השנה, כמו בכל שנה: אין גאווה בכיבוש

השנה, כמו בכל שנה עם בוא מצעד הגאווה, אני מתלבטת: האם המצעד באמת חשוב, או שזה סתם עוד אירוע צבעוני וסקסי להנאת הציבור (ולמורת רוחו של חלק ממנו)? מתלבטת, ומסתפקת במצעד בחיפה שהוא ללא כל ספק חברתי, מתנגד ובסך הכל חסר תקציבים (ממש עני) – ולכן לא מלקק לאף אחד/ת. כך צריך להיראות מצעד של מי שנאבקים/ות על הזכויות של כל מי שמסרבים להטרוסקסואליות הכפויה.

מאז שנת 2001 , עם תחילת האינתיפאדה השנייה, שבה צעדתי יחד עם תנועת "כביסה שחורה" בראש המצעד, כאשר אנו קוראות לסוף הכיבוש ולמאבק נגד הגזענות, לא ידע המצעד התל אביבי קולות רבים של מחאה. טוב לנו, אומרים הלהט"באקים, אנחנו בסדר. יש לנו זכויות. מדי פעם מישהי נרצחת, מישהו נרצח, אבל לא נורא. הרי, סך הכל, גם לנשים יש כבר זכויות – וגם הן מדי פעם נרצחות, נאנסות וכיוצא בזאת. מה כבר קרה. אבל אני מסרבת להסכים, להשתתף בתחושת הנוחות שאחזה במה שקרויה במחוזותינו "הקהילה". זכות היא לא הישג. זכות חייבת להיות המובן מאליו. העובדה שגם נשים הן בנות אדם וגם לסביות וטרנסיות (והומואים) – היתה ידועה תמיד. הקשר לעובדה זו ולזכויות שלנו כבני/ות אדם נראה לנו גם הוא מובן מאליו. אלא שלמדינה הזו, שבה אנו חיים וחיות, הקשר בין בני ובנות אדם לזכויות אדם לא מובן כלל. רוצים ורוצות זכויות? המדינה שואלת, ועונה: אז תיאבקו למענן. ואז, כאשר תקבלו סוף סוף חלק מהזכויות, מוטב שתהיו אסירי תודה למדינה הנהדרת, שברוב טובה נכנעה ו"העניקה" את אותן זכויות. והמדינה, מצידה, תשתמש בהישגים האלה כמקור לגאווה ולהוכחה כמה היא נאורה ונהדרת.   

מצעד הגאווה משמש את המדינה לא רק כדי להראות כמה היא נהדרת, אלא גם כדי לקרוא לתיירים להגיע אל בירת השוויון והחופש. למה שקורה כאן יש מושג באנגלית: "פינקוושינג", כביסה ורודה, לכבס את הורוד – סמל לזכויות הלהט"באק, המוצגות כהישגים של המדינה. ולא רק זה: המדינה גם משתמשת בנו ובהישגים שלנו כדי לנגח את הפלסטינים ואת האיסלאם במלחמות האין סוף שהיא מנהלת. והרצח במצעד בירושלים? על מי האחריות לרצח? גם על הרצח המדינה מתגאה? להזכירכם, היא (כן, המדינה) זו שלא מנעה מהרוצח להיות חופשי במועד של מצעד הגאווה.

ורגע, לפני שתמשיכו לקרוא – יש הישגים? למי בדיוק? אם, למשל, אתם/ן זוג מרוסיה שרוצה לגור כאן, גם אם מי מכם זכאי/ת לעשות זאת על פי חוק השבות, זה לא יעזור לבן או לבת הזוג (וראו על כך עוד במאמרה של יאנה בריסקמן). אם אתם פלסטינים/יות אזרחי המדינה, ובן או בת הזוג שלכם/ן הגיעו מהשטחים הכבושים – לא יעזור בית דין. אין, לא, לעולם לא (ונכון, זה חל גם על הטרוסקסואלים פלסטינים). אז כשאנחנו מדברות על הישגים חשוב לבדוק אותם היטב, יום יום, לראות מי בפנים ומי בחוץ. אגב, גם אם יש אי אלו הישגים – אין למדינה שום זכות להתגאות בהם. אלו ההישגים שלנו, שנקנו במאבקים קשים וממושכים שעדיין, כאמור, לא הגיעו לכלל סיום.

יתרה מזאת, אין לנו חופש ולא חירות אם אנחנו נרצחות במצעד; אין לנו חופש ולא חירות כאשר החברות/ים הפלסטיניות/ים שלנו סובלות כל יום מדיכוי וגזענות. החירות שיש לנו להיות שייכים/ות לכובש לא היתה מעולם המטרה שלנו. אם יש מי שרוצה להרגיש חלק מהמדינה – שיבושם לה. אני לא. אני מתנגדת למדינה הזו בכל כוחי ומאודי ולא רוצה שהמדינה תחגוג על הזכויות שעליהן נלחמנו ב"דם, יזע ודמעות" ושאותן תמיד קשרנו – לא כולנו, אבל בהחלט רוב מכריע מאלו שנאבקו לזכויות לקהילה הלסבית – למאבק להשגת זכויות וצדק לפלסטיניות/ים. במאבק אחד (קצת) הצלחנו; בשני נכשלנו.

למי שמרגישות חובה או הנאה להשתתף במצעד אני קוראת לכן להחליף את המצעד התל אביבי בזה החיפאי, ולשאת שלטים עם הסיסמא "אין גאווה בכיבוש". לא נניח למדינה עד שתאפשר לכולנו בקהילה הלהט"באקית לקבל זכויות שוות, עד שתשחרר את הפלסטינים והפלסטיניות משליטתה ותיאבק נגד הגזענות בכל כוחה. עד היום ההוא, שבוא יבוא, המדינה היא לא שלי ואני לא שלה.