אשה עם כתר של לימון

״כך נעקרנו כשאנו משאירים בפלסטין את רוחנו, תקוותנו, ילדותנו, את שמחתנו ועצבוננו. השארנו אותם בכל מקום ואתר, בכל גרגר חול באדמת פלסטין. השארנו את פלסטין כשהיא מאוהבת בטבון ובפרי הלימון והזית. השארנו אותה בשדות, בוורדים ובפרחים. השארנו אותה בעץ אל-פיתנה, הנישא אל על בגאווה בפתח ביתנו ברמלה, השארנו אותה בקברי אבותינו. השארנו אותה בעתיקות, באנדרטאות ובהיסטוריה. השארנו אותה בתקווה״ (בשיר אל ח׳יירי, خفقان الذاآره [מכתבים לעץ הלימון], 1997).

כך מתאר אל ח׳יירי, פליט מפלסטין, את ארצו שאבדה. הלימון לגביו אינו פרי בלבד, אלא זכרון ילדות, הוא האהבה, הוא המטאפורה למולדת. אותו לימון, שעליו מעטרים את ראשה של האשה הצעירה באחד מציוריה של האמנית סמאח שחאדה, מטעין את תערוכתה בפוליטיות, בלוקאליות של אותו סימן, בזיהוי התרבותי והלאומי שלו. אותו ממד של זיכרון מלווה גם את הדיוקנאות הנשיים בתערוכה. פעמים רבות הוצגה אדמת פלסטין כאשה, אהובה, בתולה או אם, בעיקר לאחר האובדן והגירוש של 1948, ובכך ייחסו למולדת מגדר. האשה, שהפכה למסמן הזהות הלאומית הפלסטינית, מיוצגת כאן בחלל הבית דרך סדרה של רישומים היפר-ריאליסטיים וירטואוזיים של נשים לבדן.

העובדה שמרבית האיקונות הנשיות עוטות לבוש מסורתי אינה מבקשת כאן להקים לתחייה את התרבות המסורתית, אלא לעצב במודע תמהיל של ישן וחדש, היוצר תרבות של התנגדות. זוהי אינה רק התנגדות לזיהוי הדכאני העל-זמני בין הבית לאשה, אלא, ובפרט, לזיהוי ה״טבעי״ של מרחב הבית עם הסְפֶרָה הפרטית. זיהוי זה האחרון ממחיש את הטרגיות של הבנאליות הטמונה בביתיות, שהרי מאז הנכבה ב-1948, הקיום הפלסטיני בבית הופקר לאלימות שלטונית, נחשף בכוח והוחרב. במובן זה, התערוכה מבקשת לחשוף את הבית הפרטי כזירה שבה מסומנים גבולותיו של הגוף הפוליטי, גבולות המפרידים בין אלה שחייהם מוגנים לבין אלה שבתיהם חשופים וניתנים להריסה.

הפרויקט של עמותת זוכרות ״בתים מעבר למקף״ לציון יום הנכבה ה-68 יתקיים בתאריכים 12-13-14 במאי, ובין היתר יוצגו בו תערוכות של האמנים כמאל אלג'עפרי, סמאח שחאדה, סכנדר קובטי ורביע בוכארי בבתים פרטיים מהם גורשו פלסטינים ב-1948 (אוצרת: דבי פרבר). הפרויקט מבקש להציע קריאה חלופית מלמטה של המרחב הפלסטיני ביפו-יאפא, אשר למרות כל הניסיונות לשלוט בו ולהכפיפו, משתמשיו משנים אותו, מוחקים, מנכסים, מעניקים לו משמעויות ומטעינים אותו בסמלים. שלוש התערוכות מבקשות להפיח הוויה שונה, להאיר את העיר הלא-מסופרת, לייצר סוג אחר של ראייה ושמע החושפים את "רוח הרפאים" של המקום, זו העולה מן ההיסטוריה, זו הנמצאת בכל אבן, בכל פינת רחוב, ו"מאיימת" בשיבה ליפו שהייתה פעם יאפא.

תערוכתה של סמאח שחאדה תוצג ברחוב רוזנבלט 14 ביפו. למידע המלא על האירועים ושעות הפתיחה בדקו את האירוע בפייסבוק