• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

אלימות נגד נשים: על שליטה שנבנית לאט, דקה אחרי דקה

נשים רבות שנרצחו מבלי שבן הזוג נקט נגדן באלימות פיזית. האינדיקציה היחידה להבנת המסוכנות היא האם ניתן לראות במערכת היחסים טקטיקות שמכוונות לבידוד, הפחדה ושליטה. בעקבות רצח אנסטסיה רוסנוב ז״ל
נתאלי אוחנה

שאלה ראשונה ובסיסית שחייבים לשאול תמיד, בכל מצב שבו אנחנו שומעים על אלימות כלפי אשה מצד בן זוגה, היא: איזה סוג אלימות זאת? ואני לא מדברת על ההבחנה בין אלימות פיזית, מינית, פסיכולוגית וכלכלית – האבחנות הללו הן מאוד בעייתיות כי הן מסתירות את האבחנה הבסיסית שנמצאת תחתיהן. אני מדברת על אבחנה בין אלימות שהיא תוצר של קונפליקט שהסלים (קצת יותר רווחת), לבין אלימות שמאפיינת יחסי שליטה מסוג מאוד מאוד קיצוני, מה שנקרא באנגלית Coercive Control (ועדיין לא מצאנו מושג בעברית). כמובן ששני הסוגים דורשים הגנה, מודעות והתייחסות רצינית. אולם הסוג השני שם את האשה במקום מאוד מסוים מבחינת מסוכנות כלפיה.

האלימות מהסוג השני היא אלימות שבדרך כלל כוללת שלושה אלמנטים:

1. בידוד חברתי – האשה מוצאת עצמה לאט-לאט מתרחקת-מתנתקת מחברים, בני משפחה מה שמגביר יותר ויותר את הקשר הצמוד והסימביוטי בינה לבין בן הזוג האלים.

2. שליטה על פעולות יומיומיות בסיסיות ביותר – אנו שומעים שבן הזוג מעורב בחיי האשה בתחומים שקשורים לאוטונומיה של כל אדם, לדוגמה מתי היא אכלה, כמה שעות היא ישנה, מה היא לובשת.

3. הפחדה – בן הזוג נוקט בטקטיקות שונות שגורמות לאשה לפחד ממנו באופן ממשי שהוא מסוגל לפגוע בחייה או בחיי הכי חשובים לה לרבות ילדיה. כאן, חשוב להגיד שאלימות פיזית בכלל לא נדרשת. יש טקטיקות נוספות שמאפשרות להגיע לאותה רמה של הפחדה, לדוגמא: מספיק שהאישה חושבת שהוא פגע במישהו אחר לדוגמא.

השילוב של שלושת האלמנטים האלה יוצר שליטה מסוג קיצוני ביותר, כזו שאפשר להשוות למה ששבוי מרגיש מול השובה שלו. ברגע שאפיינו את האלימות והבנו שזה אלימות מהסוג הזה, אז כל הנורות האדומות צריכות לפעול, שלנו כחברה, כמובן של המשטרה ושל האשה עצמה. נשים במערכת יחסים כזו הן ברוב המוחלט הנשים שנרצחות.

לא שואלים אם הייתה אלימות פיזית כדי לאבחן את דרגת הסיכון כלפי נשים, לא שואלים אם היו איומים – אלה לא מהווים אינדיקציה! זאת הטעות הכי גדולה שאנחנו עושים: אם לא הייתה אלימות פיזית אנחנו טועים לחשוב שאין כאן סיכון. טעות. יש נשים רבות שנרצחו מבלי שבן הזוג נקט נגדן באלימות פיזית לפני. האינדיקציה היחידה להבנת המסוכנות היא: האם הדינמיקה של הקשר היא מהסוג שתיארתי לעיל? האם ניתן לראות טקטיקות שמכוונות לבידוד, הפחדה ושליטה?

אישה במצב כזה חייבת לצאת מהבית, לא כי היא חלשה אלא כי דינמיקת השליטה יצרה מציאות בלתי אפשרית שהדרך היחידה להתנתק ממנה היא יציאה פיזית. יציאה פיזית, עם תמיכה וחמלה מצד הקרובים אליה ושירותים חברתיים אפקטיביים תוביל ליציאה רגשית ונפשית ממערכת היחסים הזו.

לצאת ממערכת יחסים כזו היא פעולה שדורשת כוחות על, אף אחד לא יכול לשפוט את האשה על מצבה (אני מתייחסת לכל השאלות – מדוע היא נשארה? מדוע היא חזרה אחרי שעזבה? שבאמת מבוססות על חוסר הבנה של הסוג של מערכות היחסים האלימות) מבלי שהוא או היא יודעים מה זה להיות בתוך מערכת יחסים כזאת. זו שליטה שנבנית לאט, דקה אחרי דקה, במשך הרבה זמן והרבה פעמים כרוכה בשאלות גורליות שקשורות בילדיה.

כל עוד אנחנו לא מודעים לאבחנה בין שני סוגי האלימויות הללו – בין קונפליקט שהסלים לבין שליטה קיצונית – וכל עוד אנחנו לא מטמיעים את האבחנה הזו בשיח החברתי בנושא, יהיה חוסר התאמה בין הסיכון לבין התגובה המשטרתית, המשפטית והחברתית בנושא.

ד"ר נתאלי אוחנה היא פוסט דוקטורנטית בפקולטה למשפטים ב-University College London, לשעבר מנהלת המחלקה המשפטית של עמותת אישה לאישה, המקלט לנשים נפגעות אלימות בירושלים

כנראה שיעניין אותך גם: