• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

אצלי היתה הרשות נתונה: להיות מורה ביום העצמאות

הימים האלה של זיכרון ועצמאות מזמנים התמודדויות קשות לזהויות צעירות שלא ניצבות בהלימה עם החזון של המדינה היהודית, וגם למוריהן. רותי לביא ניסתה לעשות קצת אחרת

לפני שנים, כשהועזבתי ממשרד החינוך, אמרה לי המנהלת: "רותי, הבעיה שלך זה שהילדים חשובים לך יותר מבית הספר". עם הזמן קלטתי, שגם למנהלי המדינה הזאת יש בעיה דומה איתי ועם שכמותי. מפריע להם מאד, שהא.נשים שחיים במדינה הזאת חשובים לנו יותר ממנה ויותר מהמוסדות שנוצרו עבורם, אך תפחו והפכו למפלצת שיש לה חיים משלה. השבוע, כשעצמאות וישראליות עומדים במרכז, אני רוצה להיזכר קצת בכל אותם ילדים וילדות שבשבילי היו חשובים יותר.

יפו. ילד בן חמש. ערבי. גן יהודי. יום הזיכרון. מחר חגיגות יום העצמאות. הגננת אוספת את הילדים בבוקר ומסבירה להם מדוע עומדים בצפירה. היא מספרת איך הערבים מנסים כל הזמן להרוג את היהודים, כמה מלחמות היו וכמה הרבה חיילים "נפלו" כדי להגן על ה"מדינה". כשאנחנו עומדים בצפירה, היא אומרת, אנחנו זוכרים את כל החיילים האלה. אנחנו זוכרים, היא אומרת, שכל הזמן רוצים להרוג אותנו. החיילים הגיבורים, היא אומרת, שומרים עלינו כל הזמן מפני הערבים, שאפילו עכשיו רוצים להרוג אותנו ולקחת לנו את המדינה.

הילדים מתפזרים לשחק, ושעה אחר כך היא קוראת לכולם להתאסף כי עוד מעט הצפירה. הילד הזה, הערבי, בן החמש, יושב בפינה ובוכה. מה קרה? אני שואלת אותו. רותי, הוא מתייפח, לי אסור לעמוד בצפירה, אני מהערבים. חיבקתי אותו. אמרתי לו, במלחמות מתים אנשים משני הצדדים וזה תמיד עצוב כשמתים. אמרתי לו, אנחנו עומדים וחושבים על כולם שמתו, משני הצדדים, כי זה תמיד עצוב כשמתים. אנחנו לא רוצים שאף אחד ימות, שכולם יוכלו לחיות בשקט. עוד הרבה דברים רציתי להגיד לו, אבל אצלנו אסור. חיבקתי אותו עוד יותר חזק. הוא חיבק אותי גם ועמדנו ביחד בצפירה, כי גם לסרב לקחת חלק אי אפשר.

נזכרת בו עכשיו. הוא כבר גדול, אני מאמינה שהצליח לבנות לעצמו זהות משלו – אחרת מזו שהקצו לו מילדותו מערכת החינוך היהודית והמדינה היהודית. הוא, וכל הילדים שלא ניתנה להם מערכת חינוך אחרת בה יוכלו לבנות את עצמם ואת זהותם. הוא, וכל הילדים שמה שהורשה להם זה להיות "אויבים" למדינתם שלהם, להיות ההורגים שלחייהם אין כל ערך במדינה הזאת, שרק כך יוכלו להיות חלק ממנה.

אני נזכרת בו ובכל אותם ילדים שחינכתי, שנקראו כל שנה לחגוג את יום העצמאות של מדינה שלא ניתן להם להיות חלק ממנה אלא במחיר מחיקת זהותם ותרבותם שלהם, ומה שארע לעמם שלהם באותה "עצמאות" הנחגגת. מחיקת היסטוריה שלמה של זהות ושל תרבות והפיכתם לשקופים ולאילמים באותה מערכת חינוך שהם אמורים להישען עליה

אני נזכרת בו ובכל אותם ילדים שחינכתי, שנקראו כל שנה לחגוג את יום העצמאות של מדינה שלא ניתן להם להיות חלק ממנה אלא במחיר מחיקת זהותם ותרבותם שלהם, ומה שארע לעמם שלהם באותה "עצמאות" הנחגגת. מחיקת היסטוריה שלמה של זהות ושל תרבות והפיכתם לשקופים ולאילמים באותה מערכת חינוך שהם אמורים להישען עליה, לשאוב ממנה ולבטוח בה.

גם ביפו. כיתה א'. ילד יהודי, רוסי. ירד מהמטוס והובא לבית הספר. עברית כמובן לא ידע, רק רוסית. ולא רצה ללמוד עברית. התעקש. והגיע זמנן של חגיגות יום העצמאות. אצלי, בכיתה שלי, חגגנו אותו אחרת. הייתי מזמינה כל ילד לבחור לעצמו מדינה משלו, שתתאים לו, ולעצב לעצמו את הדגל שלה. יש ילדים וילדות שבחרו במדינה משלהם – מדינת פיראטים, מדינת סופרמנים, מדינה פיות וממתקים. מותר וצריך לאפשר לילדים לבנות מציאות משלהם, התואמת את הצורך הפרטי שלהם. אותו ילד לא בחר מדינה דמיונית. הוא בחר לצייר את הדגל של רוסיה בגדול. תליתי את הדגל שלו יחד עם דגלי שאר הילדים. הוא הציג אותו ודיבר, ברוסית, כשילד אחר מתרגם. וכמו נס, שבוע אחר כך התחיל הילד לנסות ללמוד עברית, ולכתוב את האותיות ואת המילים. כי רק ילד שיכול לשמור על זהותו שלו ולא להיות מותך באותו כור היתוך עצום ובוער – רק הוא יכול לאמץ לעצמו גם ידע חדש, אחר, ולהפוך אותו לשלו.

צילום: Niv Singer, cc by-sa
צילום: Niv Singer, cc by-sa

אני לא מצליחה לשכוח איך פעם, אחת הילדות בכיתה א׳ סיפרה שחלמה שערבים רודפים אחריה. ביקשתי מהילדים לרשום בדף במשך כמה ימים "איך נראה ערבי". ולא תאמינו: "ערבי הוא שחום, יש לו אף ארוך וזקן והוא מדבר רוסית". כך קבעו הילדים. ואז בדקנו ושאלנו והשווינו וגילינו שבתוך כל השוני הזה יש גם יחד שאפשר לחיות איתו. בכיתה אחרת שלי, הייתה רק ילדה ערבייה אחת. היא צמה ברמדאן, ודיברנו יחד על כמה קשה לצום ביום כיפור למי שבחר/ה. וכמה קשה עוד יותר חודש שלם ככה. עשינו טבלה ומדי יום התגאינו בה על כך שהצליחה עוד יום לא לאכול. והכי חשוב, היא הרגישה חלק מכולם והם הרגישו שותפים. שותפות כזו שניסיתי לשמר בכל הכיתות שלי – של זהויות שונות ותרבויות שונות והשתתפות בהן.

בכיתה אחרת, שנה אחרי אוקטובר 2000, בחרו הילדים לתכנן לעצמם את מדינתם שלהם, את פלסטין. ואצלי היתה הרשות נתונה. אחד הילדים אמר שבמדינתו שלו, "נהיה רק אנחנו ולא נרשה לאף אחד אחר להיות בה". סיפרתי להם אז על תעאיוש, על המאבק לסולידריות ועל הנסיעות לכפרים בשטחים. אותו ילד, נשמה שכמוהו, החליט אז ש"במדינה שלי, נהיה אנחנו אבל גם רותי והאנשים של תעאיוש. וגם כל אלה שחושבים כמוהם". היום היו קוראים לזה כנראה הסתה. אני, אז ועכשיו, קוראת לזה חינוך לערכים. חינוך לבחירה, לזכות ולרשות לבחור.

בחטיבת הביניים הייתי צריכה ללמד את שירי רחל. הסתכלתי אז על "מה ירבו פרחים בחורף על הכרך" ושאלתי את עצמי מי לעזאזל יכול להבין מה זה "כרך". התעצבנתי. ביום שאחרי, הבאתי להם את שיריו של זוהר ארגוב. שמענו קסטות, שרנו ודיברנו על מטאפורות ומטונימיות וכל אותן מילים שצריך לדעת כשלומדים ספרות. והם הביאו שירים מהבית, מה שרצו – לא היה גבוה ולא היה נמוך. זה היה "שלהם". וכולם הצליחו בבחינה בספרות – כי זה היה מתוכם.

עם כל כך הרבה כיתות וגילאים וזהויות עברתי את יום העצמאות. בבית ספר ערבי בו לימדתי אחר כך, הכרנו את גסאן כנפאני ואת סיפורו על ארץ התפוזים העצובים ושרטטנו את מסלולי הבריחה מיפו. פתאום התחיל להיבנות עבר שיש עמו זהות. פתאום עמדו הילדים והילדות בתור כדי לקחת את הספר ולקרוא בבית. פתאום היה גם לי איזה רגע טוב יותר באותו "חג", שתמיד התקשיתי לחגוג אותו.

אני נזכרת בהם עכשיו, כשאותה תבנית של בניית זהות מוכתבת ואחידה נחבטת לי בפרצוף, ומוטחת שוב ושוב בפרצופם שלהם – פלסטינים, רוסים, מזרחים, אתיופים ועוד כל כך הרבה שחיים כאן. תבנית בה מוקצה מילדות לכל אחד מהלאומים והקהילות מקומם שלהם, שבו הן הפחד והן השאיפה לחיים ולעתיד הופכים להיות פריבילגיה של עם אחד בלבד, ואילו בניית עתיד וחיים בטוחים הפכה להיות גם היא פריבילגיה של שכבה אחת ושל קהילה אחת. הסירוב שלי ושל אחרות כמוני לנהל את חיינו ואת צו מצפוננו מתוך פחד זה בלבד, מכונה בגידה.

לא נאמר רק ש"הכל צפוי" אלא גם – "הרשות נתונה". הרשות נתונה לשמר את ההתעקשות על היות חלק מקהילה או לאום "אחרים". הרשות נתונה לשמר את מצפוננו, רגשותינו ולבנו, לקחת את אותה רשות לגדול אחרת ולא כפי שצפוי היה, אולי, מן המערכת בה גודלנו. ממשלת המדינה היהודית מנסה לקחת מאתנו רשות זו ולבסס את שליטתה בנו – כך שהיא זו שתקבע מה צפוי ולמי הרשות נתונה

אני נזכרת בהם עכשיו, כשאני חווה את כשלון מערכת החינוך לעשות את עבודתה שלה, כיצד למרות הצפוי לא הצליחה עד תום להביאנו להיצמד לזהות אחת – היחידה הלגיטימית לגביה. עד תום. שהרי לא נאמר רק ש"הכל צפוי" אלא גם – "הרשות נתונה". הרשות נתונה לשמר את ההתעקשות על היות חלק מקהילה או לאום "אחרים". הרשות נתונה לשמר את מצפוננו, רגשותינו ולבנו, לקחת את אותה רשות לגדול אחרת ולא כפי שצפוי היה, אולי, מן המערכת בה גודלנו. אני רואה כיצד מנסה ממשלת המדינה היהודית לקחת מאתנו גם רשות זו. לבסס את שליטתה בנו, בחשיבתנו ובהתנהגותנו – יהודים בני קהילות שונות וערבים – כך שהיא זו שתקבע מה צפוי ולמי הרשות נתונה.

אני נזכרת בהם עכשיו, כשאני רואה כיצד מייצרת הממשלה היהודית של המדינה היהודית שלה הפרדה משלה – אפרטהייד ציוני. הפרדה בין מי שמותר להם לבכות את מתיהם ואת מותם הצפוי שלהם עצמם ולעמוד לזכרם לבין מי שרצונם לעשות זאת מוגדר כבגידה. הפרדה בין מי שמותר להם לעשות כל העולה על רוחם ואף להרוג גברים נשים וילדים כדי "להגן על עצמם", לבין מי שכל התגוננות שלהם, מכל סוג, מוגדרת כבגידה.

הפרדה בין מי שההכרעה על הצפוי בחייהם ובמותם ניטלה מהם, אך עדיין ניתנה להם הרשות להרוג ב"אחרים", לבין מי שאף רשות זו ניטלה מהם. מי שגם שליטתם בחייהם ובמותם, ככלי במאבקם, מיוצגת כאיום על אותה מדינה יהודית של ממשלה יהודית. הפרדה בין מי שמותר להם לבחור את נציגיהם הפרלמנטריים בני הלאום שלהם לבין מי שהרשות היחידה שהותרה להם היא לוותר על ייצוג בני הלאום שלהם. הפרדה בין מי שתרבותם היא המייצגת הלגיטימית לבין מי שמועמדת מולם רק בחירה אחת: לוותר על תרבותם או לוותר על מצפונם ועל הסולידריות שלהם עם "אחרים/ות" במחיר קבלה של חלק מתרבותם שלהם אל תוך הקנון. הפרדה בין מי שחיים בעושר ובכבוד רב לבין מי שנאלצים לוותר על המאבק על זכות בני/ות קהילתם לחיות בכבוד ורווחה כלכלית במחיר קבלה של חלק מתרבותם שלהם אל תוך הקנון.

צילום: Eli Brody, cc by-sa
צילום: Eli Brody, cc by-sa

המון אני נזכרת. כל פעם שמגיע ה"חג" הזה, שכל כך קשה לי לחגוג אותו. אותו חג שהילדים, שהרי הם ילדים, רוצים לחגוג אותו. המון אני נזכרת, בעיקר עכשיו, כשאותה ממשלה יהודית של מדינה יהודית משלה מכנה אותנו בוגדות – את מי שמתעקשות על היות יהודים/יות בבית ובני ובנות אנוש בצאתן/ם – כפי שהגדיר זאת הוגה דעות יהודי דווקא, בנסותו להגדיר את אידיאל ההתנהגות היהודית במדינות מושבם של אותם יהודים.

אני נזכרת וכואבת את כל אותם ילדים של היום, הרואים כיצד מותר דמם של  ילדים בני גילם. אלה, הנרצחים יום-יום ושעה-שעה בשטחים הכבושים. הרואים כיצד בני גילם נשלחים להיות המוציאים להורג של אותם ילדים וילדות. נזכרת וכואבת את הפחד הגדול כל כך שלהם – של ההרוגים ושל הנהרגים. באותו הרג, המוצג שוב ושוב כטבעי וכמחויב המציאות המתמדת של חיים על החרב ותחת החרב, שרק ללאום אחד הזכות לאחוז בה.

אני גם מבינה שאני, כ"יהודייה לבנה", יכולתי להרשות לעצמי מה שאחרות לא יכלו – המורות הערביות וגם היהודיות – שהיו תלויות במשרד החינוך ובמנהל/ת להמשך עבודתן ופרנסתן. אני מבינה גם שהשאלה החשובה איננה האם נולדת לתוך פריבילגיות ולאיזה? השאלה החשובה היא, מה אנחנו עושות עם הפריבילגיות האלו? כיצד אנו משתמשות בהן למאבק לביטולן? למאבק על זכות שווה לכוווולן.

בכל לבי אני מקווה, כי לא הכל צפוי והרשות עדיין נתונה. בכל לבי אני מאמינה, שלא נוותר על אותה רשות, על אותה עמידה משותפת, בזמן ובמקום שנבחר אנו. עמידה משותפת, בכאב על כל מי שנהרגו ודוכאו ונמחקו על מזבח כל הממשלות. עמידה משותפת, לא רק לזכר המוות אלא גם למען החיים, של כולם ושל כולן. לעתיד אחר בו לא נוכרח לבנות את זהותנו שלנו רק לפי ההורג/ת והנהרג/ת, הכובש והנכבש, בו יוכלו כל אחד ואחת, מכל לאום וקהילה, לבנות זהות שמהותה בחיים, ברצון הפרטי ובשותפות של בני אנוש החיים בשוויון זכויות, ודבר לא פחות, במדינה שזהותה שלה אינה יהודית תחת ממשלה יהודית. מדינה שבה ניתנת הרשות לבחור וניתנים הכלים לכל בחירה שהיא ולבדיקת בחירה זו שוב ושוב במהלך החיים הבוגרים. מדינה שזהותה עשירה, מגוונת ומורכבת מכלל אמונותיהם, דעותיהם, תרבותם וחייהם של אזרחיה. זהות משותפת, שהרשות נתונה בה גם לכל זהות פרטית וייחודית, המכבדת את הזהויות האחרות שלצידה.

* * *

אם הייתי פוגשת בכל אותם ילדים/ות היום, אם היו מסכימים/ות כמובן, הייתי מחבקת אותם/ן. הייתי עומדת אתם/ן, ועם כל מי שמאמיו/ה – בחיבוק משותף. חיבוק ארוך ובלתי פוסק. חיבוק המחפש את החיים עצמם, ללא החרב מונפת עליהם תמיד. ללא אותה ממשלה יהודית של מדינה יהודית משלה, המניפה ומשחיזה אותה ללא הרף.

אמן, שנשמור בידינו את הרשות להיאבק נגד חזונה של מערכת החינוך של המדינה היהודית והצפוי לנו בה. שנמשיך להילחם, ושתהיה הרשות נתונה לבנות יחד עתיד אחר. זו העצמאות שאני רוצה לחגוג אותה – עצמאות שעיקרה הרשות לבחור והשמירה על היחד של כל אותן בחירות. וכל אותם מאבקים שנלחמים על עצמאות זו – הם יהיו החגיגה הקטנה שלי השבוע.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אברהם

    התרגשתי לקרוא את דברייך. לצערי החזון לשותפות לא מייצג רבים מאתנו. מה שמאכזב הוא שנציגות השלטון הנוכחי נבחרת שוב ושוב ואין מנהיגות שתורה אחרת. למרות שציבור גדול במדינה לא מרוצה, חי בדוחק ובקושי וחיים כעבדים של היומיום, אין מנהיגות אחרת שתצליח לעורר אמון אצל הציבור ותסחף אותו אחריו וזו הטרגדיה האמיתית כי גם מי שמתנגד למנהיגות הזו נאלץ לחיות במציאות העגומה הזו שהיא גזענית ומבדלת.

  2. נפתלי אור-נר

    ברור שזה לא הכיוון אליה מוליכה אותנו מדינתנו. במקום חינוך להומניות, זכויות אדם, וערכים אוניברסליים שעיקרם אך הרצון להביט טובה לחברה האנושית בכללה, מדינתנו מוליכה אותנו בדיוק לכיוון ההפוך.
    טבעי הוא, איפוא, כי כותבת המאמר "הועזבה" ממשרד החינוך. אנו, כחברה, הפסדנו.
    אני מאד מעריך אישה זו ואמיצים כדוגמתה

  3. דןש

    צר לי שהנהגות המדינה (כולן ) יצרו ויוצרות את ההפרדה. במקום להביא את המשותף את ה"ביחד" את ההבנה את ההתחשבות באחר, בשונה.
    לצערי גם הפרטנרים שלנו נמצאים על אותו המגרש ו"משחקים" את אותו המשחק.
    בידינו ידי החזקים השולטים ניתן לשנות את המצב ויפה שעה אחת קןדם.