• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

בין סינואני לגולדברג: איך השיח המזרחי עזר לי לדבר פוליטיקה

אני חצי-חצי קלאסי ולא קלאסי: שם המשפחה שלי הוא אשכנזי, אך החזות שלי לא חד משמעית וכמעט בכל היכרות עולה השאלה ״מאיזה מוצא אתה?״ כמי שיש לו את הפריווילגיה הזאת, החובה שלי היא להשמיע את קריאת התיגר עבור מזרחים ומזרחיות כמוני
עמית גולדברג

עורך מוזיקה, עיתונאי תרבות, חצי-חצי גאה: גולדברג וסינואני.

ב-1881 עלו הזוג מאיר לייב ובתיה הרשקו על ספינה שיצאה מגאלאץ, רומניה, מולדתם – לפלסטינה. לימים ייקראו עולי "העלייה הראשונה" ויקימו את המושבה זכרון יעקב. העולים שהגיעו לממש את החזון הציוני היו חקלאים גרועים. לא היה להם שום ידע פרקטי על מה לעשות עם קרקע בתולית ואיך להפריח שממות. היו להם את הכלים לדון על לעשות את זה, ואת הגיבוי הכלכלי המלא לעשות כן. זה, על רגל אחת, סיפורם המסופר והמוכר יחסית של דור המייסדים האירופאים.

מאיר לייב ובתיה הרשקו היו סבא רבא וסבתא רבתא של סבתי, אמו של אבי, גלוריה הרז גולדברג. בתם הייתה אחת מילדיהם שעזבו את המושבה והיגרו לארצות הברית.

באותה שנה, תרמ"ב, הגיעה ארצה העלייה התימנית הראשונה והגדולה שכונתה ״אעלה בתמ"ר״, ציטוט משיר השירים שכולל גם סיכול אותיות של השנה העברית. גם עבורם קנה הברון רוטשילד אדמות בארץ ישראל, פלסטינה של אז; השמועה נפוצה בין יהודי תימן האדוקים ורבים מהם מכרו את כל רכושם כדי לעלות לארץ בהקדם האפשרי.

עלייה זאת, שכללה בין 2,500 ל-3,500 נפשות, לא רק שאינה מוכרת ואינה מסופרת בספרי ההיסטוריה באותה דקדקנות שבה מסופרת ההיסטוריה של היישוב האשכנזי – אלא גם שסיפורה מהווה את שורשיה הראשונים של הטרגדיה המזרחית והתימנית בפרט בארץ ישראל. הקהילה הספרדית בירושלים הפנתה כתף קרה אל העולם, כשחלק ממנהיגיה טוענים שיהודי תימן אינם יהודים בכלל (ממש כפי שנאמר מאוחר יותר בהיסטוריה על יהודי אתיופיה, וכיום על יהודי הפלשמורה שנותרו באתיופיה). הקהילה האשכנזית ראתה בהם פראים, תתי-אדם שהגיעו מהג'ונגל של תימן – שבינם לבין המודרנה האירופית שלהם, אין דבר. יחס זה הקשה מאוד על הקהילה במציאת דיור, מכיוון שאף אחד לא רצה שיגורו בקרבו. הם התמקמו בפחונים ואוהלים סביב ירושלים ומצפון ליפו, שם הקימו את שכונת כרם התימנים ב-1904, שקדמה לשכונת אחוזת בית בחמש שנים.

כך שאירועי ה-100 לעיר הלבנה תל אביב, שנחגגו ב-2009, היו שקר מוחלט ועיוות היסטורי – תל אביב חגגה מאה שנים להיווסדה ב-2004, בהתאם להקמת השכונה הראשונה הנ"ל על ידי עולי תימן, אך כנראה שהנרטיב של "כרם התימנים" פגע בתדמיתה הצחה של העיר הלבנה ובהיסטוריה האשכנזית הרצויה לה.

עמית גולדברג
מימין סבתא גלוריה הרז גולדברג, משמאל סבתא צדקה אברהם סינואני, באמצע אחי הגדול נועם (1991)

בעליית ״אעלה בתמ"ר״, דווקא לא עלו מבני משפחתי, מצד אמי. הם עדיין היו בתימן. אך כפי שהזכרתי, שם היו שורשי הטרגדיה; ב-1944 החלו את המסע הרגלי מסינואן (דרום מערב תימן) לעדן, ומשם לארץ ישראל – סבתא רבתא שלי, סעידה – עם שלושת ילדיה יפה בת ה-9, והתאומים רחל ויחיל בני ה-6. בהגיעם לטריטוריה בשליטת הבריטים, אלה סילקום לאיזור שמחוץ לאחריותם, שם שלושת הילדים הגיעו למצב של צמא. לאחר ששתו מים עכורים, שלושתם מתו ונקברו במדבר.

סבי, מנחם סינואני, החל יוצא חצי שנה אחריהם לאותו מסע, עם אביו שלמה ודודו הרב הגדול חיים סינואני זצ"ל. חמישה ימים צעדו ברגל לעיר הנמל עדן – שם היה מחנה המעבר של הג'וינט, חאשד (ידוע גם כמחנה גאולה) לעולי תימן, שהוקם לאחר שעולים רבים קיפחו את חייהם בדרכם של אחי סבי. החיים במחנה היו קשים. לימים יפורסם מחקרה של פרופ' אסתר מאיר-גליצנשטיין על ההזנחה, הרעב, החולי ומותם של כ-600 איש במחנה זה עקב אותם תנאים. סבי, אביו ודודו הגיעו לארץ בנובמבר 1948.

ב-1950 הגיעה לארץ סבתי צדיקה אברהם, מהכפר הסמוך לסינואן, גבזיה, שהיה על הר פסטורלי, מוקף בנחלים ונהרות והרים ונופים עוצרי נשימה – כך מספרת סבתא עד היום. היא הגיעה עם אמה תמר (תמרה) ואביה שוקרי תכול העיניים. היא אחות לאפרים, הבכור, שרה וטוביה שנולדו בתימן. שישה אחים ואחיות נוספים יוולדו בארץ.

מחנה העולים חאשד, עדן
מחנה העולים חאשד, עדן

סבי וסבתי התחתנו ב-1956 והתיישבו ביהוד. כשנה אחר כך, תישא סבתי את בנה הבכור, אבינועם (ז"ל), ברחמה. היא הלכה לבקר את אחותה התינוקת, נגה בת החצי שנה, שהיתה חולה ואושפזה בבית החולים בילינסון בפתח תקווה. היא מספרת שעלתה במדרגות וכבר הבחינה במבטיהן החשדניים האחיות שעמדו מולה. "זאת האחות שלה", אחת מהן אמרה. היא ראתה את אחותה, "איזו יפה היא היתה", היא מספרת.

כמה ימים לאחר מכן מודיעים לשוקרי, אבי הילדה, שהיא נפטרה ונקברה בקבר בשטח בית החולים. אי אפשר לראות את הגופה או את הקבר. אין ילדה, תתמודדו. אותו סיפור מספרים רבים מאותו דור עולים מתימן (וגם משפחות מרוקאיות, בולגריות ורומניות אחדות) – על היעלמות ילדיהם, בתואנה שאלו נפטרו ונקברו בבית החולים – ואת הגופה אין לראות. אין אפשרות לקבור, לקרוא קדיש ולשבת שבעה כנהוג ביהדות. כחודש לאחר מכן הורי הילדה, סבי וסבתי שוקרי ותמר, מקבלים בדואר 75 לירות. פיצוי על הילדה. הטראומה מותירה פצע עמוק במשפחתי, כמו במשפחות יוצאות תימן רבות. עם השנים הכאב מופנה עוד ועוד פנימה ופחות מדברים, פחות מספרים. זה כואב מדי כנראה. כשאני מנסה כיום לדבר עם סבתי (אחות הילדה כאמור) על המקרה, לעתים היא נענית לבקשותיי לספר ולעתים מבקשת לא להמשיך בנבירה, בציטוטה את אביה שוקרי: "לא נלך ונילחם בשלטונות. נקווה שחייה טובים והיא מאושרת".

אין אפשרות לקבור, לקרוא קדיש ולשבת שבעה כנהוג ביהדות. כחודש לאחר מכן הורי הילדה, סבי וסבתי שוקרי ותמר, מקבלים בדואר 75 לירות. פיצוי על הילדה. הטראומה מותירה פצע עמוק במשפחתי, כמו במשפחות יוצאות תימן רבות. עם השנים הכאב מופנה עוד ועוד פנימה ופחות מדברים, פחות מספרים

מגיל צעיר מאוד אני ושני אחיי היינו מאוד מודעים למוצא שלנו. אולי גם במבנה המשפחתי שלי פשוט להבין את הקונספט: אמא נולדה לעולים מתימן, וגדלה ביהוד. אבא גדל בברקלי, קליפורניה ועלה לבד ב-1973. המשפחה המורחבת שיש לנו בארץ היא מצד אמא: ביהוד, ברמלה ובמושב קדימה וגאולים. המשפחה המורחבת מצד אבא כולה בארצות הברית, וכילדים נסענו לבקר פעם בשנתיים.

כך שאני חצי-חצי קלאסי ולא קלאסי: שם המשפחה שלי הוא אשכנזי, אך החזות שלי לא חד משמעית וכמעט בכל היכרות עולה מולי השאלה ״מאיזה מוצא אתה?״. גדלתי והתחנכתי בקיבוץ, מעוז האשכנזיות, אבל את השבתות והחגים העברנו אצל המשפחה ביהוד או באירועים משפחתיים ברמלה. כשהייתי בן שבע הלכה לעולמה הזמרת עפרה חזה ז"ל, ודרכה גיליתי את המוזיקה התימנית –  את ״גלבי״ ואת ״אם ננעלו״ ואת ״אסאלק יא חור״, שעוררו בי לראשונה גאווה ותחושה של שייכות עמוקה. באתי לסבתי בעודה רוכנת מעל התנור וכירי הגז וביקשתי ממנה לתרגם לי מילה מילה בשירים החדשים שגיליתי. שם, אם לא מוקדם יותר, התחילה השקיקה שלי ללמוד את העולם שהביאו וממנו באו סבי וסבתי לארץ – את התרבות, את המוזיקה, את היום יום, את הסיפורים, את הזכרונות, את פצעי העבר.

לאחר שסיימתי 12 שנות לימוד, התגייסתי בהתרגשות רבה לגלי צה"ל – עוד מעוז נכסף של אשכנזיות. הדרך לתפקיד הנחשק עבורי, עורך מוזיקה בגלי צה"ל ובגלגלצ, החלה בזימון למיון הראשוני שקיבלתי עוד בכיתה י"א והמשיכה במיונים על גבי מיונים, לכל אחד מהם באתי ערוך ומוכן כמו שלא הגעתי לאף בחינת בגרות בתיכון. זו היתה ההזדמנות שלי ללמוד ולעשות משהו גדול, לצאת מהקיבוץ, לעבור למרכז, להיות הומו וחופשי לגמרי כמו שתמיד רציתי ולא יכולתי בקיבוץ. לשמחתי עברתי והתגייסתי בקיץ 2010, בערך חודש אחרי הבגרות האחרונה שלי באנגלית.

לא ברור לי בדיוק איזה מבין השלבים בדרך השירות הצבאי שלי היה כה מכונן בקביעת הזהות שלי כיום במרחב הישראלי. אולי זו סטירת הלחי שקיבלתי בקורס העיתונאים, ממנו כמעט סולקתי בגלל הישגיי ותפקודי הלא מספקים בשיעורי הכתבות והפקת החדשות, אולי היו אלו הניסיונות לגבש תפיסה על פי ההבנות והמסקנות מהתפקיד כעורך מוזיקה בתחנה המואזנת בארץ. איפשהו שם בדרך, במסדרונות התחנה, שמעתי על קיומו של שיח מזרחי, זהותני ופוליטי. הסתבר לי כי ישנה השקפה ביקורתית על החברה שאנו חיים בה, מהיבט של מעמדות וצבע ותקרות זכוכית ושיטתיות רווחת שמזינה אותם. הסתבר לי כי פרשת ילדי תימן ומזרח ובלקן, שאחות סבתי היא מקורבנותיו, היא פצע אחד מני רבים, חלק בפאזל הלא גמור של הטרגדיה של מזרחים בארץ. עד כה לא הכרתי שיח כזה ביקורתי על הקיום הישראלי שלא בהקשר של ערבים-יהודים. ומה לי בענייני ערבים-יהודים?

איפשהו במסדרונות התחנה, שמעתי על קיומו של שיח מזרחי, זהותני ופוליטי. הסתבר לי כי ישנה השקפה ביקורתית על החברה שאנו חיים בה, מהיבט של מעמדות וצבע ותקרות זכוכית ושיטתיות רווחת שמזינה אותם. הסתבר לי כי פרשת ילדי תימן והבלקן, שאחות סבתי היא מקורבנותיו, היא פצע אחד מני רבים

יהא זה צבוע מצדי לדבר על הנושא כאילו אני מכיר אותו מקרוב. לא גדלתי בסביבת ערבים ולמעשה לא חלקתי עם ערבים אף מסגרת פורמלית עד כה; זו הרי פריווילגיה ששמורה למעטים בחברה הישראלית, לחיות ללא זכר קרוב לסכסוך, וייתכן שזו הבעיה בפני עצמה. על כל פנים, השיח המזרחי שמבקש להכיר בפצעי העבר ולציין אותם כאירועים הנעים בין רשלנות ממסדית להזנחה ולניצול פושע של חולשתם של עולים לארץ; וכך להסביר פערים דרמטיים, עד היום, בין צאצאי אוכלוסייה זאת לצאצאי אוכלוסייה אחרת – גרם לי סוף סוף להרשות לעצמי לדבר פוליטיקה. כי זה לא היה לי זר. זה היה לי ברור ומובן. יכולתי להדגים ולבחון על עצמי, לעתים כמזרחי ולעתים כגזען, לעתים כשניהם, ולהצליח להתחיל להבין את מורכבותה של החברה הישראלית היהודית.

עד שהשתחררתי נורא פחדתי לדבר פוליטיקה ישנה של ימין ושמאל, ערבים ויהודים. הרגשתי שקטונתי – ושיתקילו אותי בכל פעם עם נרטיב אחר של הסכסוך, ולך תדע מה נכון ובאיזה צד של הביקורת לעמוד. אבל השיח המזרחי שיחרר אותי מהפחד: הוא איפשר לי לראשונה להגדיר את עצמי פוליטית באופן ברור וחד משמעי – אני מזרחי. אני מזרחי וגם אשכנזי, חצי-חצי מה שנקרא, שזכה להמון פריווילגיות. הפריווילגיה הגדולה ביותר שברשותי היא להישמע ולא להיות מסווג כסיכון מלכתחילה. ולאמונתי, החובה הגדולה ביותר שיש לי כמי שיש לו את הזכות האת – היא להשמיע את הקול הביקורתי, את קריאת התיגר עבור מזרחים ומזרחיות כמוני, שגם הם חוליה בשרשרת ארוכה והיסטורית של תרבות ומסורת יהודית, אך הם לא זכו לקול הזה.

זה לפעמים קשה, מתיש וסוחט רגשית. אני אומר לעצמי: למה אני צריך את כל החרא הזה? את הויכוחים? את הריבים? את הבוז שבוודאי רכשו לי בדרך לפחות כמה אנשים? למזלי, לבי שם בין כה וכה. וגיליתי שכאשר אדם באמת ובתמים מאמין בצדקת דרכו ועדיין מסוגל להטיל ספקות אף בעצמו, ה״אני״ כמעט לא משנה – כנראה שמי שמאמין באמת לא מפחד, או לפחות קצת פחות.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ספר של רסלינג ביום

    העוקץ: בין קומוניקטים לווידוי טיפולי.

  2. אפרים ביכלר

    "כך שאירועי ה-100 לעיר הלבנה תל אביב, שנחגגו ב-2009, היו שקר מוחלט ועיוות היסטורי".
    אולי נתייחס לעובדות:
    1887 – "נווה צדק" קמה כשכונה יהודית ראשונה מחוץ ליפו.
    1906-1890 – קמו: "נווה שלום", "שכונת אחווה", "מחנה יהודה", "יפה נוף", "מחנה יוסף", "אהל משה" כשכונות יהודיות מחוץ ליפו.
    1906 – "כרם התימנים" קמה כשכונה יהודית מחוץ ליפו.
    1909 – "אחוזת בית" נוסדה כעיר עברית חדשה. ב-1910 שונה שמה ל"תל אביב".
    1921 – "כרם התימנים" מצטרפת לעיר העברית "תל אביב", יחד עם שכונות נוספות.
    העיר העברית הראשונה "תל אביב" נוסדה כ"אחוזת בית" ב- 1909 ולכן חגגו מאה שנה להולדתה ב-2009.
    כדאי לציין ש"מחנה יהודה" (1896) ו"מחנה יוסף" (1904) שהתאחדו ל-"שכונת שבזי" היו שכונות תימנים.

  3. חיים

    המאבק המזרחי החל כמאבק על חשיפת פשעי הציונות כלפי המזרחים בקום המדינה ותיקון העוול ההיסטורי, חלוקת משאבים וקרקעות באופן הוגן ושוויוני, חיסול ההסללה, תכנות מחדש של הפסיכולוגיה האדנותית האשכנזית ושל הדינמיקה בין המדכא והמדוכא וכו׳.

    ומה קיבלנו נכון להיום? שירי הלל למירי רגב ואוטוביוגרפיות נרקיסיסטיות ב״העוקץ״. איזו טרגדיה. תקראו לי כשתסיימו עם התרפיה הקבוצתית של הצעירים המזרחים המאגניבים והמקושרים מהרשתות החברתיות, ותתחילו לדבר פוליטיקה.

  4. יובל חייקין

    עפרה חזה, מן הזמרות היותר אהובות על כולנו, נפטרה לבית עולמה ביום י"ז אדר א תש"ס (23 פברואר 2000). יהי זכרה ברוך לעד

  5. א.ד.

    הפסקתי לקרוא כבר על ההתחלה…

    אחוזת בית (לימים ת"א) נוסדה כאגודה ב-1906, ובפועל (עליה לקרקע) הוקמה ב-1909.

    1- אם כבר מסתכלים על שכונות, איך אתה מעז לטעון על "הקמת השכונה הראשונה על ידי עולי תימן" – כשנווה צדק הוקמה ב-1887 ?! נווה שלום (1980) ?

    איך אומרים ? כנראה שהנרטיב של "נווה צדק" פגע בתדמיתה הכהה של העיר השחורה ובהיסטוריה המזרחית הרצויה לה 😉

    2- עוד מהפרספקטיבה התימנית יצאת אהבל.. מה עם מחנה יהודה (1896) של התימנים ? מחנה יוסף (1904) – שהייתה מעורבת ? יא עוואר.. מחקת את התימנים הראשונים באמת:)

    כאילו WTF
    בשם הנרטיב שלך אתה מוכן לעוות את העובדות ?!
    ואתה עוד מדבר על שקר מוחלט ועיוות היסטורי ?
    זה בדיוק מסוג הדברים שפשוט דופקים לגמרי את השיח המזרחי והופכים אותו לאוסף של הזיות.

    לשמחתי מבין גם למה: טראומה שמדחיקים יוצרת זהות המוגדרת עי הכאב.

    הפלאשבקים שקרבן חווה – הם בדיוק הזיות כאלה. זו שארית טראומטית לגיטימית וטבעית. אבל הגיע הזמן להרגע, להבין שזה כאב מודחק שיוצא בפראות – ולטפל ולהכיר בטראומה.