״אשה לאשה״: לחצות את קירות הארכיון ההגמוני

קטעי עיתונות, פמפלטים ותמונות נאספו והפכו לארכיון שיתופי שמספר סיפור של קהילה שלמה. שני טקסטים מהכנס ״למי שייך העבר? ארכיון וחברה בישראל״ שייערך מחר דנים בחשיבותו של הארכיון הלסבי של ארגון ״אשה לאשה״
חנה ספרן ויעל רוזין

הארכיון של ״אשה לאשה״ מספר סיפור שחייב להישמע / חנה ספרן

באנו לדבר על ארכיון לסבי חדש ומיוחד היושב במרכז המחקר הפמיניסטי באשה לאשה חיפה. במונחים של 2016 אולי היה ראוי לקרוא לו ארכיון קווירי, אבל אני לא בטוחה שכולם/ן כאן בקיאים במושגי הקהילה הלה"טבית. לכן, אחזור ואסתפק בלסביות כמושג מסמן ומתריס.

אני רוצה לפתוח במסע מן האישי אל הפוליטי, דרכו אני מציעה לערער על השכפול והייצור החברתי והתרבותי של השיח ההגמוני. גדלתי בחיפה בקהילה של פליטים (ופליטות) מאירופה של לפני מלחמת העולם השנייה. לכולם/ן היו חיים אחרים ושונים לפני שהגיעו לארץ. הם גם דיברו בשפות אחרות מהעברית שאותה ורק אותה ידעתי בילדות. הייתי סקרנית ורציתי לדעת ולשמוע את הסיפורים שלהם, אבל הם לא סיפרו. אחר כך, כשגדלתי והתחלתי לראות ולהבין מעבר לחינוך האידיאולוגי הציוני של שנות ה-50, גיליתי את הרחובות הריקים של ואדי סאליב שממנו עקרו תושביה הפלסטינים של חיפה ב-1948 ואחרי עשור נוסף גם התושבים המזרחים/ות שהגיעו לשם. הלכו ולא השאירו את הסיפורים שלהם.

אחר כך פגשתי את הנשים שהתחילו את הפעילות הפמיניסטית בארץ בשנות ה-70 והשתתפתי בקבוצה להעלאת מודעות. כשהגעתי באמצע שנות ה-40 של חיי לאפשרות לכתוב עבודת דוקטורט, זכרתי את הנשים האמיצות האלו והחלטתי לכתוב את ההיסטוריה שלהן. עכשו היתה לי הזדמנות לשמוע ולהשמיע את הסיפור שלהן. חשבתי שהסיפור הזה חייב להישמע וחייב להיות חלק מההיסטוריה של כולנו. כן, כתבתי גם על המאבק של נשים בישוב היהודי בארץ לזכות הצבעה בשנות העשרים – סיפור עלום שם שחשבתי שראוי לתת לו ניראות. אולי זה מה שהביא את מי שכתבה ביקורת על הספר בכתב העת של הסתדרות המורים (גליון 71) לציין ש"מן הראוי היה לשלב פרקים מתוכו בשיעורי ההיסטוריה והאזרחות בבתי הספר".

אל דאגה, שום פרק של ההיסטוריה הפמיניסטית לא נכנס לתוכנית הלימודים. לכן הספריה והארכיון של ״אשה לאשה״, מרכז פמיניסטי בחיפה, הפכו לפני שנה לבסיס של מרכז המחקר הפמיניסטי שהקמנו. זה היה תהליך ארוך שבו אוסף של ניירות, קטעי עיתונות, פמפלטים וחוברות הופכים לארכיון של ממש. מלאכת הארכיון הפמיניסטי שהארכיון הלסבי הוא חלק ממנו עשויה שכבות שכבות. אנחנו עושות ואנחנו אוספות. לעתים קרובות אנחנו ממהרות ואין תיעוד. אנחנו לא עוצרות לסדר, למיין, לקטלג

אל דאגה, שום פרק של ההיסטוריה הפמיניסטית לא נכנס לתוכנית הלימודים. לכן הספריה והארכיון של ״אשה לאשה״, מרכז פמיניסטי בחיפה, הפכו לפני שנה לבסיס של מרכז המחקר הפמיניסטי שהקמנו. זה היה תהליך ארוך שבו אוסף של ניירות, קטעי עיתונות, פמפלטים וחוברות הופכים לארכיון של ממש. מלאכת הארכיון הפמיניסטי, שהארכיון הלסבי הוא חלק ממנו, עשויה שכבות-שכבות. אנחנו עושות ואנחנו אוספות. לעתים קרובות אנחנו ממהרות ואין תיעוד. אנחנו לא עוצרות לסדר, למיין, לקטלג. והיום באנו לדבר על מהו הרצף הזה היומיומי הנבנה מחיים של פעילות ועשייה ומהיכולת לשמור את מה שנעשה בין כותלי הארכיון.

בימים שקשה למצוא בהם תקווה, שאין ידיעה של ממש מה ראוי לעשות וכיצד, אפשר אולי למצוא ניחומים בעבודת הארכיון. יש נחמה ותקווה במקום הזה שמתעד ומספר על מה שהיה. אמרה ההיסטוריונית נטלי זימון-דיוויס דווקא "בימים של יאוש וחוסר תקוה אני חוזרת לספרי ההיסטוריה ורואה ששינוי אפשרי". פתאום בתקופה האחרונה ישנו עניין רב בדיון על חשיבותם ובמשמעותם של ארכיונים: הכנס בון-ליר, שני כנסים בחודש יוני בלונדון. האם הדחיפות הזו לדון בארכיון קשורה לתקופה של יאוש וחוסר תקווה? אולי היא קשורה לתחושה שאם לא נעמוד על חשיבותם של ארכיונים, המדינה תצליח לסגור אותם בפנינו? רק באחרונה התבשרנו על תהליך דיגיטציה של מסמכי גנזך המדינה – אשר במהלכו רק 2% מהמסמכים יהיו פתוחים לעין הציבור. כנראה שהארכיון טומן בחובו כוח ועוצמה שהמדינה ושליחיה מודעים להם. 

מה הוא אם כן הכוח המסתתר בארכיון? למה אוסף של מסמכים ישנים מעורר בנו התלהבות באותו זמן שהוא מעורר את המדינה לפחד מחשיפתם? אני חושבת שהארכיון הוא אחת השכבות בבנייתה של קהילה. הוא עשוי להעניק תחושה של שותפות וכוח גם למי שאינם יכולות/ים להיות כאן ביום יום שלהן. בגלל מרחק, בגלל מחסור במזומנים, בגלל שהן כבר אינן איתנו (כי כבר מתו). אנחנו עצמנו שואבות כוח ועוצמה ממי שקדמו לנו. האם נוכל לתאר את הפמיניזם או את הלסביות היום לולא ידענו ואנחנו יודעות – וממשיכות לגלות – מה עשו נשים (וגם גברים) לפנינו.

הארכיון של הקהילה הלסבית פמיניסטית – קל"ף – הגיע לידנו משום שאנחנו בעצמנו היינו (ולפעמים גם  נשארנו) לסביות ופמיניסטיות. משום שאנחנו משוכנעות שהארכיון הוא המקום המשותף לכולן/ם והוא חלק מאבני הפינה בבנייתה של קהילה. הארכיונים שלנו הם נכסי הקהילות שאותן הקמנו ובהן אנו חיות. תחושת עוצמה וכוח היא אחת המטרות של קהילות אלו שלא זוכות לאהדה בחיי היום יום (בלשון המעטה). התהליך שבו הארכיון הופך להיות לכלי עבודה משותף מתאפשר בזכות העולם הדיגיטלי שבו אנו חיות/ים. אין צורך להיות חוקרת, לקבל מילגה, ללמוד באקדמיה, כל אחת יכולה להיכנס לארכיון, לשוטט בו ולקחת ממנו על פי צרכיה. זהו המרחב המשותף, הפתוח והנגיש לכל. כך היינו רוצות שכל הארכיונים למיניהם יתנהגו.

אנו שותפות למאבקים על חופש המידע ופתיחת ארכיוני המדינה לציבור. הארכיון הוא כלי פוליטי מפני שאפשר לעשות בו שימוש פוליטי ומפני שקהילות אינן יכולות להתקיים בלי זיכרון משותף. השימוש הפוליטי שגופים מדינתיים, הגמוניים, מעצבי דעות קהל ושומרי הסף עושים בארכיונים מחייב אותנו לשמור היטב על הנכסים הארכיונים שלנו. הוא מסב את תשומת הלב שלנו לקבוצות מודרות אחרות בחברה ואנו יודעות היטב מה ניתן לעשות כאשר השליטה בספרים, תמונות, מסמכים ואוצרות תרבות נגזלת מידיהן/ם של הא/נשים עצמןם.

מתוך ארכיון קל״ף - קהילה לסבית פמיניסטית (ארכיון ״אשה לאשה״)
בטאון קל״ף. מתוך הארכיון הלסבי, מרכז מחקר פמיניסטי, 'אשה לאשה'

* * *

עבור הקהילה הלסבית, עבור כולנו / יעל רוזין

ארכיונים אינם מקום אחסון גרידא, מאגר ניטרלי של מסמכים ואובייקטים. ארכיונים הם אמצעי להבניה של זיכרון קולקטיבי – אמצעי שמגדיר את גבולות הקהילה ולרוב גם מעצב את תנאי הנגישות ודרכי השימוש הלגיטימיים בידע זה. מבט ביקורתי ופמיניסטי על ארכיונאות ממוסדת מבקש אם כן לא רק לשאול מי מיוצג/ת בארכיון ולמי מותר להשתמש בו, אלא גם לחקור את האופן שבו ההגדרה של מוסדות אלו כ"ציבוריים" הינה אמצעי לשכפול וייצור חברתי ותרבותי של השיח ההגמוני, ההטרוסקסואלי.

ספרו של דרידה "מחלת ארכיב" (רסלינג, 1995), מוסיף נדבך לשיח הביקורתי על הארכיון.[1] דרידה מזכיר לנו את הסתירה המקופלת בעצם קיומו של הארכיון, שתשוקתו לזכור. תשוקה זו המכוננת את קיומו, היא גם זו המקרבת אותו ללא הרף אל עבר השכחה. בין השאר מפני שהוא מפקיע את הזיכרון מהסובייקט/ית וממקם אותו במרחב האנונימי והבטוח, רק למראית עין, של מוסדות אובייקטיביים. הארכיב בעצם, טוען דרידה, פועל נגד עצמו שכן ההפקדה במקום חיצוני בעצם מבטיחה לנו את האפשרות לחזור ולהיזכר, לשעתק או להדפיס מחדש.

השיח הביקורתי על גווניו נתון למשמועה של הדיאלקטיקה הבינארית: מרחב ציבורי מול פרטי, מעשה אמנות או מסמך רשמי, זיכרון או שכחה. אני מבקשת להציע מודל מחשבתי, מבני ומתודולוגי שיסייע לא רק לבחון את המבנה ההגמוני אלא בעיקר על מנת להציג אפשרות נוספת, על זו הבינארית. אפשרות נוספת להבנה ולהבניית המעשה הארכיונאי בכלל וזה הלסבי-הקווירי בפרט.

עיתון ״את״, 1973 (מתוך הארכיון הלסבי, מרכז מחקר פמיניסטי, 'אשה לאשה')
עיתון ״את״, 1973. מתוך הארכיון הלסבי, מרכז מחקר פמיניסטי, ״אשה לאשה״

מודל זה חובר למגמות חדשות, אקטיביסטיות, המאתגרות את מעמדנו כמושא סביל למעשה הארכיונאי. מגמות אלו מבקשות בעיקר לערער על משמעויות קבועות מראש; על מרחבי פרשנות הנתונים למרותם של מוסדות התרבות המבוססים (כמו מוזיאונים וארכיונים); הן מבקשות לאפשר במה לניסוי, לטעייה, ולהטלת ספק בכל הקשור למאבק על תקפותן וגבולותיהן של המסורות ההגמוניות. ויותר מכל, מגמות אקטיביסטיות אלו מבקשות לערב את הצופה/הקוראת בכינון הנצפה/הנקרא/הנחקר. מגמות ארכיביסטיות אלו 'עושות מקום' להבנת תרומתו של המרחב הארכיונאי להבניה וגיבוש קהילתי. בארכיביזם מבקשים 'מיעוטים חברתיים' (במובן של מי שמורחקים ומורחקות ממרכזי הכוח – למשל לסביות) לערער על נחרצות ההגמוניה, לפרוע זהויות "מבוססות" ולצקת משמעויות חדשות. [2] לאפשר לקולן לחדור ולעבור את קירות הארכיב ההגמוני- המדומיין והקונקרטי – עליו כתב דרידה בספרו.

הארכיון המדומיין הוא אותו ארכיון מופשט, שאין בו זכר לתנאים שבהם נוצר; לאנשים שיצרו אותו; או למשתמשים והמשתמשות בו. אבל יותר משהוא מדומיין עבורנו (הנשים), הארכיון הוא חומרי, קונקרטי, ויש לו גבול וגדר ו'שומרי סף' שמיצובם בעמדות הכוח מסמיך אותם לשמור בו (בארכיון) את החומרים, לחשוף או להסתיר אותם. לבחור את מה שראוי להיכלל, ולסרב ולוותר על ה"אחר/ת".

אנו מתבוננות בהם, בשומרי הסף, מבחוץ. אריאלה אזולאי (בכתב העת ״מפתח״, 2014) טוענת כי המבט הזה, מבחוץ, הוא מבט מתעתע. הוא גורם לנו להסתכל על נקודת הסף, מבחוץ, מנקודת מבטם של השומרים. נוכחותנו המפשפשת, החוקרת ושואלת, מורחקת או מורשת, לפי הצורך. לפי צרכיו ורצונו של הכוח. שומרי הסף הם האחראים על הרחקת המבקשות להיכנס בטרם עת, לפני שהחומרים האגורים בהם ייהפכו להיסטוריה. לשיטתם, רק כמאגר של זמן עבר אין בהם משום איום ממשי על הכוח ועל החוק ההגמוני.

אבל מבטו של הארכיון מופנה לא רק אל העבר. דרידה דורש מאיתנו להכיר בחומרי הארכיון לא רק כפריטים של עבר שהושלם, אלא כיסודות פעילים בהווה. דרישה זו היא ביסוד הארכיביזם, והיא  מטילה עלינו אחריות מוסרית:  לערער על היות הארכיון משכן של עבר שנסתם עליו הגולל ולאפשר פעולה. בארכיון הלסבי-קווירי יש לנו, אם כן, הזדמנות ואפשרות ליצור טיפוס חדש של חוזה ארכיונאי – בחוזה זה גלומה, מתגלמת, זכות כל אחת ואחד להשתמש במסמכים ובדימויים האצורים בארכיון, שהן שותפות בייצורם.

לתפיסתנו, השיתוף הוא פרקטיקה מרכזית למימוש הזכות לארכיון. אין לנו בעלות על החומרים המופקדים בארכיון, הם מופקדים בשם הציבור (או הקהילה) למען הציבור (או הקהילה) ומשום כך הם אינם ניתנים לניכוס על ידי אדם או קבוצה. הארכיון שלנו נגיש לכל חפצ/ה, לראות ולעשות באמצעותם מעשים. להפגין סקרנות וספקנות לגבי חומרי הארכיון כמו גם לגבי מבנה הארכיון; בצורות השליטה שהוא מייצר; ובאפשרות לפרום ולהרכיבו מחדש חדשות לבקרים. 

אנחנו יוצרות וחוקרות את הארכיון, סותרות את מה שהתמסד כסדר הדברים – מפרקות ויוצרות, אוספות ומזניחות.

פרימה ושזירה.

מתוך הארכיון הלסבי, מרכז מחקר פמיניסטי, 'אשה לאשה'.
אירוע של ״סינמה פרדילדו״, תל אביב 2007. מתוך הארכיון הלסבי, מרכז מחקר פמיניסטי, "אשה לאשה"

מתודה זו אינה מוחקת אופציות אלא חושפת אפשרויות רבות אחרות. פרימה (דה-טריטוריאליזציה) של הבנות קודמות ומבנים כפויים, ושזירה מחדש (רה-טריטוריאליזציה) של אלטרנטיבות.[3] יציאה מהמרכז התרבותי לשוליים פריפריאליים וחוזר חלילה, שעתוק מושגים ושיבושם.[4]

אני רוצה להדגיש כי הפעולה/היציאה הזו אל השוליים אינה בשום פנים ואופן עשייה פחותה, והפעולה הפוליטית של הארכיב הלסבי-קווירי אינה בקריאה להגנה על "זכויות המיעוט". קריאה כזו היתה כולאת אותנו בתוך אותה דיאלקטיקה בינארית-כוחנית של עימות והכרעה. של ראוי ושאינו ראוי. הפעולה שלנו מבקשת לחולל תנועה רצופה שתחמוק ממוסדות ההכרעה המז'וריים, שהם יציבים ומוגדרים מראש, ושטווח פעולתם מוגבל. אנו מבקשות לנוע אל עבר אזורי הגבול המינוריים, שהם אינסופיים, שאינם מבוססים על ניגוד ואינם ניתנים להכרעה – וחזרה. התהוות תמידית.[5] פוליטיקה כזאת של הארכיון שלנו רואה טעם מועט במאבק בתוך הזירה, ובו זמנית בחוסר האפשרות לצאת ממנה לחלוטין. יחד עם זאת, כפי שטען דלז: ״אין כלום זולת פעולה… פעולה של תיאוריה ופעולה של פרקטיקה המתייחסות זו לזו כממסרים ויוצרות רשתות״ – רשתות, וקהילות.

הקמתו של הארכיון הלסבי-קווירי היא פעולה פוליטית, אקטיביזם אישי וקהילתי. בעבודת הארכיונאות אנו מכירות בהיות החומרים הנאספים אליו יסודות פעילים. יסודות המאפשרים להדהד את העבר שלנו, חומרי תרבות שמתקיימת בהווה, ואוספים המייצרים אופציות פתוחות לגבי עתידים אפשריים נוספים. עבור הקהילה הלסבית.

עבור כולנו.

[1] בסוף שנות ה-90 , דרידה מבקר ביד ושם בירושלים, ובשיחה עם מיכל בן-נפתלי (מי שתרגמה את ספרו "מחלת הארכיב" לעברית, הוצאת רסלינג), הוא אומר, בין היתר, את הדברים הבאים: "כאשר ארכיון דוגמת יד ושם מוקם ומתנהל, נעשה מעשה של חסידות ושל זיכרון, כדי למנוע ש(העניין הזה) יימחק. אך בה בעת, ויש כאן שניות מחרידה, עצם מעשה הגניזה הוא זה התורם באופן כלשהו לסיווג, להפיכה ליחסי, ולשכחה. […] משום שהוא מוחזק, תחום באותו 'מחוץ לתחום' המאפיין ארכיונים, משום שהוא כאן בין קירות, הכול הוקלט, הוכן תקליטור מחשב, השמות נמצאים על לוחיות, ולכן משום שהוא שמור בעצם אפשר לאבד אותו, אפשר לשכוח אותו".
[2] יחד עם זאת, יש לחשוב גם על התפקיד החברתי שמבקשים "היחסים האקטיביסטים" למלא ועל סכנת הפיכת אותם "יחסים אקטיביסטים" להגמוניה החדשה.
[3] פרידמן, ליאת. אלף מישורים:  מהלך אנט-ניטשיאני.  תיאוריה וביקורת, 19, סתיו 2001.
[4] דלז, ג'יל. גואטרי, פליקס. קפקא- לקראת ספרות מינורית. רסלינג, 2005.
[5] Deleuze, Gills. Guattari, Felix. A Thousand Plateaus; Capitalism and Schizophrenia. University of Minnesota Press. 1987

 

מתוך הכנס ״למי שייך העבר? ארכיון וחברה בישראל״ שייערך במכון ון ליר בירושלים ביום רביעי, ה-25 במאי 2016. לתכנית הכנס המלאה

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יוסףה מקיטון

    מדהימות שכמוכן. מקווה להספיק לבקר בארכיון בפעם הבאה שאזדמן לחיפא. 3>