של רבים לא עלתה על דעתם של כותבי הספר. כך, מיסוי מוצג אך ורק כפגיעה בחירות וקניין, פגיעה שמטרתה הקטנת אי-שוויון, ולא על מנת להגדיל את חירותם של רבים יותר. התלמיד יוצא עם הרושם המוטעה שכל ניסיון לצמצום אי-שוויון מהווה פגיעה בחירות. הדיון בתפיסה הדמוקרטית הרפובליקנית מיושן ומטעה, והוא אינו כולל התייחסות לתפיסות רפובליקניות מודרניות דוגמת התיאוריות של פיליפ פטיט וקוונטין סקינר, המציעים פרשנות לגמרי אחרת ותפיסות שונות של חירות ודמוקרטיה מזו המוצגת בספר, למשל כיצד התערבות המדינה וצמצום אי-שוויון מגדילים חירות ודמוקרטיה.

גם בפרק "עקרונות היסוד של מדינת ישראל" הדן בלאומיות היהודית, מושג הלאומיות זוכה לפרשנות צרה אחת – "הפרשנות הפרימורדיאלית", כלומר שתופעת הלאומיות הייתה קיימת מקדמת דנא:

"תופעת הלאומיות התפשטה בתקופה המודרנית, אך לפי חוקרים רבים שורשיה נטועים בתקופות קדומות, וחלקם מציינים את העם היהודי העתיק כהוכחה לקיומה של לאומיות קדומה. לאורך ההיסטוריה התלכדו בני האדם לקבוצות וחיו יחד, לעתים על יסוד מוצא משותף. הם יצרו תרבות משותפת באמצעות שפה, מנהגים, מסורת ואורח חיים, וצברו היסטוריה משותפת. כל אלה ליכדו אותם והעניקו להם תחושה של שייכות".

אין זכר לתיאוריות מרכזיות מודרניות של לאומיות כגון של ארנסט גלנר, בנדיקט אנדרסון ואריק הובסבאום המתארות את תופעת הלאומיות ולא רק את התפשטותה, כתופעה שהיא פרי נסיבות כלכליות, חברתיות, תרבותיות, פוליטיות וטכנולוגיות של העידן המודרני. על פי הספר, הציונות אינה אלא התעוררותה של תחושת לאומיות עתיקה שנשא עמו העם היהודי מאז שהוגלה מארצו. בכלל, מבחינה פדגוגית, חלק מפרקי הספר רחוקים מלקדם תלמידים ביקורתיים וספקניים, כיוון שלהיטותם של המחברים להגן על תפיסות פוליטיות ואידאולוגיות מסוימות וגישתם הבסיסית האפולוגטית גורמות להם לציין בפירוט את כל הנימוקים האפשריים התומכים בעמדתם. למשל בפרק העוסק ב"הצדקות לקיומה של מדינת הלאום". במקרה זה, במה שהם מכנים מדינת הלאום האתנו-תרבותית היהודית, מבלי להעמיד מולן את העמדות והביקורות נגדיות ולהתמודד איתן.

גם הטיפול במושג זכויות לקוי ביסודו. לאורך הספר ישנו בלבול בין "זכויות טבעיות", זכויות שיש לאדם מעצם טבעו ובאופן בלתי תלוי בקיומם של הסדרים ומוסדות מדיניים, לבין זכויות אדם. כך בהגדרה של "ערכי היסוד של הדמוקרטיה הליברלית", נכתב: "האדם זכאי לכבוד ולזכויות האנוש הידועות כ׳זכויות טבעיות׳, אולם דמוקרטיה ליברלית מאופיינת בכך שאנשים נהנים בה לא רק מזכויות טבעיות, אלא משורה ארוכה של זכויות אדם, שחלקן אינן בהכרח זכויות טבעיות״. הברדק בניתוח מושג הזכות נמשך, כאשר הכותבים מפנים לניתוח מושג הזכות של המשפטן הופלד, ניתוח זה מציין שעל פי הופלד למושג הזכות יש רק שני מובנים של המושג – התלמיד לעולם לא יידע שעל פי הופלד יש למושג הזכות ארבעה מובנים.

בנוסף לכך, במקום החלוקה המקובלת של זכויות אדם לשלש קטגוריות (דורות) של זכויות, זכויות אזרחיות ופוליטיות (דור ראשון) זכויות חברתיות (דור שני) וזכויות קבוצתיות (דור שלישי), משום מה בספר גם מומצאת חלוקה חדשה חסרת בסיס של זכויות טבעיות וזכויות חברתיות. הזכויות החברתיות מוגדרות בספר כך: "זכויות חברתיות הן זכויות בתחום החברתי-כלכלי, המוענקות לפרט על ידי המדינה. מדובר בזכויות במשמעות של ׳זכות׳ לפי טבלת הופלד, ומולן עומדת חובה אקטיבית של המדינה כלפי האזרח והתושב להקצות לכך משאבים". זהו תיאור מטעה, מכיוון שהקצאת משאבים אינה מאפיין ייחודי של זכויות חברתיות, גם מימושן של זכויות אזרחיות ופוליטיות מצריך הקצאת משאבים. כך הזכות האזרחית להליך הוגן מצריכה הקמת מערכת משפט ומימון ייצוג משפטי, והזכות לבחור ולהיבחר מצריכה מימון מדינתי של מערכת ומנגנוני בחירות.

הבחנה זו בין זכויות אזרחיות ופוליטיות שכביכול אינן מצריכות הקצאת משאבים מהמדינה אלא רק הימנעות מהתערבות המדינה בחיי הפרט, לעומת זכויות חברתיות המצריכות הקצאת משאבים, מופרכת והיא מוצגת בדרך כלל על ידי אנשים המעוניינים בצמצום רשימת זכויות האדם. אם הכותבים היו, קוראים לעומק, בין היתר, את פסק הדין של נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש בעניין המוסד לביטוח לאומי נגד חסן אודות הזכות לקיום מינימאלי בכבוד, פסק דין אליו הם מפנים בסוף הפרק, הם היו נוכחים לדעת שאין להבחנה זו בין זכויות חברתיות לזכויות האחרות שהם עושים בתחילת הפרק כל בסיס.

חלוקה תמוהה נוספת בדיון על זכויות חברתיות היא חלוקה לזכויות חברתיות שיש עליהן הסכמה לעומת זכויות שאין עליהן הסכמה. כך למשל, הזכות לדיור נכללת על פי הספר כזכות חברתית שאין עליה הסכמה. אולם הזכות לדיור מוכרת כזכות במשפט הבינלאומי, היא מופיעה במסמכים מרכזיים אוניברסליים של זכויות אדם כגון מגילת זכויות האדם של האו"ם והאמנה בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות. ההבחנה אינה בין מדינות השוללות לחלוטין את קיומה של הזכות לבין כאלו המכבדות אותה, אלא בתפיסה של מה כוללת זכות זו. קיים "גרעין מזערי" של הזכות שרובן המוחלט של המדינות מסכימות עליו, גם כאשר זכות זו אינה נכללת בחוקות של המדינות, כגון ישראל בה הזכות לדיור אינה כלולה בזכויות המנויות בחוקי היסוד, אולם כולן מקדישות אמצעים למימוש הזכות. המחלוקת היא ביחס להיקפה של הזכות מעבר לגרעין המזערי ולא בעצם ההכרה בזכות.

בדיון על הזכות לחופש ההתאגדות וחופש ההתארגנות בספר נעלמה אחת מזכויות היסוד האוניברסליות החשובות ביותר: הזכות לחופש ההתארגנות של עובדים, הזכות לנהל משא ומתן קיבוצי ולחתום על הסכמים קיבוציים. וכך גם בדיון על זכויות חברתיות: הזכות לחופש ההתארגנות מוזכרת כזכות שאין עליה הסכמה, למרות שזכות זו היא אחת מארבע זכויות היסוד היחידות של ארגון העבודה הבינלאומי (יחד עם האיסור נגד עבודה כפויה, האיסור נגד הפליה והאיסור על עבודת ילדים) שכל המדינות מחויבות לכבדה וכן העובדה שהזכות מצויה בכל מסמך מרכזי בינלאומי אודות זכויות אדם.

עד כאן לעת עתה, הערות נוספות בהמשך.