זאת כן טלוויזיה, זאת ״זגורי אימפריה״

בקרוב יתקיים טקס פרסי הטלוויזיה הישראלית – ולאוהבי הטלוויזיה הישראלית יש סיבה לגאווה. הטלוויזיה הישראלית כבר שנים רבות בפריחה, ולמרות התלונות הרבות על כמות תוכניות המציאות (תלונות מוצדקות – לא בגלל הז'אנר עצמו, שיכול להיות מאוד מהנה ומתוחכם, אלא בגלל הכמות המוגזמת), אין ספק שמבחינת דרמה מצבנו רק הולך ומשתפר – הן כמותית והן איכותית. מבט בדרמות המועמדות השנה לפרס הטלוויזיה הטובה ביותר (״בתולות״, ״שטיסל״, ״פאודה״ ו״התסריטאי״) מגלה שפה ויזואלית מרשימה, משחק משובח, אמירות קונטרברסליות ומהלכים נרטיבים מרתקים שלא היו מביישים דרמות מהעולם הגדול (במיוחד אם נתחשב בהבדלי התקציב בין הדרמה הישראלית לדרמות האמריקאיות והאירופאיות שאנחנו נחשפים אליהם).

אבל משהו אחד צורם בתחרות פרסי הטלוויזיה השנה, והוא ההתעלמות המוחלטת של האקדמיה מתוכנית הטלוויזיה המצליחה ביותר בישראל בשנתיים האחרונות (לפחות בבאז התקשורתי ובעניין הציבורי בה) ובמובנים רבים החתרנית ביותר: הסדרה ״זגורי אימפריה״. ״זגורי״ לא מועמדת לדרמה הטובה ביותר, או לתסריט (של אורי ויסברוד ומאור זגורי), הבימוי (רני סער ומאור זגורי) או המוסיקה המקורית ועיצוב הפסקול (תום כהן ומירי לזר) – שלפחות על אחד מהם, אם לא על כולם, מגיעה לה מועמדות לפרס. גם השחקנים והשחקניות שעושים עבודה מרהיבה לא זוכים להתייחסות. אומנם ההתעלמות מאיבגי בנקודה זו היא מוצדקת, אבל להתעלם משחקניות כמו שרה פון שוורצה, חן אמסלם וחוה אורטמן, המגלמות בסדרה בוירטואוזיות נשים מזרחיות באופנים פמיניסטיים שלא ממש הכרנו בעבר בטלוויזיה – זה כבר ממש חטא.

ניתן מהר מאוד לברוח לעניין העדתי ולטעון ששוב ההגמוניה האשכנזית מתעלמת מטקסט מזרחי. למרות שאין ספק שיש קשר בין המזרחיות של הדרמה לבין ההתעלמות ממנה, תשובה זו תהיה חלקית ביותר. תחילה מכיוון שגם הסדרות ״פאודה״ ו״בתולות״ עוסקות במזרחיות באופן מעניין (אם כי פחות ישיר ובוטה) ושנית מכיוון שהמזרחיות הפכה להיות ה"בון-טון" החדש – כאשר מה שמכונה "הנרטיב המזרחי החדש", שלאורך שנים היה שייך ליודעי ויודעות ח״ן אקדמיים, הפך להיות שגור בפיות ובסטטוסי פייסבוק רבים, כמו גם במאמרי דעה ב״הארץ״ (העיתון המייצג את ההגמוניה התרבותית בישראל) ובעיתונים נוספים.

נראה שיש כאן עניין אחר, הקשור לאופנים שבהם ״זגורי״ נתפסת, ולאופנים שבהם האקדמיה לקולנוע וטלוויזיה אוהבת את הטלוויזיה שלה, בדגש על הדרמה הטלוויזיונית שלה. כמאמר הסיסמא המפורסמת של ערוץ HBO האמריקאי – It's not TV, it's HBO – נראה שחברי וחברות האקדמיה עדיין מחזקים בעמדה שטלוויזיה טובה איננה טלוויזיה – והם לא היחידים. נראה שבכל פעם שעולה סדרת טלוויזיה טובה בארץ או בעולם מנסים לשבח אותה באמירה "זה בכלל לא טלוויזיה, זה קולנוע". זה מתרחש הן בביקורת הטלוויזיה, הן בראיונות עם היוצרים, ולפעמים אף הדרמות בעצמן מדגישות שהן אולי משודרות בטלוויזיה, אבל למעשה – הן לא ״טלוויזיה״. ראו לדוגמא את המחיר הגבוה שמשלמת הסבתא בסדרה ״שטיסל״ שמתמכרת לטלוויזיה (לאופרת סבון, כמובן) – כאשר בשיא התהליך היא נכנסת לקומה בעקבות התמכרות זו – מטאפורה קלאסית למי שרוצה לבקר את צופת הטלוויזיה המכורה. 

ואכן, אם היום הדבר ה״נחות״ ביותר בטלוויזיה אלו תוכניות המציאות, פעם היו אלו אופרות הסבון ולאחר מכן אחותן הצעירה יותר, הטלנובלה, שסימנו יותר מכל את נחיתות המדיום. מונח זה היה כה מעליב עד שבשלב מסוים טלנובלות בישראל התחילו להתחפש ל"דרמות יומיות", רק על מנת לא להגיד את השם המפורש (תמיד צריך לזכור שאחת הסיבות שטלנובלות הן כל כך "רדודות" היא שהן קשורות לתמות "נשיות" וצופות בהן בעיקר נשים – והרי בתרבות שלנו נשיות היא תמיד פחות טובה ואף מעליבה. תשאלו את גילי מוסינזון). דבר דומה התרחש גם בתוכניות המציאות. בזמן שבעולם הרחב תוכניות מציאות שעקבו אחרי אנשים אמיתיים באזור המחיה האמיתי שלהם לאורך מספר פרקים נקראו "דוקו-סופ" (השילוב של הדוקומנטרי המתאר "מציאות" והסיפור ההמשכי של יחסים בין דמויות השייך לאופרת הסבון) הטלוויזיה הישראלית ויוצריה התביישו במונח זה והחלו לקרוא לעצמם "דוקו-ריאליטי". רק לא להיחשב סבון. כך תוכנית כמו ״בייבי-בום״, הנתפסת בבריטניה כדוקו-סופ מכונה בתחרות הישראלית דוקו-ריאליטי, והמפיק שלה מבקש להחרים את טקס פרסי הטלוויזיה מכיוון שהיא מועמדת לפרס סדרת הדוקו-ריאליטי, ולא לפרס הסדרה הדוקומנטרית.

״זגורי אימפריה״ היא דרמה יומית אשר התרחקה מאוד מחוקי הטלנובלה (במשחק, במבנה הסיפור, בצילום, בסוף שאיננו "הפי-אנד" קלאסי, מכיוון שהזוג שכביכול אמור להתאחד בסופה לא עושה זאת ועוד) – אולם זה לא עזר לה לברוח מהמיקום הנחות שלה בשיח. וכאן בכל זאת נכנס העניין המזרחי. הרי אף אחד לא כינה את הסדרה ״בטיפול״ "דרמה יומית אשכנזית", למרות שזה מה שהיא היתה (וכן, יש החושבים שמה שאיננו "מזרחי" הוא פשוט "ישראלי", כמו מוסיקה. הם טועים). ואף אחד לא טען שהיא נראית כמו תוכנית אירוח (עוד ז'אנר נחות) – וכל זאת מכיוון שהיא עסקה במה שהאליטה התרבותית כל כך אוהבת (ויכולה לממן) – טיפול פסיכולוגי דינאמי פרטי. יותר מכך, הדיון סביבה (אולי בהשפעת ערוץ HBO , שלאחר מכן קנה את הפורמט) היה שהיא "איננה טלוויזיה" – ושוב ושוב יכולתם למצוא טיעון הבנוי כך "אני לא אוהב לרוב טלוויזיה, אבל ׳בטיפול׳…"

״זגורי״, לעומת זאת, לרגע לא הסתירה את היותה טלוויזיה – לא בדיון סביבה (היוצר מאור זגורי ציין, לדוגמא, שהוא משופע מתוכניות מציאות בכתיבה שלו) ולא בדרמה עצמה – אשר העמידה את הטלוויזיה לא רק במרכז הסלון אלא גם במרכז הדיון המשפחתי. גם באופיה ״זגורי״ היא לגמרי טלוויזיה, קצת "כמו פעם", אין בה "שפה קולנועית" מורכבת מדי (למרות שיש בחירות סגנוניות מרתקות), אין הרבה צילומי חוץ מרשימים (בכל זאת אנחנו מדברים על מלודרמה משפחתית), והסיפור מזכיר לרבים ורבות טלנובלה או אופרת סבון, בעיקר בכל הקשור בתככים, המזימות והרגשות העזים. במילים אחרות, זאת כן טלוויזיה.

אבל בניגוד להתעלמות המכעיסה של האקדמיה לקולנוע וטלוויזיה מ״זגורי״, מאות מילים נכתבו בשנתיים האחרונות על תוכנית זו, כאשר רובן משבחות את האומץ שלה לעסוק באופן חדשני ואמיץ באחד הנושאים השחוקים מצד אחד והנפיצים מצד שני – הנושא המזרחי. אני לא מוצא טעם לחזור על הסופרלטיבים שנשפכו על הסדרה (תוכלו למצוא אותם גם באתר זה) – אבל הייתי רוצה להזכיר סצנה מופתית אחת המסכמת את הטענה שלי. בפרק הראשון של העונה השנייה, אותו פרק מפורסם בו מסרב בבר זגורי לעמוד בצפירה של יום השואה, יושבת לה אלגריה, הסבתא של המשפחה, ומאזינה דרך הטלוויזיה לשיר האשכנזי "החול יזכור" בביצוע חווה אלברשטיין. בשלב מסוים אלגריה מתלוננת ש"אשכנזים יש להם שירים. מה. כאילו הם נהנים להיות עצובים" ובתמורה היא מחליטה לשים את השיר ״הקלפן״ של עופר לוי, לשיר יחד איתו ולסכם: "אם רוצים להיות באמת עצובים זה שירי דיכאון".

אז נכון שטענתי למעלה שאין קשר בין התעלמות האקדמיה לבין מזרחיות הסדרה, אולם נראה שכפי שיש דרך נכונה לזכור בישראל (שירים נוגים, עצובים ומערביים) יש דרך נכונה לעשות טלוויזיה טובה בישראל – כמה שיותר קרובה לקולנוע וכמה שיותר רחוקה מטלוויזיה, ובעיקר מטלנובלה, הנתפסת בישראל לא רק כנשית אלא גם כמזרחית. אולם ״זגורי״ מציעה שדווקא דרך התרבות הפופולרית, גם זו המצליחה לפנות לקהל רחב, מגוון ו"לא משכיל" – ניתן לפעמים להגיד דברים מרתקים וחתרניים על התרבות הישראלית. אנשי ונשות האקדמיה היו כנראה עסוקים מדי ברדיפה אחרי ה"איכות" הקולנועית והם פספסו את אחת האמירות המרתקות של העשור האחרון בטלוויזיה הישראלית.

ד"ר איתי חרל"פ הוא מרצה לטלוויזיה וקולנוע באוניברסיטת תל-אביב ובמכללה האקדמית ספיר. ספרו ״הטלוויזיה שאחרי״ עתיד לצאת לאור בשנה הקרובה בהוצאת רסלינג