״ההר״: אישה שנקרעת בין ארכיטיפים עתיקים

"ההר", סרט הביכורים עטור הפרסים של הבמאית יעל קיים, מספר את סיפורה של אישה החיה עם משפחתה למרגלות הר הזיתים ומחלקת את יומה בין הטיפול בארבעת ילדיה ובין שיטוט בהר ומפגש עם הדמויות המגוונות המאכלסות אותו. בשולחן ארוחת הערב קוראת גאולה, בתה הבכורה, מתוך ספר זכריה: 

"וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם-הַהוּא עַל-הַר הַזֵּיתִים אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם, מִקֶּדֶם, וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה, גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד; וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה, וְחֶצְיוֹ-נֶגְבָּה." (זכריה, י"ד ד')

"איפה הבית שלנו יהיה?" שואלת בסקרנות מהולה בדאגה מוריה, אחותה הצעירה, "אי אפשר לדעת עד שזה לא יקרה!" פוסקת גאולה ופונה לאביה, "נכון?". "נכון", הוא מאשר את דבריה בחיוך.

בית הקברות היהודי העתיק בעולם, אשר מערות הקבורה הראשונות בו נחצבו עוד בימי בית ראשון, הוא התפאורה של הסרט הזה, אך הבחירה של קיים בהר הזיתים, משמעותה מעמיקה מעבר להיותו לוקיישן מרהיב. הוא וההיסטוריה שלו משמשים שם דמות בפני עצמה.

ההר, המקודש לשלוש הדתות, מככב במסורות ומיתוסים רבים ביהדות, בנצרות ובאיסלאם. חיים בו במקביל אחרית הימים (זכריה) ותחיית המתים (דניאל); הוא מקום עלייתו של ישו השמיימה והמקום שאליו יחזור; לשם תועבר הכעבה ממכה באחרית הימים ושם יועמדו מאזני הצדק. סיפוריהן של נשים מופקרות שהפכו לקדושות חצובים גם הם בין אבני ההר, באופן מילולי, בקבר חולדה, שהיא על פי המסורת צאצאית של רחב הזונה, הרי הוא במסורת המוסלמית קבר רבעה אל-עדוויה, שפחה ששוחררה בזכות אדיקותה, ובמסורת הנוצרית קבר פלגיה, יצאנית שמצאה תשובה.

כמו נשים אלה, גם הגיבורה של "ההר" מתבקשת לבחור מי היא, בין שני ארכיטיפים עתיקים כמו מדרגות האבן שקיים מוליכה אותה ביניהן: האם היא חווה, אם כל חי, עזר כנגדו, או לילית, הבורחת מאדם ומממשת את תשוקותיה המיניות. התשובה לכאורה ברורה, מה לה לאישה שהיא רעיה ואם לחטוא במחשבות זימה? ובעוד חלון המטבח, שם עומלת הגיבורה על הזנת משפחתה, פונה אל הר הבית, חלון חדר השינה, שבו היא נדחית על ידי בעלה, פונה אל בית הקברות. אותו בית קברות שזונות ולקוחותיהן פוקדים אותו בלילות כדי לבצע את זממם על המצבות העתיקות.

אולם גופה ונפשה של גיבורת "ההר" אינם מקבלים את ההפרדה הזאת, את ניתוק התשוקה מהגוף לאחר שילד, דואליות שנשים רבות כל כך נדרשות לה. גיבורת הסרט היא אישה דתייה, אך הדרישה הזאת איננה ייחודית לעולם הדתי. מספיק לראות את הדרישה מאימהות טריות "לחזור לעצמן" אחרי הלידה, אשר מבהירה לנשים כי על מנת שגופן יחזור להיות נחשק יש להעלים ממנו כל זכר לאימהותן. הגוף הראוי למין והגוף היולד נפרדים זה מזה ואין לראות בהם מקשה אחת. גם עולם הפרסום, המצטיין בהחפצת נשים, נמנע מכך באדיקות כאשר מדובר באימהות. האם השוקדת על טיגון השניצלים או על הסרת הכתם משמלת השבת לעולם לא תתהדר במחשוף או בירכיים  חשופות. התפקוד האימהי לוקח מגוף האישה את היותו מושא לתשוקה, ואם, חלילה, דורשת האישה להיוותר נחשקת, עליה להוכיח פיצול – לקיים את חווה ואת לילית בנפרד, אם מסורה בשעות היום, מילפית לוהטת בלילה. הרעיון של קיום היברידי של שתיהן לא יעלה על הדעת.

בנבואה בספר זכריה ההר נבקע לשניים, ובגיא הנוצר בו נעמד האל, קורם דמות פיזית, זקופה. מה ששתי הילדות הצעירות, שתוהות היכן יהיה הבית שלהן, לא  חושבות עליו, הוא שהנבואה הזאת מכילה את חורבנו של ההר, גאולה וחורבן חבויים באותו דימוי, של הר הנפשק כמו זוג ירכיים, מפנה מקום למשהו אחר שיחדור או ייוולד.