אתם צריכים לשנות לישראלים את הלב

6 ביולי 2002. סלפית.

שבת קיצית, יבשה ולוהטת. הגיע תורה של סלפית. אנו יוצאים ב־9 בבוקר מבנייני האומה בירושלים. שני אוטובוסים הוזמנו והם מתמלאים במהירות. עמיאל ואני נוסעים במכוניתו, בפרטיות ממוזגת אוויר, משוחחים על לטינית, בדרכנו לכפר קאסם, שם מתכנסת השיירה של תעאיוש. אביו של עמיאל נפטר לפני כשבוע, ואמש חלמתי שאבי המנוח מת שוב. אני מרים את עיני משולחן העבודה שלי באיווה ורואה אותו יושב מולי בחדר. עמיאל חולם על אביו כל השבוע.

בכפר קאסם יש לנו פנאי לשתות קפה ומשהו קר לפני שנמשיך לתדריך. הצבא הרס את המרכז הרפואי האזורי בסלפית. אנו מביאים להם מכשיר אולטרסאונד ועוד יחידות של מיכשור רפואי מודרני מופלא בעלות של 100,000 דולר למכשיר. אבל האם הצבא יאפשר לנו לעבור? סלפית, כמו כל יישוב פלסטיני אחר, נתונה בעוצר.

קשה להניח, אומר גדי, שהצבא ירשה לנו להיכנס. סביר יותר ללכת בנתיב מסובך דרך הוואדי, ברגל, עד למוניות הפלסטיניות שייקחו אותנו לכפר אחר בדרך לסלפית. העיירה סלפית נמצאת בשטח A האמור להיות בשליטה פלסטינית, כך שכניסתנו לשם היא הפרת חוק. אם מישהו לא מוכן להסתבך משפטית, להיעצר וכו', זה הרגע לסגת, בכבוד, ללא רגשי אשמה. אני חש כי מיה, העומדת לידי, חוששת מהתנגשות אלימה עם הצבא. אבל היא אוספת את עצמה, אני רואה זאת בבירור ומוקיר אותה על כך. אני נוטל את ערכת החובש מידי יגאל, כפי שעשיתי פעמים כה רבות בעבר.

שישה אוטובוסים יוצאים לעבר הכפרים שמעבר לקו הירוק. כפר קאסם טעם, כידוע, זוועות משל עצמו: ב־29 באוקטובר 1956 רצח כאן הצבא הישראלי 47 (ויש אומרים 49) פלאחים ופלאחיות חפים מפשע, שהפרו לכאורה עוצר (שעל קיומו לא ידעו). המשפט הצבאי שנערך לקצינים ולחיילים האחראים למעשה הסתיים בפרקי מעצר קצרים ובהטלת קנס של אגורה אחת על אחד הקצינים. מחיר חייהם של 47 בני אדם. המשפט הזה טבע לראשונה בישראל את המושג "דגל שחור". היום נראה כפר קאסם כמו כל העיירות והכפרים ב"משולש" – אפרורי, מאובק, דחוס.

אנו מגיעים למחסום ראשון. עוצרים. נושאים ונותנים. להפתעת כולם, אחרי כחצי שעה מגיעה הבשורה הטובה. הצבא יאפשר לנו לנסוע ישר לסלפית. תחילה עולים חיילים לאוטובוסים כדי לבדוק אותם ואת רשימות המשתתפים. אז יורדים כלי הרכב מן הכביש הראשי לאריאל, המשמש אך ורק מתנחלים, ופונים אל דרך הגישה הסלולה לסלפית, החסומה – כך נאמר לנו – כבר חמש שנים. רק טנקים עברו בה. המכוניות שלנו הן כלי הרכב האזרחיים הראשונים הנוסעים בה.

עוברים את אריאל. מסביב התנחלויות, התמונה המוכרת. אני חושב על דרך ישנה לא הרחק מכאן, מבית לִיד לשומרון, שם עברתי טירונות ב־1978. זה היה עולם שכמעט אין לו קשר לעולם שלנו היום – הרבה לפני שסרטן כיבוש הקבע היה לעובדה. אז רק התחילו להרשות למתנחלים להתגורר בתוך מחנה הצבא, ואנו, המגויסים הטריים, היינו אמורים להגן עליהם. מדי פעם היו מנופפים בנוכחותם של המתנחלים כאיום על ראשינו, לקראת תורנויות השמירה שלנו: "יש לכם פה נשים וילדים, תפקידכם להגן עליהם." זה היה מרגיז, ועוד יותר מזה, אבל לא דומה בשום צורה לכאב ולזוועה של ימינו אלה. ואני – האם הייתי מכיל אז צער כזה?

סלפית דומה לכפר קאסם. בתי קומתיים מבטון, אבק, גרוטאות, גבעות טרשים, עצים בודדים, עוני ים־תיכוני בהתגלמותו. לשם כך הורגים אנשים זה את זה? נלחמים על עוד כמה ברושים מאובקים? הרחובות נטושים, למרות שהעוצר הוסר לכמה שעות, עד שלוש אחר הצהריים. אנו מעבירים את הציוד הרפואי למרכז הרפואי המדכדך למראה. יש בו חדר לידה אחד, היחיד בכל האזור. לא הייתי רוצה להיות תלוי בשירותי הרפואה הזמינים כאן. אבל הם גאים במקום, ואסירי תודה על הציוד וארגזי התרופות הרבים שאנו מביאים.

כבר אחת בצהריים, ובעצם עשינו כבר את הדבר שלמענו באנו. 300 מתנדבים תועים חסרי מטרה בשמש. בסופו של דבר אנו מתאספים לתהלוכה, ובידינו שלטים. השלט "פושעי הכיבוש להאג!" הוא שלי. אל הרחוב מגיחים בחורים לשוחח איתנו. הם שמחים שהגענו, אבל הם גם כועסים, וזה מובן. האם אני מבין מה כתוב בשלט שלי?

כן. שרון, אומר לי אחד מהם, הוא פושע מלחמה. שמעת על סברא ושתילא? כן. מסכים? מסכים. כשאחיך או הבן שלך או אביך נהרג ללא כל סיבה ולא נשאר לך שום דבר לחיות בשבילו — לא כסף, לא עבודה, לא תקווה, לא עתיד, לא מוצא — אתה חוגר חגורת נפץ ומתפוצץ. שרון יצר את הטרור הזה. מסכים איתי?

בינתיים מיה סיפקה לי את הסיפור האמיתי של הבחור שנואם לי. הוא עומד להתחתן, אבל הוא לא מאושר. יש לו חברה ישראלית בפתח תקווה שאותה לא ראה כבר שנתיים. רק אשה יכלה להשיג מידע כזה, מן הסתם. אבל פתאום תוקפים אותי ספקות. אולי הוא רק ראה ישראלית בפתח תקווה… אולי פינטז את כל העניין?… מה שברור, הוא לא מאושר. זה כן.

ואולי הכל אמת וראוי להיות מסופר בידי איזה איזַק בּאבֶּל פלסטיני? אתמול מתו שני זקנים בכפר. הצבא הרשה לארבעה בני אדם בלבד לצאת לקבור אותם. אבל החיילים התעללו בך? לא – הוא מפתיע – הם בסדר. הכיבוש הוא זוועה והוא סֵבֶל, אבל החיילים לא יותר גרועים מאף אחד אחר.

למה אתם כאן? שואלים הצעירים. ברוכים הבאים, אבל אתם צריכים להיות בתל אביב, לגרום לישראלים להבין מה הם עושים, איך הם רק מייצרים טרור. אתם צריכים לשנות להם את הלב. אנחנו מנסים, אני אומר. הם מתרשמים. מאות אנשים טובים מכל הארץ באו היום לסלפית להיות איתם. הם חוזרים על האמת הזאת שוב ושוב, אבל עלינו להיות בתל אביב, שם העבודה.

אנחנו נכנסים לבית המועצה של סלפית להקשיב לנאומים, ואלה נמשכים ונמשכים. ראש העיר, קצין בכוחות הביטחון הפלסטינים, גדי, אחרים, כולם נושאים דברים. משקאות קרים מוצעים על אינספור מגשים. אנחנו יושבים חסרי מנוחה. הנואם הראשון מציין את דם השאהידים במשפט הראשון שהוא משמיע. התחלה גרועה.

דיוקן ענק של ערפאת תלוי בכניסה, אבל לאיש מהדוברים היום אין מילה טובה עליו. חוזרים ואומרים שהם, הפלסטינים, יבחרו בעצמם את מנהיגיהם. איש לא יאלץ אותם לבחור מישהו שהם לא רוצים.

צוותי טלוויזיה מאבו דאבי ואל-ג'זירה מצלמים בקדחתנות. זאת מטרתו האמיתית של התרגיל כולו, יאמר לי אחר־כך גדי. הפלסטינים שעובדים עם תעאיוש פונים כך אל הקהל הפנימי שלהם בשטחים. כולם צופים בשידורי אבו דאבי. אז הנה, משדרים את הנאומים האלה, שבהם שני הצדדים משמיעים בזה אחר זה את חזון שני העמים החיים זה לצד זה, בשתי מדינות ריבוניות, ללא הרס, ללא דיכוי. אנחנו רוצים לשחרר את האֵם והאישה והאחות הישראליות מהחשש לחיי הבן, הבעל או האח, אומר הדובר האחרון, איש פשוט וישיר יותר.

סוף סוף זה נגמר. שעה קלה של התרועעות בחוץ, ברחוב, שעה נינוחה, רוגעת. אנשים בתור אנשים. ילדים משחקים, מבקשים סיגריות. אבל קבוצת נערים תפסה רמקול ומתחילה בקריאות הרגילות: "בדם, ברוח, נפדה אותך, יא פלסטין…". מישה הולך לצידי, קולט מיד את הדבר ומזדעזע. אחרים מנסים להשתיק את הנערים, כנראה לדעתם זה לא רעיון טוב. אבל מישה כבר ראה מבעד למעטֶה. אנחנו באים, בכוונה טובה, לעשות ככל יכולתנו. אבל לעתים כל־כך קרובות יש משקע לא סימטרי במחויבות לדרך לא־אלימה. אני יודע זאת מניסיוני: ברגע שנכספים לאיזה גאנדי – מישהו שיאמר: "אין הצדקה להרג, בשום אופן, ולא למען שום מטרה בעולם, אלימות היא לא הדרך" – באותו רגע ממש נשמעים הקולות האלה, מהוסים אולי, אך כאלה שאין לטעות בהם. דם ורוח. הנערים האלה אינם הולכים בדרך של גאנדי. לא עכשיו, ולא אי־פעם. השינאה שלהם מובנת לנו, אנחנו יכולים לדמיין את הלך רוחם, אבל תמיד נותר איזה ניגוד באמפתיה הזאת. אין מנוס ממנו. מוטב לפעול ללא אשליה, ולהיות ברורים. אנחנו מנסים לסיים את הכיבוש למען עצמנו וגם למענם. מובן שאנחנו רוצים אותם גם כידידים. אנחנו מכבדים את כיסופיהם.

מישה מכניס אותי לחנות לנערות ולנשים, הפתוחה למרבה הפלא. אנחנו קונים ב־20 שקל שמלה קטנה לבת של ידידים שלו בניו יורק. יותר מאוחר הוא שוכח את השמלה באוטובוס, כך ש־20 השקלים הושקעו בכלכלתה המשותקת של סלפית — תרומה שמקבלה אפילו אינו יודע עליה. ממש מתן בסתר, כנהוג אצל היהודים.

האוטובוסים יוצאים לדרך. מחכה לנו המתנה ארוכה במחסום ביציאה מהעיירה, החיילים בודקים שוב ושוב. ואז, בתוך דקות, אנחנו שוב בישראל, בכפר קאסם. זה היה קל. זה היה מורכב. היה תענוג. היתה תקווה. וייאוש מתמשך. בשנה הבאה אשתתף בשיעור לערבית מדוברת. פלסטינית.

אחרית דבר

למעשה קיימות רק שתי דרכים. האחת היא זו שנוקטת ממשלת ישראל, על כל רשויותיה – דרך הכפייה העיקשת, האלימה. השנייה היא הדרך האחרת.

ללאומני הימין בישראל יש חזון פשוט ומובן: מדי יום הוא מקבל ביטוי באלף אותות ומעשים. הם רוצים למחוץ את הלאומיות הפלסטינית ככוח היסטורי, ואת העם הפלסטיני כקולקטיב, לכלוא את הפלסטינים בתוך מובלעות מנותקות זו מזו ולקעקע כל תקווה של קיום לאומי מבוסס בשטח, ותוך כדי כך לספח אדמה רבה ככל שניתן (ועליה פלסטינים מעטים ככל האפשר). בקיצור, חזון בלתי־ מתפשר של שררה ושליטה.

הימין מפחד מהפלסטינים: לפי המושגים שלו, האפשרות הבטוחה היחידה היא לתקוף, להעניש, להרוס, לכלוא ולחנוק. אנשים מסוג זה תופסים כאיום על עצם קיומנו כל גישה או מעשה אחרים המבוססים על פשרה, הדדיות והכרה באחריותנו למה שאירע. כך הם מוכנים לחיות לעד, עם כיבוש מתמשך בצורה זו או אחרת, עם או בלי נסיגות טקטיות, "התנתקויות" ו"התכנסויות" למיניהן. משטר של שליטה מוחלטת, הפעלת כוח אכזרי, אונס הקרקע – כל אלה מתקבלים ואף חיוניים להישרדותם של היהודים.

החזון העגום הזה, המנציח את עצמו, פושט במישורים רבים ובכל המערכת כמכלול, ומשקף את הקולות הבוטים והפרימיטיביים ביותר. כולנו נלכדים בציפורניו, למן השוטר המפיל אימתו על הכפר עיסאווייה, ועד לטירון הצעיר ולאם המלווה את בנה – אף כי בלב כבד ובחשש –אל לשכת הגיוס ומקבלת בהכנעה את גורלו. כולנו רתומים לגלגל המוות. לכל היותר נוכל לקוות – כפי שאומר רילקה – כי המוות יתמהמה, שווה־נפש, בדרכו לקחתנו. לעת עתה. אבל כולנו כאחד גם בני חורין באמת ובתמים להגיע לידי בחירה, גם אם החירות הזאת היא עול, מעיק, אפילו מפחיד.

מערכת דומה במקצת, אלימה לא פחות, קיימת בצד "האחר", הפלסטיני, אך זו אינה מענייני כאן. הסכסוך הזה אינו מלחמת בני אור בבני חושך. בשני הצדדים קיים חושך. שניהם עוסקים באלימות מאורגנת ובהטלת אימה. שניהם נוטים ללא הרף להצדקה צדקנית ּ ולקוֹרבָּניות, לְשַד חייו של כל סכסוך אתני. ענייני בדפים אלה הוא בחושך שבצד שלי. במובן הזה, במבט פנימה לתוך החברה הישראלית ומתוך הקשבה לשיח הציבורי בה, אני נוטה להסכים עם המשורר היווני ספריס, שבערוב ימיו חווה את אימת משטר הקולונלים: "יש תמיד", הוא אמר, "רק שני צדדים – סוקרטס ותובעיו". חייבים לבחור.

אין ספק בלבי שהלאומנים טועים. הם לא רק אכזריים ואטומים, צרי־אופק וקטנוניים. הם גם טועים טעות עמוקה והרת־אסון. שׂררה, השפלה, איומים, התנקשויות, פשיטות, טילים, פצצות, מעצרים, הריסת בתים, גירוש, עוד ועוד כפייה – דבר מכל אלה לא יעזור. מדיניות הימין היא קצרת־רואי וסופה כישלון.

ישנה עוד דרך. זה לא סוד. השאלות הן רק אם ואיך נגיע אליה, ביחד, וכמה זמן יידרש לכך. וכמה עוד ימותו, כמובן, בדרך.

מתוך הספר ״תקווה מרה, מיומנו של פעיל תעאיוש 2006-2002״ (הוצאת חרגול) מאת פרופ׳ דוד שולמן, פעיל תעאיוש וזוכה פרס ישראל בתחום חקר מדעי הדתות וחקר הפילוסופיה לשנת 2016