התעודה הכחולה לא תושיע את הפלסטינים בישראל

אנחנו תחת מתקפה. אי אפשר לתאר את זה אחרת.

לא ניתן להמשיך להיתמם ולחשוב שגורלנו, הפלסטינים שחיים בתוך מדינת ישראל, טוב יותר מגורלם של אחינו ואחיותינו שחיים מעברו השני של הקו הירוק. אנחנו תחת מתקפה. בדיוק כמו כל פלסטיני אחר שחי במרחב הזה, תחת כיבוש ישיר או תחת כיבוש לא ישיר. שום תעודה כחולה, ורודה או צהובה לא תושיע את הנושאים אותה. אנחנו תחת מתקפה, בלי כל קשר למה עשינו או מה לא עשינו, בלי קשר למה אמרנו או לא אמרנו. אנחנו תחת מתקפה כי אנחנו עדיין נמצאים כאן, חיים ובועטים ומנסים בשארית כוחותינו לחיות, ללמוד, לעבוד ולקיים מעין חיים נורמליים. אנחנו תחת מתקפה, כי חלק מאתנו עדיין לא ויתר על שפתו, על כבודו ועל גאוותו, ולא על ערביותו.

המקרה המזעזע של הצעיר, מייסם אבו אלקיעאן, שהותקף על ידי "נציגים" של מוסדות החוק והאכיפה, מצטרף לאין ספור מקרים של מה שאפשר לכנות "כרוניקה של אלימות ידועה מראש", המתרחשים בכל פעם שנוצר מגע בין כוחות הביטחון לבין הציבור הערבי. ישנו חוט מקשר בין המקרה הנוכחי, המקרה של החייל מחברון והמאורעות באוקטובר 2000, בהם נרצחו 13 הפלסטינים שהעזו לצאת להפגין כנגד המדיניות הממשלתית. המקרים האלה הם תוצאה בלתי נמנעת של הלך הרוח הגזעני והמתלהם שאנו עדים לו ושאיננו בוחל בשום דרך או צורה כדי להשתית את שליטתו הבלעדית על המרחב הזה. זהו הלך רוח המושתת על הסתה פרועה נגד הציבור הערבי ועל מתן לגיטימציה לשימוש בכוח ואלימות נגד ביטויי ערביות בהיותה סוג של אחרות, בחסות החוק ובעידוד מחוקקים ואנשי ציבור נבחרים. המפגש הישיר בין אנשים שיכורי כוח, שלוחי רסן ושטופי שנאה – לבין ערבי שמנסה להרים את הראש, יכול להיות אך ורק מפגש טראגי והרה אסון, כפי שקרה עם הצעיר אלקיעאן. 

משמעותו של המקרה היא צריבת זכרונו הקולקטיבי של הפלסטיני אזרח המדינה במטרה לשרטט את גבולות השיח והמעשה, את גבולות חופש התנועה, הדיבור וההתנהלות במרחב – לרבות במרחב האמור להיות ״נקי מערבים״. השוטרים המתנפלים ביקשו במעשיהם הנפשע לקבוע את גבולות המותר והאסור, בעיקר – מה אסור לערבי לעשות: עליו להנמיך את הקול ולהשפיל עיניים, להיות כנוע וצייתן בכל רגע, לרבות בעת מפגש עם סתם דובר עברית, אזרח, שוטר וכיוצא בזה, לבטל את עצמו כערבי וכאדם בכל מפגש כזה ולהישמע להוראות המגיעות אליו בעברית.