• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

הגזענות, כפי שילדינו מסבירים לנו

שיחה עם ילדי כיתה ד׳ בבית ספר מעורב לימדה את עבד אבו שחאדה על ההשלכות היומיומיות של הסכסוך והגזענות, שאינן חומקות מעיניהם לרגע. בדרך, הם לימדו אותו שיעור על אנושיות וחברות

לאחר פרסום אחד ממאמרי הדעה שלי כאן, הוזמנתי על ידי מחנכת באחד מבתי הספר היסודיים המעורבים באזור המרכז לבוא ולשוחח עם תלמידי כיתתה על החיים המשותפים בערים המעורבות. ללא צל של ספק, ולמרות הניסיון שצברתי בעמידה מול קהל, זה היה הקהל המדהים ביותר שהיה לי – אך גם הקשה ביותר. מדי פעם שכחתי שמדובר בילדים בני תשע ועשר, פלטתי בטעות מילים כמו "סטטיסטיקה" (ואז כולם רוצים לדעת מה זה "סטטיסטיקה" וההרצאה הופכת לשיעור מתמטיקה) או שהסברתי להם שאני סטודנט שלומד פוליטיקה במכללה, ואז הייתי חייב להסביר מה זה סטודנט, מה זה מכללה ומה זה פוליטיקה. זה, בכל אופן, היה החלק הקל. מהר מאוד גיליתי שבכדי לשמוע ולהבין באמת כיצד הסכסוך משפיע על ילדים, צריך רק לתת להם את הבמה ולאפשר להם לדבר. תוך כדי הקשבה – כבר מבינים עד כמה המצב אבסורדי.

הכיתה התאפיינה ברוב ערבי, אך כמובן שדיברתי בעברית, כדי שכולם יבינו. עמדתי מולם והסברתי להם שעכשיו, בגיל הזה, מה שבאמת חשוב זה לשחק כדורגל, להתעסק קצת עם האייפון ולבלות עם חברים – בעיקר להנות מהחיים. הסברתי להם שעם הזמן הם יצטרכו להתמודד עם שאלות קשות בחיים, ושעליהם להתכונן אליהן היטב כבר מגיל צעיר. המחנכת הכינה אותם להגעתי, ולכך שאאתגר אותם עם שאלות באשר לתפיסתם את "הצד השני", אך מרגע שהם התחילו לענות הבנתי שהם, מסתבר, יודעים יותר ממה שאנו יכולים לדמיין. התחלנו לדבר על גזענות והסכמנו שגזענות זה "לא פייר". חשבתי שאני מחזיק בטיעונים מוצלחים שיסבירו למה גזענות זה לא פייר. מהר מאוד הבנתי שהם אלו שצריכים להסביר את זה לנו, המבוגרים.

סיפרתי להם שכשהייתי בגילם שוטרים עיכבו אותי ואת בני דודי ליד יפו העתיקה ואמרו לנו ללכת לשחק במקום אחר, ליד הבית. חשבתי שאמרתי משהו מזעזע, עד שאחת הילדות הרימה את ידה והתחילה לתאר בפרטי בפרטים כיצד היס"מ הרביצו לאביה ולאחיה ומשכו לה בשיער, ואז עצרו את אביה ואחיה. הילדים הערבים התחילו לשאול אותה אם היס"מ הגיעו עם הסוואנה (רכב משטרתי). ואני עומד שם, לא יודע מה להגיד, והמחשבה היחידה שעוברת לי בראש היא – למה לעזאזל הילדים צריכים לדעת מה זה יס"מ ומה זה סוואנה? ולמה ילדה בת תשע צריכה לחוות אלימות משטרתית? כיצד אני אמור להסביר לילדה הזו, ולמאות הילדות האחרות שחוו אלימות משטרתית, בין אם במכוון ובין אם בטעות, שתפקיד המשטרה הוא להגן עליה?

אחת הילדות הרימה את ידה והתחילה לתאר בפרטי בפרטים כיצד היס"מ הרביצו לאביה ולאחיה ומשכו לה בשיער. הילדים הערבים התחילו לשאול אותה אם היס"מ הגיעו עם הסוואנה (רכב משטרתי). והמחשבה היחידה שעוברת לי בראש היא – למה לעזאזל הילדים צריכים לדעת מה זה יס"מ ומה זה סוואנה? למה ילדה בת תשע צריכה לחוות אלימות משטרתית? כיצד אני אמור להסביר לילדה הזו שתפקיד המשטרה להגן עליה?

ואז ילד יהודי בכיתה אמר שהוא אוהב לשחק עם החברים בכיתה, אבל אבא שלו כל הזמן אומר דברים רעים על ערבים וזה כואב לו, כי הם חברים שלו, והוא לא אוהב את זה. שוב אני מוצא את עצמי עומד שם ולא יודע כיצד מסבירים לילד שנפשו שסועה מהפער בין הצורך שלו להיות ילד ולרצות לשחק, לבין הלחץ שאביו מפעיל עליו כשהוא אומר לו, בין אם במכוון ובין אם לא, שהחברים שלו הם האויב.

לצערי זה לא נגמר שם. המשכתי לדבר על למה אלימות היא דבר רע, וסיפרתי לתלמידים כיצד חבר שלי נהרג בטעות, בגלל אלימות. ילד אחד, שרוב הזמן לא דיבר, החל לשאול אותי שאלות לגבי אותו חבר. התחלתי להסביר למה אני רוצה לשמור על זכותו לפרטיות. מאוחר יותר המחנכת הסבירה לי שאח שלו נרצח, והוא רצה לדעת אם אני מדבר עליו. באותו רגע הפנמתי שלא משנה עד כמה אנו חושבים שאנו מבינים את השלכות הסכסוך, אנחנו לא מבינים שהילדים רואים הכל, וחווים חוויות טראומטיות שהם עוד יצטרכו להתמודד איתן בעתיד. הם בסך הכל ילדים. ילדים שרואים, שומעים, מדברים ומודעים לכל, ליותר ממה שהם מסוגלים להכיל.

סיכמתי את דבריי לכיתה בכך שהם צריכים לאהוב את עצמם כמו שהם: ערבים או יהודים, שחורים, לבנים או חומים. אחד הילדים הרים את היד ושאל: ״גם בצבע מוקה?״. גם מוקה, הוספתי. וכמובן, אמרתי, עליהם לכבד את כולם ולא לשפוט אחרים מבלי להכיר אותם. דבר אחד לא יכולתי להבטיח להם: שהולך להיות יותר טוב. עם הוצאת ספר האזרחות החדש, בכניסתם לתיכון המערכת כולה תחנך אותם שיש מגזר שהוא הרוב, שמקבל יחס שווה יותר מהמיעוט. אלא אם כן יקרה כאן נס, הלך הרוח מעיד שהולך להיות קשה אף יותר, והילדים האלה, ככל הנראה, עוד יחוו גזענות ואלימות.

לפני זמן מה כתבתי את המאמר הזה על הילדים ביפו, שהופנה אל אותם אנשים שהגיבו תגובות מזעזעת כלפי ילדים יפואיים על אופניים חשמליות. לו רק היו יכולים לשמוע את סיפור חייהם של הילדים. הלוואי ושוטרי היס"מ יכלו לשמוע את העדויות של הילדה הקטנה ולהבין מה הם עשו ולמה הם גרמו.

ובכל זאת, הייתי רוצה לסכם במילות תודה: למחנכת של אותם ילדים מדהימים, שפועלת יום ולילה למענם; לכל המורים ששומעים את הסיפורים הללו ולא מוותרים על הילדים. תודה לכל המורים ששומרים על האנושיות שלהם והכי חשוב – על כך שלמרות המצב האבסורדי, אתם נלחמים ללא הרף למען עולם טיפה יותר טוב.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. נפתלי אור-נר

    יפה. פועלך חשוב