״עדה מוות״ יורה לכל הכיוונים הנכונים

כמה מילים לקראת הופעה חד-פעמית של מופע הדראג המוקומנטרי ״על החיים ועדה מוות״, המגולל את סיפורה של עדה מוות, אישה מבריקה ובעלת תושייה, שהצליחה כנערה לשרוד את תלאות מלחמת העולם, לחבור לפרטיזנים וגם לעלות לארץ. שם הבמה שלה, MC עדהמוות, ניתן לה בשל מזגה המקאברי והאיכות הטוטאלית והבלתי מתפשרת של הופעתה. בערב עדות אינטימי עדה חושפת ומציגה את שאפשר לה לשרוד את התופת, שהכתיב את הביט של חייה ומהווה הלב הפועם של פועלה האמנותי והפוליטי עד היום: הגרוב.

אז עדה מוות עושה קאמבק. עבורי זו הודעה משמחת, אבל גם מעוררת פליאה וחרדה. הרי רק לפני שבועיים, ביום השואה האחרון, חשבתי עליה רבות. התגעגעתי, ושאלתי את עצמי מה עדה "הפרטיזנרית" החסידית, בעלת המזג החם ונשמה של פנתרית שחורה, היתה חושבת על מה שקורה במדינה שלנו (של כולנו) ובעולם בכלל, שנת 2016. תהיתי כיצד היתה מצליפה בלשונה חסרת המעצורים והמוסיקלית לנוכח האירועים שיש לשער שהגיעו לאוזניה החדות.

עבורי עדה היא דמות משום מקום ומכל מקום, עם מבטא מזרח אירופי כבד ועברית פריפריאלית, סלנג באנגלית של "אחות" מהארלם וגוף צעיר לנצח. היא שרה, רוקדת, מנגנת משחקת ויורה לכל הכיוונים הנכונים. מה היא לא ראתה כבר? לכן אני מתגעגעת למבט החודרני והבעת הפנים החייכנית-מרירה שלה: כי היא רואה אותנו מעבר לקלישאות וה"ריאליטי" השקרניים. ומעל הכל, היא כמו מכשיר רנטגן לזיהוי גזענות, אדנות והדרות למיניהן.

לא אשכח אף פעם את ההופעה הראשונה שלה בה נכחתי, ומה שהיכה בי אז, ושבר את לבי לרסיסים, היה הקשר בין החיים הבלתי אפשריים והטקסטים הבלתי צפויים שלה לבין החיים שלנו כאן בישראל/פלסטין, לבין השואה. מתי שמענו לאחרונה אצלנו על מרשל ז'וקוב (גאורגי קונסטנטינוביץ'), חבר קרוב וכנראה אפילו יותר מזה של עדה – שכנראה "עשה משהו" במלחמת העולם השנייה, ותרם תרומה מכרעת (לפי עדותה של עדה) להצלת ה״יישוב" מצבאות הרייך השלישי – או על אנג'לה דיוויס?

עדה נשמעת זרה (כמו הרבה מאיתנו), אבל מכירה כל פינה אפלה בארץ המסוכסכת הזו. היא לבנה עם נשמה שחורה, שיודעת לשלב פיוטים ביידיש וברוסית עם שירי פול רובסון. היא מרגישה בנוח עם "פושעים" ו"עבריינים", ומחתרת ובתי סוהר הם חלק מההביטוס שלה. היא גם למדה שגולדה זה לא בהכרח זהב. עדה שלי יודעת להפעיל כלי נשק (על הכוונת שלה – נאצים ופאשיסטים מכל אתר ואתר) בקצב של "בום בום", אבל מיטיבה לשכנע בדיבורים, שירה וריקוד. "אישה-אישה" או "גבר-גבר"? ברוך השם, לא זה ולא זה. היא עדה, שיודעת שבסוף יש מוות, ושמוטב להגיע לרגע הסופי לאחר חיים ראויים.

ראיתי את עדה לא מעט פעמים על הבמה. עדה, כראוי לה, מופיעה רק על במות שוליים. היא אוהבת מחסנים נטושים, מועדונים קטנים, בתי קפה עם הרבה ספרים. אולי זה מזכיר לה גטאות. אני מנחשת שהמלה מיינסטרים גורמת לה בחילה, כמו האוכל ביערות. המדורות של אז לא כבו אצלה. "בום בום" זה שירת החירות לכול שלה, מחול המרד של הנפשות הרגישות לסבל הזולת. אני מודה, את עדה אני אוהבת והייתי רוצה לשמוע ולראות את ה"בום בום" שלה מהדהד ברחובות העיר, העיירה והכפר. הרי, כמה כבר פרטיזנריות בנשמה נותרו לנו?

ההצגה ״על החיים ועדה מוות״, יצירתם של רז ונטע וינר, תעלה במוצאי שבת, ה-28.5, בחנות תולעת ספרים ברח׳ מזא״ה 7 תל אביב. לאירוע בפייסבוק