״ג'נקשן 48״: מאבק שלא מציית לעין מערבית

כמי שמציג את עצמו כקומוניסט ותיק​, הבחירה שלי בסרט הטוב ביותר בשנה האחרונה תלויה גם בקריטריונים אידאולוגיים-פוליטיים. לכן הבחירה שלי היא, ללא צל של ספק, סרטו של אודי אלוני ״ג׳נקשן 48״. הסרט – אשר זכה בצדק בפסטיבל טרייבקה בפרס הסרט הטוב ובפסטיבל ברלין בפרס הקהל 2016 – עוסק בקשיים של צעירים פלסטינים-ישראלים (פלסטינים ממשפחות שנותרו בתוך גבולות ישראל לאחר מלחמת 1948), אשר בחייהם היומיומיים כרוך מאבק מתמשך בשתי חזיתות: מצד אחד בדיכוי של השלטון בישראל ומצד שני בלחצים הפונדמנטליסטים מהקהילה שלהם. את התפקיד הראשי בסרט משחק הראפר הפלסטיני-ישראלי הידוע תאמר נאפר, אשר בשיריו תוקף בין היתר את תופעת ה״רצח על כבוד המשפחה״ של נשים ממשפחות פלסטיניות מקומיות.

​דבר מוזר קרה לנאפר במהלך ביקורו האחרון בארצות הברית. אחרי שהוא ביצע את השיר שלו כמחאה על "רצח על כבוד המשפחה" בקמפוס של אוניברסיטת קולומביה בניו יורק והוציא קליפ לשיר ״If I Could Go Back in Time״, כמה סטודנטים ומרצים אנטי-ציוניים תקפו אותו על דרך  הטיפול שלו בנושא. התוכחה סבבה סביב כך שהוא, בדרך זו, לא רק מכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ אלא מקדם את הראייה המערבית-ציונית המציגה פלסטינים כפרימיטיבים וכברברים (בנוסף עלתה הטענה שגם במקרים של רצח על כבוד המשפחה ישראל אחראית לכך בגלל הכיבוש הישראלי, המותיר את הפלסטינים בתנאים המונעים מהם כל סיכוי למודרניזציה). זו היתה תשובתו המכובדת של נאפר: 

"כאשר אתם מבקרים אותי, אתם מבקרים את הקהילה שלי בשפה האנגלית כדי להרשים את המרצים הרדיקליים שלכם. לעומתכם, אני שר בערבית כדי להגן על הנשים מהשכונה שלי. אני נאבק את המאבק שלי בתוך ולמען האביב הערבי ולא לצורך המבט המערבי".

מה שנאפר עושה במציאות, כאמן, עולה בקנה אחד עם פעולותיו של גיבורו של הסרט: אף אחד מהם לא מגן על נערות פלסטיניות מטרור המשפחה בצורה מתנשאת. במקום זאת, הוא מאפשר להן להילחם עבור עצמן וכשהוא לא – אותה אישה מעמידה אותו במקומו, כי רק לה יש זכות להחליט אם לקחת את הסיכון. בסוף הסרט של אלוני, אחרי שהנערה מחליטה להופיע על הבמה בניגוד לרצון משפחתה, שני בני הדודים שלה מחכים לה במכונית מול ביתה, אולי על מנת להרוג אותה.

נאפר עוסק גם במאבק חשוב מאוד שמתקיים לאחרונה ברשתות החברתיות הפלסטיניות, אך בצער מתעלמים ממנו לחלוטין במערב; שתי דמויות עומדות במרכזו: נאפר עצמו ומוחמד עסאף, זמר פופ מעזה, הפופולרי לא רק בקרב פלסטינים אלא בכל העולם הערבי ואף באירופה. עסאף נתמך על ידי חמאס בעזה ועל ידי הרשות הפלסטינית, אשר מחשיבה אותו לשגריר התרבותי של פלסטין. הוא שר בקול מדהים, באהבה עדינה, שירי מולדת מתוזמרים בסגנון פופ תזמורתי. מבחינה פוליטית, הוא דמות מאחדת מעל מחלוקות פוליטיות, למעט תמיכתו בחופש הפלסטיני. בחודש מרץ 2016 עסאף הכריז בראיון כי במסגרת של שמירת "המסורת", הוא לא מרשה לאחותו לשיר בציבור. נאפר הגיב לעסאף במכתב פתוח נוגע ללב:

“אם אח של אום כולתום היה אוסר עליה לשיר, מה אתה, עסאף, היית שר לנו היום? אם כל אמן פופ אחר היה אומר, ׳על פי המסורת שלנו לנשים אסור לשיר, ואני מוקיר מסורת זו ולכן אני לא יכול להרשות לאחותי לשיר׳, הייתי מוחה ואף פוגע בו. אבל מאחר וזה עסאף, הסינדרלה שלנו מעזה, עדיין ארגיש זעם על אמירתו אבל בעיקר – ארגיש פגוע. כמו הפלסטינים שהיו מאוחדים לראשונה ברחובות עזה, בגדה המערבית, בגולה, במחנות הפליטים ובתוך גבולות 48׳ על מנת לתמוך במוחמד עסאף, אנו מבקשים מעסאף להצטרף אלינו לאותם רחובות לעודד נערה מתימן, מעזה, ממרוקו, מירדן או מלוד לשיר ולהופיע – כי אותה נערה חולמת, כמו עסאף בזמנו, לשיר, לרקוד, לכתוב ולהופיע ב׳ערב איידול׳! אנחנו כפלסטינים חייבים להילחם באפרטהייד הישראלי ובאפרטהייד המגדרי. החלום שלי הוא לצעוד יד ביד, אישה אוחזת בידו של גבר נגד כל חומת ההפרדה. אין זה סביר ללכת בנפרד ולבקש אחדות בעת ובעונה אחת!

אתה רוצה לדבר על מסורת? מנסיוני האישי, נהגתי להיות ילד כועס בגטאות של לוד. לא הייתי נרגע עד שאמא שלי היתה שרה לי שיר של פיירוז. זוהי המסורת שאני רוצה להוקיר! אז, אחיותיי הערביות היקירות (הווא), תשירו בקול רם ככל שאתן יכולות, תשברו את הגבולות כדי שנוכל להירגע. חופש לכל או חופש עבור אף אחד!”

עד כאן נאפר.

הדבר החיוני הוא שנאפר אינו קורא לעזרה מליברלים מערביים. בסרטו של ספייק לי על מלקולם אקס, ישנה סצינה נפלאה: לאחר שמלקולם אקס נותן הרצאה במכללה, סטודנטית לבנה מתקרבת אליו ושואלת אותו מה היא יכולה לעשות כדי לעזור למאבק השחורים. תשובתו היא: "שום דבר". הנקודה בתשובה זו אינה שהלבנים צריכים פשוט לשבת בחיבוק ידיים, אלא שהם צריכים לקבל בראש ובראשונה ששחרור השחורים הוא עבודה של אנשים שחורים, ולא משהו שהעניקו להם במתנה הליברלים הלבנים הטובים. רק אם הם מקבלים את העובדה הזו הם יכולים לעשות משהו כדי לעזור לשחורים.

הרבה כבר נכתב על איך שהאוניברסליות של זכויות אדם אוניברסליות היא מעוותת; על איך שהן נותנות עדיפות בחשאי לערכים ולנורמות של התרבויות המערביות. אבל אנחנו גם צריכים להוסיף את התובנה הזאת, שההגנה האנטי-קולוניאליסטית והרב-תרבותית של ריבוי "אורחות חיים" הינה מסוכנת ושקרית, מאחר שהיא מסתירה את האנטגוניזם, את ההתנגדות שקיימת בתוך כל אורח חיים ספציפי, וכך גם מצדיקה מעשי אלימות, סקסיזם וגזענות, כאילו כביטוי של תרבויות מסוימות שאין לנו זכות לשפוט לפי "ערכי המערב" הזרים.

אז לכו לראות את ״ג'נקשן 48״ – כי זה סרט שלא רק פועל בתוך פוליטיקה נכונה, הוא גם עשוי ומצולם להפליא עם משחק יוצא מהכלל, והוא מלא במוסיקת ראפ נפלאה. במסורת הברכטיאנית הטובה ביותר, הוא משלב למידה עם תענוג.

פורסם במקור באתר Huffington Post, תרגם מאנגלית: Thaer Dallasheh (שינויים קלים בתרגום נעשו באישור המחבר)