איך לא הצלחתי לא לעמוד בצפירה

"השנה לא אעמוד בצפירה", הבטחתי לעצמי. במדינה שבה סגן רמטכ"ל שמעז לדבר על המהות ולא רק על הצורה חוטף אש מראש הממשלה, וטקסים מיותרים מתוקצבים במאות-אלפי שקלים בעוד 11 אלף ניצולי שואה על קו העוני – אני לא רוצה לעמוד דום ולשתוק. אני מעדיפה לצעוק.

הצפירה היא הדובדבן שבקצפת עוגת השכול הישראלית, עוד נדבך בפולחן המתים הנקרופילי של ארצנו, שאוכלת יושביה בהתקף בולמי. כבר מזמן לא מדובר ברגע אינטימי של התייחדות עם זכר הנספים והחללים, אלא בטקס פוליטי לכל דבר, שמאשרר את הלגיטימיות של השלטון ומצייר הפרדה שרירותית בין אזרחי המדינה הצייתנים  לבין אלו שאינם חלק מ"העם".

כבר בגיל ארבע עמדתי דום בגן הילדים, עוד לפני שידעתי מה משמעות הצפירה. הגננות איימו בעונש על מי שלא עומד, ובריוני הגן השלימו את האינדוקטרינציה והרביצו לילדים שלא דיגמנו ציונות מושלמת. הילדים הללו היום כבר בטח בכירים בצבא האריות של הצל.

אבל עשר שניות אחרי שהחלה הצפירה, כשהצופר הצורמני התפשט ברחבי חדר השינה שלי, לא הצלחתי להתעלם. ברגעים הראשונים עוד המשכתי לשבת מול המחשב בעקשנות. "אף אחד לא מסתכל עלי", הזכרתי לעצמי. זה לא עזר. למרות שהייתי לבד בחדר, מצאתי את עצמי מתרוממת לאט, כמו זומבי, ונעמדת דום במבוכה. בסופו של דבר, עמדתי בנוקשות לאורך כל הצפירה.

למה לעזאזל לא הצלחתי לא לעמוד?

הפילוסופים הצרפתים לואי אלתוסר ומישל פוקו מסבירים כיצד המשטר והחברה מצליחים לגרום ליחיד להיות ממושמע – בלי להשתמש  בכוח. כדי שחברה תצליח לתפקד, דיכוי כוחני בלבד לא מספיק, ולשם כך הומצאה האידיאולוגיה. איך היא עובדת? היא מסווה עצמה כ"טבעית", ומוחדרת עמוק לתודעתנו עוד לפני שאנחנו נולדים. אני יכולה להתהדר בחופש המחשבה שלי, אבל אוסף החוויות שצברתי מינקות, רבות מהן מהן בעלות גוון אידיאולוגי, חדרו לי עמוק מתחת לקרקפת. לדוגמה, שמי הפרטי קובע עבורי עוד לפני שלמדתי לדבר שאהיה ישראלית, מערבית וחילונית.

דרך נוספת למשטר אותנו, האזרחים, היא באמצעות המבט של האחר – שהפך לאמצעי לא פחות יעיל משוטר מאיים. כמו בריוני גן הילדים, האזרח הצייתן כל הזמן צופה על עצמו ועל על סביבתו, לוודא שכולם מקיימים את "הכללים". עם הזמן, כל אחת ואחד מאיתנו מפנים את המבט, הידיעה שצופים בנו נהיית הנחה מובלעת ואנו נהפכים למנהלי השעבוד של עצמנו. גם כשאני שוהה בד' אמותי – בזמן הצפירה, המרחב הפרטי הופך לציבורי. במשך דקה-שתיים החדר שלי הופך למרחב הומוגני ומסונכרן שנתון תחת מבט-על של כל האזרחים כולם.