• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

השכונות שבשום מקום

"המקום הזה הוא המצאה שטנית, הדבר הקרוב ביותר לגיהינום", אומרת ואלא, בת 24, שחיה אי-שם מעבר למחסום שועאפט. פרק מספרו החדש של ניר ברעם, שנכתב בעקבות מסע של שנה בגדה המערבית ובמזרח ירושלים
ניר ברעם

ירושלים הפלסטינית שמעבר לחומת ההפרדה, אביב 2014–2015

הספות בסלון הקטן ירוקות ומעוטרות בקישוטים עדינים, ובסלון רחב הידיים הן בצבע בורדו. ילדים וילדות לבושים היטב רצים אנה ואנה, מברכים אותי בלחיצת יד רשמית או בניד ראש. הילדה היפה בת השש, שחובשת כובע ורדרד, מביטה החוצה מבעד לחלון, ומתנועותיה ברור שהיא מאלה המקבלים בשאננות את תשומת הלב המורעפת עליהם. ליילה בת ה־45 יושבת במרכז הספה, משני צדיה בנותיה — ואלא בת ה־24, שמחזיקה תינוקת על ברכיה ומעיפה מבט צדדי באיה בת ה־20, שזזה אט־אט לקצה המרוחק של הספה — ומולם זקוף יושב בעלה אסמאעיל, בתו בת העשר ונכדתו בת השש יושבות על משענות הכורסה שלו, וכולן מסתכלות עליו.

"כשאני בבית, ואני כמעט לא יוצאת מהבית, לפעמים אני לא זוכרת", אומרת ואלא ומלטפת את התינוקת שלה, "כי הבית יפה ומטופח והשקענו בו הרבה".

לא זוכרת?

"לא זוכרת שהמקום הזה הוא המצאה שטנית, הדבר הקרוב ביותר לגיהינום".

***

מרחוק, בקו האופק, רואים מעין מנהטן קטנה: המון בנייני אבן לבנים בגבהים שונים, גגות משופעים במגוון צורות, רעפים אדומים. רק כאשר מתקרבים מבחינים בחומה האפורה. כמה עולה כאן דירה? אני שואל את ג'מיל סנדוקה, במקצועו לוכד נחשים, ראש ועד שכונת ראס ח'מיס. "160 אלף שקל תקבל דירה 120 מטר כולל מטבח חדש, כל דבר שאתה רוצה", הוא אומר.

ראס ח'מיס וראס שחאדה הן שתי שכונות ירושלמיות צמודות בצפון מזרח העיר, לא רחוק מהגבעה הצרפתית. השכונות הללו, כמו גם מחנה הפליטים שועפאט הסמוך להן, ממוקמות בתוך הגבולות המוניציפליים של ירושלים מאז 1967, ומרבית תושביהן בעלי תעודות זהות כחולות ומעמד של תושבי קבע בישראל. באמצע העשור הקודם חייהם השתנו לחלוטין: החומה שהוקמה הפרידה בין השכונות הללו לשאר חלקי ירושלים. מאז בכל פעם שתושבי השכונות רוצים להתפלל בהר הבית, לבקר בני משפחה בעיר העתיקה, לעבוד במרכז העיר, לקבל טיפול מרופא — הם נאלצים לעבור דרך המחסום המכונה מ"פ שועפאט שממוקם בפאתי השכונות.

"כשאני בבית, ואני כמעט לא יוצאת מהבית, לפעמים אני לא זוכרת", אומרת ואלא ומלטפת את התינוקת שלה, "כי הבית יפה ומטופח והשקענו בו הרבה". לא זוכרת? "לא זוכרת שהמקום הזה הוא המצאה שטנית, הדבר הקרוב ביותר לגיהינום"

החומה שנבנתה כטבעת הדוקה סביב השכונות כלאה את התושבים במעין אזור לא מוגדר שאין בו שלטון ברור. למעשה בראה כאן ישראל מרחב פלסטיני חדש, שכמוהו לא ראינו עד כה — לרשות פלסטינית אסור להתקרב לשכונות כי הן בריבונותה של ישראל, ואילו רוב נציגי הרשויות הישראליות לא מתקרבים לכאן כי השכונות נמצאות מעבר לחומה, בצד הפלסטיני, מחוברות לכאורה לגדה המערבית. האנשים שגרים כאן הם תושבי ירושלים, אבל רוב הרשויות של ירושלים, כמו למשל זרועותיה השונות של העירייה, לא קיימות כאן: לא מפנות זבל, כמעט לא מתקנות או סוללות כבישים, לא מטפלות בביוב. אם פרצו לך לבית, אין סיכוי שהשוטרים יגיעו אליך למלא דוח; אם קיבלת התקף לב, אל תחכה לאמבולנס של מד"א.

בעקבות השינויים הללו הוקם בכל שכונה ועד שמטרתו לטפל בענייני התושבים. העניינים שבהם נדרש הוועד לטפל נוגעים לכל תחומי החיים; למשל, אין שירותי עירייה ואין גם אכיפה, ולכן בונים כאן בכל מקום. סנדוקה אומר שכל אחד שיש לו קצת כסף מגדר איזו חלקת אדמה ומרים בניין. אין תקנים, אין אישורים. אבל מי ירצה לגור כאן אחרי שהשכונות הוצאו אל מחוץ לירושלים? מתברר שהביקוש רק גובר. בשנים שמאז בניית החומה מספר התושבים בשכונות גדל מאוד, אולם לרשויות הישראליות, כולל עיריית ירושלים, אין נתונים על מספרם העדכני, שמוערך בכ־80 אלף. מדוע הם עוברים לכאן? בין השאר כיוון שמחירי הנדל"ן במזרח ירושלים שבתוך החומה מאמירים כל הזמן, וכאן פלסטיני ירושלמי יכול לחיות בדירה מרווחת במחיר שיישמע לאדם המתגורר בשכונת עיסאוויה למשל כמו מדע בדיוני. ואולם לעסקה יש מחיר: מעכשיו האדם שעבר לראס ח'מיס ייאלץ לעבור במחסום בכל פעם שירצה לנוע למרכז ירושלים. לא ברור אם זו מזימה מבריקה להיפטר מפלסטינים ברחובות ירושלים. ואם כן, זה עובד.

בנסיעה בכביש הראשי של ראס ח'מיס ריח עז של אשפה שרופה מקשה על הנשימה. משני צדי הכביש ניצבות ערמות אשפה גדולות, רוב האשפה שחורה. שורפים כאן אשפה בכל מקום, בערך 80 אחוז מהאשפה מיועדת לשרפה. העירייה כבר מזמן לא מפנה כאן זבל. היא הפריטה את פינוי הזבל ומשלמת לקבלן פרטי, שלרוב מעדיף לשרוף הכול. גם התושבים עושים זאת. בעודי עומד שם לא יכולתי שלא להיזכר במשפטים הללו: "מאחורי כל בניין, בתעלות, בבורות האשפה, בשטחים לא בנויים, על גרמי מדרגות — בכל אשר נפנתה העין נחו רכסים מגובבים של אשפה ופסולת נרקבים בחום" מתוך הרומן הדיסטופי ״אדון החצר״ של טריסטן אגולף, המספר על שביתת פועלי הזבל בעיירה אמריקנית עלובה.* כעבור זמן־מה ערמות הזבל עולות על גדותיהן, בכל מקום שורפים ערמות אשפה וצחנת הזבל השרוף אופפת את העיירה כולה. נראה שבנקודות מסוימות בראס ח'מיס מתממש עתיד הבלהות שהרומן הזה, אחד האהובים עליי ביותר, משרטט.

אנחנו נוסעים בכביש מפותל ומשובש, מלא בורות ורגבי עפר. אין כאן מדרכות, אין ברחובות השכונה הזו עץ אחד, אין צמחייה ירוקה, אין עמודי תאורה. מהסמטאות בצדדים זורמות מכוניות וזורמים גם אנשים שמתפתלים ביניהן, וכבר נוצר פקק קטן משני הכיוונים. "אם יש תאונה", אומר סנדוקה, "המשטרה לא מגיעה לכאן". ויש גם מקרים חמורים יותר: לפני שבוע שניים שרכבו על אופנוע ירו במישהו 14 כדורים. אנשי הוועד התקשרו למשטרה, והשוטרים אמרו להם להגיע למחסום עם הרכב שבו נסע האיש שנורה. ייתכן שהירוי היה יכול להיעזר בשירותי החירום של מד"א, אבל גם האמבולנסים של מד"א לא עוברים את החומה, וכשמישהו נזקק לטיפול דחוף הוא נעזר באמבולנסים של הסהר האדום, שיביאו אותו עד החומה ושם יפגוש את אנשי מד"א.

עטיפת הספר (עם עובד)
עטיפת הספר (עם עובד)

בשנת 2005 עתרו תושבי השכונות לבג"ץ נגד תוואי החומה וביקשו שהתוואי ישאיר אותם בצד הישראלי של חומת ההפרדה. אני שואל אדם שנכח בדיון בבג"ץ איך אושר היצור המשונה הזה, שכונות ישראליות בצד הפלסטיני של החומה.

"זה היה מחזה מעניין", הוא מספר, "נציג המדינה החל להסביר שהכול כאן זה שיקולים ביטחוניים. אבל נציג העותרים מיד אמר: 'איזה שיקולי ביטחון? הרי כאן הרחוב הזה מחוץ לחומה, והרחוב שלידו בתוך החומה. ברחוב א' יש טרוריסטים וברחוב ב' אין?' ואז נשיא בית המשפט העליון ייעץ לנציג המדינה איך לטעון: הרי בעצם החלתם את הריבונות הישראלית על השכונות הללו, נכון? אז למדינה מותר לבנות חומה איפה שהיא חפצה".

בפסיקת בג"ץ נגד מתן צו הביניים להפסקת בניית החומה נכתב בין השאר: "הגענו למסקנה כי דין הבקשה לצו ביניים להידחות. את זאת אנו קובעים בהתחשב, בין היתר, בכך שתוואי הגדר אינו פוגע באדמותיהם של מי מן העותרים".

"טכנית, הדברים נכונים", אומר עורך הדין הירושלמי מוחמד דחלה, שייצג שכונות אחרות בצפון ירושלים בעתירות באותו עניין, "אם יבנו חומה סביב שכונת רחביה בירושלים ויציבו מחסום ושומרים בשער, למעשה לא נגזל אפילו מטר מאדמות התושבים. הדבר המעניין בבג"ץ הזה היה כמה השופטים שם, בעיקר ביניש, התמוגגו מהעובדה שהתושבים הפלסטינים מבקשים להישאר בצד הישראלי של החומה. רק רצו לשמוע כמה הפלסטינים לא רוצים מדינה אלא להיות בישראל, אותה מנגינה שבה ליברמן מדבר על הפלסטינים במשולש. הם לא הבינו את העניין: התושבים רצו להיות חלק מהחברה המזרח־ירושלמית כמו שתמיד היו, שם יש להם עסקים ומשפחות והם רצו להיות קרובים למקומות הקדושים. הצענו להם תכנית של המועצה לשלום וביטחון שעונה על הצרכים הביטחוניים של ישראל, אמרנו להם: רוצים הפרדה בין יהודים לערבים? אין בעיה, אבל אל תפרידו בין תושבי השכונות הללו למזרח ירושלים, תעבירו את הגדר בין מזרח ירושלים למערב ירושלים. כמובן שהם דחו אותנו".

בשנת 2008 אישר בג"ץ סופית את תוואי החומה סביב שכונות רכס שועפאט. הפעם ישבו בדיון השופטים דורית ביניש נשיאת בית המשפט העליון, אשר גרוניס שעוד יהיה נשיא ואדמונד לוי. בשכונות הללו מתגוררים גם אנשים שאין להם מעמד חוקי בישראל — ואתם קל לבג"ץ להתמודד, אבל השאלה הגדולה היא בנוגע לאנשים עם תעודת זהות כחולה ומעמד של תושבים במדינת ישראל:

"ככל שמדובר בתושבי שכונות רכס שועפאט, שהנם בעלי מעמד חוקי במדינת ישראל, הרי שהם אכן צפויים להיפגע גם בזכויותיהם לנוע לירושלים ובתוכה. אך כשפגיעה זו נבחנת אל מול הצורך הביטחוני, הרי שהיא פגיעה מידתית. גישתם של תושבים אלה לשאר שטחי ירושלים אינה נמנעת, אף כי מוטלות עליה מגבלות; המגבלה העיקרית, שאינה מבוטלת, נובעת מהצורך לעבור במסוף המעבר שנקבע בגדר הביטחון […] הקמת הגדר מקשה על תושבי שכונות רכס שועפאט, גם אלה שהנם תושבי קבע בישראל, את המעבר אל מקומות עבודתם […] אל השירותים העירוניים אשר מרביתם נמצאים ביתר חלקי ירושלים […] הסניפים והנציגויות מטעם משרד הפנים, הביטוח הלאומי ושירות התעסוקה, המתוכננים לקום סמוך למסוף, יסייעו אף הם בשימור נגישותם של תושבי שכונות רכס שועפאט אל השירותים העירוניים והממשלתיים ]…[ אל מול פגיעה זו, הניתנת לצמצום, יש לשקול את העובדה כי הגדר מגשימה את התכלית הביטחונית החשובה של מניעת מעבר חופשי של מחבלים ופעילי טרור אל תוך שטחי ישראל".**

ליד המחסום — לנציגויות מטעם משרד הפנים, הביטוח הלאומי ושירות התעסוקה אין זכר. ברחבה הצמודה עומדים כמה אוטובוסים ריקים. בכל בוקר יוצאים מכאן אלפי ילדים ללימודים בבתי הספר במזרח העיר. סנדוקה נוהג להשכים קום ולדאוג שהילדים יצאו בזמן. "כל בוקר אני קם לפתוח שערים, להוציא תלמידים", הוא מחייך, "ביום שאני לא כאן יש מריבות בין שוטרים לתלמידים. כל הזמן יש מתח". סנדוקה, בחור מזוקן וגדל גוף בחולצה לבנה צמודה, מקבל שכר "מהחברה של האוטובוסים". לפעמים הוא מתפרנס מלכידת נחשים. הוא תופס נחשים בלי כלים, תופס אותם בזנב בידיו. אתה יודע, אני אומר לסנדוקה, בספרים של עמוס עוז ודויד גרוסמן, שנסעו כמוני ופגשו פלסטינים בשנות השמונים, יש הרבה הומור שחור של פלסטינים סביב הכיבוש, ואילו אני כמעט לא מצאתי לו עדות.

"זה הגיוני", הוא מחייך קלות, "גם הומור הנכבשים הזה כבר משעמם. הייתה תקופה שהרבה מההומור השחור הופנה לרשות הפלסטינית החדשה, אבל גם זה נגמר. נראה לי שההומור היה בתקופה שעוד האמינו ששינוי אפשרי. עכשיו לאף אחד כבר אין חשק לצחוק".

ליד המחסום עומדים כמה אוטובוסים ריקים. בכל בוקר יוצאים מכאן אלפי ילדים ללימודים בבתי הספר במזרח העיר. סנדוקה נוהג להשכים קום ולדאוג שהילדים יצאו בזמן. "ביום שאני לא כאן יש מריבות בין שוטרים לתלמידים. כל הזמן יש מתח". אתה יודע, אני אומר לו, בספרים של עוז וגרוסמן, שנסעו כמוני ופגשו פלסטינים בשנות השמונים, יש הרבה הומור שחור של פלסטינים סביב הכיבוש, ואילו אני כמעט לא מצאתי לו עדות. הוא מחייך קלות, "גם הומור הנכבשים הזה כבר משעמם. עכשיו לאף אחד אין חשק לצחוק"

אנחנו פונים שמאלה, נוסעים כ־ 40 מטר, וכבר מגיעים למחנה הפליטים שועפאט. ילדות לבושות ירוק עם תיקים על הגב צועדות צמוד לחומה בדרכן לבית הספר, מכוניות מצפצפות ללא הרף. מחנה הפליטים שועפאט נמצא בריבונות ישראל אבל נעזר גם בסוכנויות האו"ם, בעיקר אונר"א. בית הספר החדש, שאליו זורמות הבנות, נראה נאה למדי, חלונותיו כחולים ובחצר הקטנה בין ערמות חול משחקים כמה ילדים. בבית הספר לומדים רק ילדים ממחנה הפליטים. סנדוקה אומר כי בעוד האו"ם דואג לבתי ספר לילדי מחנה הפליטים שועפאט, לילדים של השכונות האחרות יש בית ספר עלוב, שנבנה במקום שפעם היה בית עזים וקרוב לתחנה לממכר סמים שעוד נגיע אליה. רוב הילדים נוסעים ללמוד במקומות אחרים.

אנחנו מתקרבים אל קצה הרחוב, ושוב אנחנו בראס ח'מיס. חולפים על פני חנות מכולת, חנות פלאפל, חנויות בגדים, חנות תכשיטים. המכונית שוב מתמרנת בין הבורות בכביש ומעלינו מנוף נע לעבר שלד בניין חדש. אבו אדהם, מקבילו של סנדוקה בשכונת ראס שחאדה, מפטיר: "אמרו לנו בעירייה, יבוא קבלן בחודש החמישי לתקן את הכביש, אחר כך הבנו שלא שאלנו לאיזו שנה הם מתכוונים". שניהם, סנדוקה ואבו אדהם, לא מדברים הרבה על פוליטיקה, על המדינה הפלסטינית או על הפלסטינים אזרחי ישראל. הם בעיקר מוטרדים מענייני השכונות שלהם, הם מצויים במגע מתמיד עם הרשויות בירושלים, ונאבקים על זכותם של התושבים לקבל יחס שווה לזה שמקבל כל תושב ירושלים. גם אם הם יודעים שאין סיכוי שהדבר יתגשם — הם עדיין מתעקשים לדבר בשם התביעה הזו, היותם חלק מירושלים שבריבונות ישראל. הרי על פי המפות והחוק היבש ראס ח'מיס היא שכונה בירושלים, כמו עיסאוויה, כמו בית הכרם.

סנדוקה ואבו אדהם אומרים כי משנת 1988 עיריית ירושלים התנתקה בהדרגה מהשכונות הללו, אבל השינוי הגדול חל לאחר בניית החומה. מאז התושבים לא רואים כאן את אנשי העירייה. ארנונה העירייה דווקא גובה. מסתובבים כאן קבלני עירייה שדופקים על דלתות התושבים ומגישים להם חשבון, ואם מישהו לא משלם — והרבה לא משלמים — אולי יעצרו אותו במחסום. המחסום הוא מלכודת מכל מיני בחינות, הוא תמיד מעמיד את תנועתך בספק, גורם לך להרהר במעשיך, בתעודות, בתשובות לשאלות, בזמן שתבזבז שם.

מובן שהיעדר מנגנוני אכיפה מגדיל את שיעורי הפשע. אחת מתושבות השכונה מספרת לנו שבכל בית תמצא נשק: מאגים, רובה M16, שעולה 55 אלף שקל אבל התחמושת זולה, וגם רובי קרל גוסטב המכונים כאן "קרלו" ומגיעים משכם, "אבל זה זבל של נשק". באחרונה העבריינים בשכונה פיתחו מנהג חדש: הם מתלבשים במדי יחידת הימ"ם של משמר הגבול, כולל הציוד, ומופיעים פתאום בבתי אנשים "לערוך חיפוש". האדם האחרון שאת ביתו פקדה חוליה שאנשיה התחפשו לחיילים איבד 200 אלף ואת כל התכשיטים. סנדוקה מראה לנו סרטון קצר מיו־טיוב על חנות התכשיטים הנאה שאנחנו מבקרים בה: חבורה של שודדים לבושים בבגדי ימ"ם מסתובבים בניחותא בחנות, עורמים תכשיטים ודוחפים אותם לשקים. אחד מתושבי השכונה טוען: "בכול אשמים האנשים מג'נין ומהצפון שהגיעו למחנה הפליטים שועפאט. הם סוחרים בנשק ובסמים, בגלל שיש כאן כזה בלגן הם יכולים לעשות הכול".

ואכן, לא ברור איפה בדיוק נמצא הכוח בשכונות הללו. אין חוקים ברורים, החיים מתנהלים על פי הסדרים זמניים, הבנות עדינות ופתרון בעיות דוחקות. בכל יום מישהו יכול להפר איזה הסדר, ואז תיחשף העובדה שאין למנהיגי הוועד יכולת אמתית להפעיל סנקציות. אמנם הם מפשרים בין הניצים, אבל לפעמים עובדות נקבעות על ידי פעולה נחושה של מישהו. אין כאן באמת כוח חזק, משמע כוחה של מדינה או עירייה, שיכול בשלב מסוים לקבל החלטות שאין עליהן עוררין.

אנחנו עוברים ליד שטח מגודר שמפוזרים בו טרקטורים ומכולות ובין שלדי הבניינים מסתובבים פועלים רבים. כאן למשל היו ארבעה דונם שבבעלות תושב לשעבר וזה נתן אותם לעירייה כדי שהיא תקים בית ספר יסודי. יום אחד הגיעו אנשים — הם נוקבים בשמם אבל חוששים שמא אזכיר אותם בכתבה — השתלטו על הקרקע ועכשיו הם בונים כאן בניינים. ראשי הוועד רצים אחר פקידי העירייה ומבקשים מהם שיהרסו את הבניינים, והפקידים טוענים שכרגע אין להם תקציב. ראשי הוועד לא תמיד יכולים לעקוב אחר המהירות שבה בניינים נבנים כאן, לפעמים איזה יזם קטן יקים בניין על שוחת עפר במקום שבו האדמה לא יציבה. הפחד הגדול שלהם הוא שיום אחד יקרוס אחד הבניינים הגבוהים ש־ 500 איש גרים בכל אחד מהם.

בחלוף השנים לצד התלונות והזעם כלפי העירייה והמדינה התגבשה איזו גאווה של אנשי הוועד והתושבים: גאווה בהישגים שלהם, בהסדרים שרקמו ביניהם, בדברים שעובדים כאן. לפעמים משפט שמתחיל בטון של תלונה ומתאר מכשול שנתקלו בו, מסתיים בטון גאה על הפתרון שנמצא. מאז בניית חומת ההפרדה השכונות הללו שהופקרו לגורלן — כמו כל שכונה שאין בה משטרה ועירייה ובתי משפט וחוק — יכלו להפוך לזירה של כאוס מוחלט ותחרות פרועה ואלימה על משאבים. אמנם יש כאן סממנים כאלה, אבל בכוחות משותפים הם הצליחו לייצב את השכונות והקימו מנגנונים משלהם. הם מספרים בהנאה על סופת החורף האחרונה: השלג נערם כאן והם הכריזו על כוננות חירום. הם הצליחו להגדיל את תפוקת המאפיות, להשיג גנרטורים מהתושבים, הם פינו את השלג במהירות ופתחו את הכבישים. העבודה שלהם הייתה כל כך טובה עד שהם סייעו גם לשכונות היהודיות שבתוך החומה, כמו פסגת זאב ומעלה אדומים, לפנות כבישים.

סנדוקה ואבו אדהם מראים לנו את אחת האטרקציות המפורסמות בשכונה, תחנה לממכר סמים הנמצאת בבית נטוש בין ערמות אשפה. מכאן הכול חשוך ולא רואים דבר, לכל היותר איזו צללית נעה. לדבריו, אנשי מזרח ירושלים מגיעים לכאן כדי לקנות סמים, גם החיילים קונים, גם ירושלמים צעירים ואנשים מכל האזור. כבר למעלה מעשור מדברים על סגירת התחנה הזו והיא עדיין כאן. עיתונאי שפגש את סנדוקה ביום אחר מספר כי באותו בוקר התקבצו ליד המחסום אנשי כוחות הביטחון בלבוש אזרחי והגיעו לסיור בתחנת הסמים לקראת פעולה אפשרית. סנדוקה הכיר את רובם בשמותיהם, הסביר להם שוב על נזקי התחנה. אני שואל אותו אם משהו מתקדם בעניין. "אולי", הוא עונה.

סנדוקה ואבו אדהם פוגשים לעתים קרובות את נציגי העירייה, לפעמים הם מגיעים לכנסת ומשיגים תקציבים ועזרה. אין טעם לחפש סדר או היגיון בהישגים או בכישלונות שלהם מול העירייה. גם הם לא מחפשים — לרוב הם ניצבים חסרי אונים מול זרועות הביורוקרטיה הישראלית, שמגלה בהם עניין מועט. לעתים רחוקות המשוואה מתהפכת והישראלים מבקשים מהם עזרה. לפני כמה שבועות המשטרה ביקשה מהם לאתר שתי נערות יהודיות מפסגת זאב שעברו להתגורר בראס ח'מיס אחרי שהתאהבו בשניים מצעירי המקום. הם דיברו אתן ושידלו אותן לחזור הביתה.

רק אחרי שאתה מבלה כאן די זמן, אתה מבין פתאום שכמעט מכל נקודה בשכונה רואים שני דברים: את דודי המים השחורים שעל גגות הבניינים, ואת חומת ההפרדה. החומה, אפורה או מעוטרת בציורים צבעוניים, שרופה בחלקה התחתון, עם גדרות תיל או בלי — נשקפת כאן מכל נקודה. לא משנה איפה אתה עומד היא תמיד תגיח מאחורי שורת בניינים. אם בראשונה אי אפשר להתעלם ממנה, היא חוסמת את התנועה החופשית בכל צומת, בכל סוף כביש, ותמיד בשלב מסוים נדמה שאתה נוסע לתוכה — בחלוף השעות או בביקור השני אתה כבר מתרגל אליה. שנאמר כבר: כשאתה גר ליד הים, אתה מפסיק לשמוע את רחש הגלים.

במזבלה הלא רשמית של השכונה ריח האשפה השרופה חודר לנחיריים, וגם אם תעצור את הנשימה, לבסוף תנשום את הריח. אנחנו ניצבים על תל קטן ומשקיפים על ירושלים שבצד הישראלי של החומה. במורדות התל ערמות ענק של אשפה שרופה. לכאן מגיעות משאיות שאספו אשפה ברחבי השכונה כדי להטיל את הפסולת, ואחר כך שורפים הכול. האשפה צמודה לחומת ההפרדה וכאן צבעה שחור כזפת. בתוך האשפה ניצב גשרון מעץ ולידו סולם הצמוד לחומה — זה "מעבר הלילה", מכאן בשעות הלילה עוברים אנשים בתוך האשפה, עולים על הגשרון, מטפסים על החומה, והנה הם בירושלים.

אנחנו צועדים בתוך עשן האשפה השרופה, וכאשר העשן מתפזר אנחנו כבר קרובים למחסום. אנחנו מסתכלים, והפעם מהצד האחר, על קו האופק שראינו קודם. סנדוקה מתלונן על הבנייה הפרועה, אבל כשהוא מסתכל על קו האופק של השכונה שלו הוא גם מרוצה מהתנופה, מהגידול במספר התושבים, מתלהב מיופיו של בניין כזה או אחר. בחצר שלידנו מתעסקים אנשים בחבית גדולה של מים, מעליהם מתנופפים קרעי דגלים של ברזיל ואיטליה שנותרו מימי המונדיאל. ילדים מתרוצצים סביבנו, מביטים־לא מביטים בנו, אימא שלהם מגרשת אותם. שני אנשים שואבים מים, ועכשיו אנחנו מדברים על מים. כמו כל נושא שעלה עד עכשיו, גם העניין הזה תובע מערכת הסדרים שגובשה בחלוף הזמן: לכל בניין יש חבית מים, בלילה ממלאים אותה ובבוקר משתמשים במים. בלילה יש מים ובשעות הבוקר לא תמיד. למי שגר קרוב לקרקע יהיה מים, אבל אם אתה מתגורר בקומה גבוהה זה כבר סיפור אחר: טרקטור מגיע וממלא את החביות במים ואז אתה צריך לשאוב את המים למעלה, ובשביל זה נדרשת משאבה שעולה בערך 700 שקל ומשרתת שלוש או ארבע קומות. סנדוקה מעריך שעבור 1,500 ליטר מים משלמים 250 שקל בהוצאות נלוות. טוב, זה גם תלוי בשאלה כמה מים אדם צריך.

נשות אל־מוראביטאת, שומרות הר הבית, מזרח ירושלים (צילום: ניר ברעם)
נשות אל־מוראביטאת, שומרות הר הבית, מזרח ירושלים (צילום: ניר ברעם)

***

זמן רב רציתי לפגוש אותו, שמעתי על אודותיו הרבה ואת תוצאות עבודתו ראיתי בכל מקום, והנה רק בביקור האחרון בראס ח'מיס, שנה לאחר הביקור הראשון, הוא גח פתאום מאחורי מכולת זבל ירוקה. ריאד ג'וליאני, האיש האחראי מטעם העירייה לתברואה ולפינוי האשפה, עומד מולי, וכשני מטרים מאתנו בוערת ערמת אשפה.

אתה האיש שאחראי לפינוי הזבל? אני שואל.

הוא נותן בי מבט מתרה שמתחלף בעווית של חיוך, ולהרף עין ברור לי ששנינו מודעים לאירוניה שברגע הזה. נראה שהוא חוכך בדעתו כיצד להגיב, ולבסוף מחליט להסתער עליי: "הם שקרנים! כל אנשי הוועד. עכשיו שמתי כאן פח זבל גדול והתושבים ירדו עם מקלות וגירשו אותי. פח זבל אחר — תושב הפך לברכת שחייה לילדים שלו".

מדוע אתם שורפים זבל ולא מפנים אותו?

"אני שורף? הקבלן ששכרתי לפנות אשפה שורף? התושבים שורפים. יש כאן 8,500 משלמי ארנונה, לפי המספר הזה הוצאנו מכרז לפינוי האשפה, אבל כמה גרים כאן? 70 אלף. רק לפני חודש היה לחמולה שלי ריב עם שתי חמולות אחרות ששרפו פחי אשפה. היו יריות, סכינים, כל דבר שאתה רוצה". אולי העירייה צריכה להגדיל את התקציב?

"ביקשתי, לא אישרו לי". הוא מזכיר את חלק הכביש שהעירייה תיקנה לאחרונה במרכז השכונה, בערך מאתיים מטר. הוא מביט בתושבים המתאספים סביבנו. מן הסתם הוא יודע שרובם מתעבים אותו ורואים בו משתף פעולה עם הממסד המפלה. "תראה, אני תושב השכונה, גם אני לא נושם, ואני אומר לך: המקום הזה הוא הגרוע ביותר בכל המזרח התיכון. בסוריה הרבה יותר טוב".

ארבע בנות בתלבושת בית ספר ירוקה וילקוטים על גבן מקשיבות לדיון. הן רוצות לדבר אתי. לא מוכנות להזדהות בשמותיהן. הן גרות במחנה הפליטים שועפאט.

"אנחנו לא מכירות בישראל", אומרת אחת, "היהודים דואגים לעצמם ואת הערבים משאירים עם הזבל".

"שיחזירו את האדמות שלנו ויפסיקו לאיים עלינו בנשק, אולי יהיה שלום".

"כשאנחנו רוצות לעשות משהו נחמד?" היא מופתעת משאלתי, "אנחנו נוסעות לפארק המים ביריחו".

שלוש מהן רוצות להיות "דוקטוריות" כשיהיו גדולות. אחת מורה להיסטוריה וגאוגרפיה.

"אנחנו שונאות לחיות כאן", אומרת זו שרוצה להיות דוקטור לביולוגיה, "אבל לא נזוז מירושלים".

בבית של ליילה ואסמאעיל מספרת ליילה שהיא מפחדת כשאסמאעיל יוצא להפגנות. הנה עכשיו מוגש נגדו כתב אישום על תקיפת שוטר לאחר שהוביל הפגנה של תושבי השכונה לציון יום הנכבה. היא צועקת עליו, הוא לא מקשיב, ואחר כך הוא נעצר והיא צריכה לגייס ערבות של חמשת אלפים שקל. ליילה ובנותיה זוכרות את הזמן שלפני בניית החומה, כשהחיים שלהן היו מרוכזים במזרח ירושלים והכול היה קרוב. עכשיו "החיים שלנו זה תעודת זהות. במחסום צריך, בכל מקום צריך, אפילו ישנים עם תעודת זהות". הן מגיעות למזרח העיר רק לעתים רחוקות, אולי להתפלל באל־אקצא. כשהן כבר יוצאות מהשכונה הן מפחדות שהיהודים יציקו להן בגלל החִג'אבּ. לא מזמן הותקפו שתי חברות שלהן בקניון מלחה. ואלא אומרת שהיא לא יוצאת הרבה מהבית וגם הילדים שלה חוזרים מבית הספר ויושבים בבית שלה או בבית הוריה. היא לא נותנת להם לצאת לבד, מפחדת מעבריינים, מהצבא הישראלי שיעצור אותם, מהכבישים הצרים, מהעשן השחור. וממילא מה הם יעשו בחוץ?

איפה היית רוצה לחיות? אני שואל אותה.

"אולי ברמאללה", עונה ואלא, "שם הכול ירוק". איה לא מזמן הפילה את תינוקה. אימא שלה אומרת שזה מפני שהיא נשמה גז מדמיע שירו החיילים. איה יושבת בצד וממעטת לדבר. שתי האחיות התחתנו בגיל 15, הן לא עובדות, לפעמים תופרות שמלות ושאר אקססוריז ומוכרות לחברים בסביבה, אבל הבת של ואלא כבר רוצה להיות רופאת שיניים. אני שואל אותן על העתיד, ואלא אומרת: "היהודים הם אורחים כאן, אבל אם ייתנו לנו את הזכויות שלנו נחיה אתם בשלום". היא מדברת ומסתכלת על אביה.

מדוע את מסתכלת עליו? אני שואל.

היא צוחקת ולא עונה. איה אומרת: "שיצאו מכל פלסטין. די, לא רוצים יותר".

אני אומר לשלושתן ולאסמאעיל: אני רוצה לשאול משהו, נדמה לי שבשנות התשעים היה רצון טוב פלסטיני, כיוון שערפאת חזר פתאום והייתה תקווה ושינוי גדול, הייתה מוכנות להתפשר גם על דברים יקרים כמו 48', אבל התקופה הזו נגמרה, היום אין יותר פשרות.

אסמאעיל אומר שזה נכון, הפלסטינים לא מאמינים יותר בשום דבר עם ישראל וחזרו לעמדות הנוקשות ביותר, הם גם הבינו שאסור לוותר לישראל על שום דבר. אפשר לחלק זאת לשלוש תקופות: אוסלו והתקווה, התקופה האלימה באנתפאדה השנייה, והשקט המסוים של השנים האחרונות.

איך אתם מסבירים את השקט? אני שואל.

"האנתפאדה השלישית היא עניין של זמן", עונה ליילה, ואסמאעיל מוסיף שהגדה המערבית מתקרבת לחמא"ס וגם לדאעש. דאעש כבר כאן. "לפעמים אני מהרהרת בעתיד ומתמלאת אימה", אומרת ליילה, "בשאר הזמן אני מדחיקה אותו כמו את הזבל כאן".

באוהל האבלים של משפחת אבו ח׳דיר (משמאל לימין: טהא אבו ח׳דיר, חברו סולימאן וניר ברעם)
באוהל האבלים של משפחת אבו ח׳דיר (משמאל לימין: טהא אבו ח׳דיר, חברו סולימאן וניר ברעם)

***

שעת אחר הצהריים. האוויר התקרר באחת וגשם קל מטפטף. אני מביט בחומת ההפרדה האפורה שמולי ובשורה של מגדלים לבנים בשכונת כפר עקב. הרחבה שלפנינו מלאה באנשים — נשים, גברים, צעירים ומבוגרים — שמגיחים מכל הכיוונים וממהרים אל מעבר קלנדיה. אנחנו נדחקים בתור ועוברים במהירות שער מסתובב ומתקרבים לעוד אחד. צפוף כאן אך התור מתקדם היטב. "אנשים שיוצאים מישראל לא בודקים", צוחק בחור פלסטיני צעיר העומד לידנו, "הצד השני, זה הבלגן". אנחנו עולים על מונית פלסטינית צהובה שתוביל אותנו לכפר עקב, השכונה הגדולה ביותר של תושבי ירושלים שהוצאה אל מחוץ לחומה. מעמדה דומה לזה של ראס ח'מיס וראס שחאדה, אלא שתושבי כפר עקב שעובדים בירושלים צריכים לחצות את מעבר קלנדיה, וזה כבר מכשול קשה יותר.

שכונת כפר עקב היא מבוך אחד גדול. בניינים צפופים, רחובות ללא שמות וללא תמרורים, סמטאות מפותלות מלאות בוץ, מוצפות ביוב, רמזורים שלא עובדים, ובכל מקום שלדי מגדלים חדשים. דודי המים השחורים על הגגות מזכירים את ראס ח'מיס ובעצם כל שכונה פלסטינית אחרת בסביבה. גרים כאן 65 אלף איש, ובשנה הקרובה צפויים לעבור לשכונה עוד חמשת אלפים. שכונת כפר עקב היא מקרה מעניין: חלק מהשכונה מצוי בתחום המוניציפלי של ירושלים וחלק אחר בתחום הרשות הפלסטינית. קו הגבול לא ברור לגמרי; אנחנו עומדים ליד בית ספר חדש למדי השייך לרשות הפלסטינית, לידו מסגד, והבית שמשמאל הוא כבר חלק מירושלים ומישראל. המסגד הוא בעצם הגבול של הכפר? אולי טיב הכבישים יגלה לך באיזו מדינה נמצאים: יש הבדל בין הכבישים המשובשים, מלאי הבורות ותעלות הביוב, של כפר עקב הישראלית ובין הכבישים החלקים יותר שעליהם נוסעים ברגע שעוברים לתחום הרשות הפלסטינית. מולנו ילדים שורפים פחי זבל. אבו אשרף ראש הוועד של כפר עקב לא מתרה בהם: "אנחנו עכשיו בתחום הרשות", הוא מסביר, "מאתיים מטר מכאן, הייתי מזמין את ההורים שלהם".

אבו אשרף, איש בשנות החמישים לחייו ששערו לבן וזקנו אפור ומטופח, מתגורר ברחוב שכל בתיו — וילות נאות ורחבות ידיים — בבעלות המשפחה שלו. במבואה הרחבה של ביתו תלויות שתי תמונות: השיח' אחמד יאסין וצעיר ממושקף עם זקן קטן ומשקפיים. הבן שלו אסיר ביטחוני בכלא רמון. אני שואל מדוע הוא בכלא. אבו אשרף לא רוצה לדבר על זה.

הם גרו בעיר העתיקה ועברו לכאן כדי לחיות בשכונה רחבת ידיים עם אוויר ומרחבים גדולים. פתאום בנו כאן את חומת ההפרדה והוציאו אותם מירושלים. "אני ראש הוועד כבר שנתיים וחצי", הוא מתגאה ומזכיר לנו לא לדבר עברית ברחוב, ופתאום אני מבין שהוא מפחד מכל מיני אנשים כאן ושיש מקומות שהוא לא מוכן להתקרב אליהם. "היינו 12 אלף איש לפני שמונה שנים, היום 65 אלף. קונים כאן דירת חמישה חדרים, 120 מטר ב־65 אלף דולר, אבל כמו בראס ח'מיס אין תשתיות, אין מכבי אש, אין עירייה". כמו ראשי הוועד האחרים שפגשנו הוא מספר על תלאותיו עם העירייה. בשכונה יש 17 בתי ספר, אחרי הרבה השתדלות מצדו עיריית ירושלים קיבלה אחריות על שלושה מהם. 14 האחרים מוגדרים כפרטיים, ומשרד החינוך משלם את משכורות המורים שלהם.

שכונת כפר עקב ממוקמת ממש על הגבול בין שתי הישויות, ישראל ופלסטין, וכל המתחים מתנקזים לשכונה הזו. לפעמים נדמה שלאבו אשרף נשבר משני הצדדים. יותר מאשר פלסטיני או אזרח ישראל הוא מגדיר עצמו כירושלמי, זו הזהות הראשונה שלו ועליה הוא נאבק: "הודעתי לישראל ולפלסטין שכאן אנחנו חיים בין שתי מדינות, ואמרתי להם: אני קודם כול ירושלמי".

אם בוחנים את המרחב כולו, נראה כי לכל היהודים בו ולחלק מן הפלסטינים יש תעודת אזרחות, ושאר הפלסטינים הם נתינים חסרי זכויות, הנתונים לגחמותיו של שלטון יהודי ששולט בהם בעזרת כלים משפטיים וביורוקרטיים, אבל השכונות הפלסטיניות שמחוץ לחומה הן מעין מרחב חדש, לוט בערפל (ויצירתי, יש להודות) שבו חיים פלסטינים: הם נושאים תעודת תושב ישראלית, אבל בפועל לא חיים בתחום מדינת ישראל; הם מחוברים לשטח הרשות הפלסטינית (קל להם יותר להגיע לרמאללה מאשר למזרח ירושלים), אבל חוקית אין להם קשר אליה; הם ירושלמים ולא חיים בירושלים.

יותר מכל דבר אחר מוטרד אבו אשרף ממעבר קלנדיה, שמסייט את חיי התושבים. "היינו בישיבה עם מפקד המעברים. אמרתי לו: המעבר הזה הוא שקר ליהודים ועונש נורא לפלסטינים".

מדוע שקר ליהודים?

"אתה עובר במחסום, בודקים אותך, משפילים אותך. מאה מטר מהמחסום אתה קונה ב־ 20 שקל סכין עם להב של חצי מטר".

כמה פלסטינים מכפר עקב עוברים בקלנדיה כל יום?

"אלפים רבים", הוא אומר, "אבל עשרות אלפים רוצים ופשוט התייאשו מהמחסום או שגזלו מהם את הזכויות במרמה. החיילים במחסום כל הזמן משחקים אתנו, יורים באוויר, סוגרים את המעבר, צועקים. 3,800 תלמידים שלנו עוברים שם מדי יום".

כמה קשה לעבור שם?

"עוד מעט תראה", הוא צוחק.

שעת הערב נחשבת לשעה שבה התנועה במעבר קלנדיה דלילה למדי; העומס הגדול הוא בבוקר, כשהפועלים הפלסטינים שעובדים בירושלים עוברים כאן. אנחנו מצטופפים עם עשרות גברים ונשים צעירות מתחת לסככה. שקט ומתוח כאן, כמעט לא מדברים. נהג המונית, תושב ישראל עם תעודת זהות כחולה שהסיע אותנו לכאן, סיפר שכל חייו בילה במערב העיר, עכשיו אין לו אישור מעבר וכבר ארבע שנים לא ראה את ירושלים. "תמיד ליד המחסום אתה מרוכז בדבר אחד", הוא אמר, "תעבור או שתהיה בעיה. זו ההשפלה הגדולה, האי־ודאות. אין לך שליטה על היום־יום שלך".

אנחנו נעמדים בתור לפני שער ברזל מסתובב. מדי פעם נשמע צפצוף חזק ושלושה אנשים עוברים את השער שננעל מיד. השלושה שעוברים עומדים במעין מעבר, ובזה אחר זה ניגשים לאשנב ומציגים את התעודות שלהם. אם התעודות שלהם בסדר, הם פושטים את המעילים, את החגורות, לפעמים את הנעליים, ותוחבים אותם עם תיקיהם למכונת הסריקה. אם נשמע עוד צפצוף ואור אדום נדלק, השלושה פושטים עוד חולצה ומניחים אותה במכונה. מעבר של שלושה אנשים גוזל כמה דקות. אם החיילים מגלים איזו בעיה בתעודות, העסק יתארך ל־15 דקות. קרוב לשעה חלפה ואנחנו כבר קרובים לשער, מאחורינו משתרך תור של 80 איש בערך. בבוקר יכולים להצטופף כאן גם אלף.

כאשר מגיע תורנו אנחנו עוברים את השער המסתובב וניגשים לחיילים, שטוענים שעברנו על החוק: אסור ליהודים לשהות בשטחי A.

"אבל לא היינו ברמאללה", מסבירה להם יושבת ראש עמותת עיר עמים יהודית אופנהיימר, "היינו בירושלים".

"איזה ירושלים!" מתרגז החייל, "הייתם בצד הפלסטיני, זו עברה פלילית".

"היינו בירושלים", עונה אופנהיימר, "לפי החוק והמפות לא יצאנו מירושלים".

החייל אומר שיבדוק. בינתיים אנחנו תקועים במרחב שבין שער הברזל המסתובב ובין השער שמוביל לירושלים. שני פלסטינים צעירים לבושים בבגדים מגונדרים מחכים אתנו. החיילים שעסוקים בנו לא מאפשרים להם לעבור לצד השני. הם לא מתלוננים. מדי פעם מעיפים בנו מבט. הפלסטינים יודעים שמספיק שיפלטו הערה, שיביטו בחייל במבט שלא ימצא חן בעיניו, והם יעופו בחזרה לצד שממנו באו.

אני מסתכל לאחור על הפלסטינים המצטופפים מאחורי שער הברזל הראשון. אם בשנות השמונים ולאחר האינתיפאדה הראשונה ישראלים רבים הזדעזעו מהכיבוש ומהמעשים הכרוכים בו — התעללות יום־יומית, הרג, דיכוי שיטתי — כיום שגרת הכיבוש כבר התנרמלה בעיני החברה הישראלית.   חברת הסוהרים המתוחכמת שנוסדה כאן, שמיטב הכישרון שבה, משאביה ורוב צבאה מיועדים לשיפור טכניקות השליטה בחייהם של מיליוני פלסטינים שלכודים בשני בתי סוהר ענקיים, אחד גמיש יותר בגדה המערבית ואחד נוקשה בעזה — נעשתה שקופה

אני מסתכל לאחור על הפלסטינים המצטופפים מאחורי שער הברזל הראשון. אם בשנות השמונים וביתר שאת לאחר האינתיפאדה הראשונה ישראלים רבים הזדעזעו מהכיבוש ומהמעשים הכרוכים בו — התעללות יום־יומית, הרג, דיכוי שיטתי — כיום שגרת הכיבוש כבר התנרמלה בעיני רוב מוחץ של החברה הישראלית.

חברת הסוהרים המתוחכמת שנוסדה כאן, שמיטב הכישרון שבה, משאביה ורוב צבאה מיועדים לשיפור טכניקות השליטה בחייהם של מיליוני פלסטינים שלכודים בשני בתי סוהר ענקיים, אחד גמיש יותר בגדה המערבית ואחד נוקשה בעזה — אם באמצעות החיילים במחסום המיושן או ההמצאות החדשות של אלביט — נעשתה שקופה. הסיבות מגוונות: ייאוש, הרגל, אמונה שאין מוצא פוליטי, וממילא רוב הישראלים כיום נולדו למציאות הזו ולא הכירו אחרת, ורבים מאוד שותפים לשימור ולשכלול מפעל הדיכוי. אבל עוד משהו קרה: בשנות השמונים הזעזוע מהכיבוש נבע גם מהפחד מהשפעותיו על החברה הישראלית, והפילוסוף ישעיהו לייבוביץ היה נביא הגישה הזו. כיום נדמה שכולם מבינים שהכיבוש חלחל למערכות חיינו, אם נרצה ואם לא, ואנחנו חיים בחברה שעוצבה בהשפעתו. עוקץ הזעזוע קהה גם מפני שאין בנמצא שום פרקטיקה פוליטית אפשרית לשינוי המצב. כאשר נלווה לזעזוע חוסר אונים תמידי, מפסיקים להזדעזע. את הדיון המוסרי שנוגע לחברה הישראלית החליף עם הזמן דיון אחר, שתמיד היה שם, אבל בעשור האחרון הפך לטיעון העיקרי של השמאל: העולם. לב הטיעון: העולם לא ישלים עם הכיבוש, נשלם מחיר כבד ולכן יש להפסיקו. מפלגת העבודה היא הדוברת הצלולה ביותר של גישה זו. כה גדולה הסתמכות השמאל על טיעון העולם עד שכיום אם מסיבה כלשהי העולם יסכין עם הכיבוש ועם קיום החומה ומחסום קלנדיה, נראה כי נסתתמו כל טענות השמאל הישראלי. אולי יישאר הפחד ממדינה ערבית.

ביציאה מהמעבר אתה מיד מתמלא הקלה ושרירי הגוף נעשים קלילים יותר. גם שני הפלסטינים הצעירים מחייכים ומדברים ביניהם, מעשנים סיגריה. מולנו עוד תושבי כפר עקב שסיימו את יום העבודה בישראל וממהרים לעבור את המחסום ולחזור הביתה. אי־שם מעבר לחומה, בין המגדלים החדשים, מרצדים הבזקי אש ונשמעים קולות ירי. "אי אפשר לדעת", אומר אחד הפלסטינים הצעירים ומסדר את צווארון הפרווה של מעילו, "בלגן או חתונה".

בעודנו מתרחקים מקלנדיה ומהתור שגדל בינתיים הרהרתי ברג'א שחאדה, עורך דין וסופר פלסטיני, שהקדיש את רוב חייו למאבק בכיבוש, למאבק בתופעות כמו שראיתי עכשיו בקלנדיה באמצעות כלים משפטיים. שחאדה ראה בהסכם אוסלו אסון, שבו הפלסטינים קיבלו למעשה את זכותה של ישראל להתנחל בגדה המערבית ברגע שהסכימו להמצאת אזור C, שהוא הגדול בגדה המערבית ונשאר כולו בידי ישראל. בספרו ״טיולים בפלסטין״ הוא כותב:

"כלי הנשק שלי היה החוק, הקדשתי את כל עתותיי לעניין. לא היה לי ספק שאם נתאמץ נזכה והצדק ינצח. לא היה גבול למה שהייתי מוכן להקריב למען אותו יום נפלא של חירות. עכשיו, אחרי שנחתמו הסכמי אוסלו והמאבק כפי שאני ראיתי אותו נזנח חזרתי לזמן האמת. ועם שובו לחיי שב גם קולו של אבי המת, קול התוכחה […] למה בזבזת את חייך? […] מה השיג המאבק שלך? לאן הביא אותך? אף פעם לא הקשבת לי כשצפיתי את העתיד".***

* טריסטן אגולף, אדון החצר, זמורה-ביתן, לוד 2001, עמ׳ 172.                                   ** פסיקת בג"ץ 6193/05 מיום 25.11.2008.                                                           *** רג'א שחאדה, טיולים בפלסטין, עם עובד, תל אביב 2010 , עמ' 19-18.

מתוך ספרו החדש של ניר ברעם, ״הארץ שמעבר להרים״ (עם עובד, 2016)

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.