בשלב ההדרן של פוליאנה פרנק הייתי שוב בת 15

בתחילת שנות האלפיים, פוליאנה פרנק הציעה לי משהו שונה מכל מה שידעתי שאמורים לחיות. השבוע הייתי שוב בהופעה של ההרכב, ונזכרתי בפרקים שהפסקתי לספר, ברגעים הסודיים שנשארו ביני לבין עצמי
נועה

ל"אליוט שרה פוליאנה פרנק" הגעתי בת 26, אחרי פרידה שאורכה כמעט כאורך הקשר, חצי רגל אחת מחוץ לארון ושאר הגוף מתלבט לאן בדיוק בא לו לצאת.

עוד לא הספקתי לעכל את המעמד כשההופעה נפתחה בשיר "Dykes and The holy war" שהוא בהחלט השיר האהוב עליי מבין מגוון שירי המהפכה של ההרכב. ניסיתי להדביק את המילים אבל הראש שלי לא הפסיק לחזור אחורה, עשור וקצת.

היו אלה תחילת שנות האלפיים, ימי Kazaa ו-eMule. ימים של גילויים מוזיקליים לא נגמרים. הדיסקים הצרובים מהשוק, של כריסטינה אגילרה ובריטני ספירס, הוחלפו בהופעות מוקלטות של המכשפות, קורין אלאל, רונית שחר, יהודית רביץ…  כשכולן נושאות איתן מטען שלם של מוזיקליות נשית, מלוכלכת, אמיצה.

כשהתפלחנו לתיאטרון 'תמונע', מנסות להזמין בירה בלי להיתפס, הייתי ילדה ביישנית, לא גבוהה, לא רזה, עיניים גדולות ועצובות. לא ידעתי מה עובר עליי כשרונה קינן שרה מולי על אהבת נשים, בגיטרות מחשמלות. לא ידעתי כלום על הכוח שלי, על הסטייל, על מה שמתבטא ממני בלי שליטה.

בילינו ימים בסלון מזל המיתולוגי, קוראות על אנרכיזם הרחוק שנות דור מכאן, רק כדי למצוא מילים לדברים המורגשים בחדר, באומץ (או טמטום) שאין לי מושג מאיפה שאבנו, עלינו באמצע הלילה לקברה של ענבל פרלמוטר, סוגדות לאישה הנערצת, שכתבה בלי בושה על כל הפחדים שלנו, על דברים שאסור היה לנו לדבר עליהם ליד אמא ואבא ("שמעת שהיא וקורין אלאל היו פעם זוג?"). וכך בנינו לנו עולם, ינקנו את המטען שנותר מהן, נשמנו את הרגעים המבולבלים האלה כאילו שתמיד נחיה ככה.

עלינו באמצע הלילה לקברה של ענבל פרלמוטר, סוגדות לאישה הנערצת, שכתבה בלי בושה על כל הפחדים שלנו, על דברים שאסור היה לנו לדבר עליהם ליד אמא ואבא ("שמעת שהיא וקורין אלאל היו פעם זוג?"). וכך בנינו לנו עולם

באחת הפעמים האלה גיליתי את פוליאנה פרנק. להקת המהפכה הדיגיטלית, ששילבה בין מילים מתריסות על צבא ההגנה (מה ידענו אז על מלחמות?) לשירי אהבה בלתי נתפסים. בתסרוקת לסבית שובבה, הייתה אליוט האישה הראשונה שהגתה באוזניי את המילה Dyke בלי לצחקק בדרך, סיפרה על מלחמות החופש ועל המחיר שאחיותיה משלמות, באופן שגרם לי לרצות לשלם את החשבון לגמרי לבד.

היא הציעה לי אז אפשרות חדשה לחיים – משהו אחר, סקסי, מרהיב, כואב ועמוס מורשת פוליטית וזהותית, שונה מכל מה שידעתי שאמורים לחיות.

השנים עברו ופוליאנה פרנק התפרקו, אליוט נעלמה וחזרה מהסביבה לסירוגין, התגייסתי לצבא, המציאו את הפייסבוק, היוטיוב השתלט על עולמנו… וגם אני המצאתי את עצמי מחדש, גיליתי נשים עצומות אחרות ששרו על אהבה (בעיקר) לגברים, עברתי ללבוש שמלות, גזרתי פוני, העיניים נשארו גדולות אבל העצב שקע לתהומות הנפש, בלתי נראה, כמו הזהות השנייה שלי.

12 שנים עברו, ופתאום אני שוב כאן.

הופעות עמידה בתיאטרון תמונע הפכה לישיבה על כיסאות עץ באוזן בר, עראק שגנבנו מהארון תרופות של ההורים הוחלף בכרטיס אשראי שקונה הכל בחצי פלרטוט על הבר (אבל לא נשתה הרבה כי מחר עובדים), הופעה ב-20 שקלים לא כולל מונית שירות חזרה הביתה התחלפו ברב-קו וכסף למונית.

ההופעה החלה כאמור באחד השירים האהובים עליי, אבל ההמשך היה לא פחות נוסטלגי. אמנם היא לא שרה לי את ״Marble Woman״, שהתאים יותר מכל לסיטואציה איתה הגעתי, אבל את "Strange Fruit", שירו האגדי של Abel Meeropol, שבוצע לראשונה על ידי בילי הולידיי ב-1939, ביצעה אליוט עם עינב ג'קסון כהן על הפסנתר, מלודיה עצובה שגרמה לי להתגעגע לאלוהים יודע מה.

הקול המתוק אירוני של אליוט-שרון בן עזר הזכיר לי שמעולם לא ירדתי מהסחרחרה, וכשהיא הביאה את ציוד הדי.ג'יי שלה עבור השיר "גיבור צבא ההגנה", נזכרתי במינוסים הרבים של עולם הגברים הנוכחי שלנו וכן, גם במוזיקה שעיצבה את תפיסתי אותו, הזינה מילדות את פחדיי מאותם גיבורים שמוצאים את זו שנותנת, שזורקים ומספרים לכולם, שינצלו אותי לפני שאספיק להבין מי אני, ואם בכלל.

ההופעה החד-פעמית הזו הייתה בשבילי מסע בשבילים של עצמי, בחורה מתגבשת באופן תמידי, מבולבלת – או פשוט החלטית בלא להחליט. כשסיפרה אליוט על ימי פוליאנה, חלקה קוריוזים מההקלטות של האלבום תוך כדי כיוון הגיטרה וערסלה את הנוסטלגיה שלי בזרועותיה, נזכרתי בפרקים שהפסקתי לספר, ברגעים הסודיים שנשארו ביני לבין עצמי – כאילו שאין גורלו של כל סוד להתגלות וכאילו שהרוח לא גילתה אותו כבר בשבילי. וכשאני אומרת רוח, אני מתכוונת לסטייל שלי, שחושף הכל תוך שנייה.

בשלב ההדרן הייתי שוב בת 15, נסערת מגילויים. הסתכלתי על אליוט, אישה, לסבית, מהפכנית. שניסחה עבורי במילים את מה שלא ידעתי שקיים ובטח שלא ידעתי כמה מגניב שם.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.