אמונות לשוניות ואופציית 'השערוב' של העברית

האם מתכנני השפה העברית ראו בשפה הערבית מקור השראה לשפה העברית? האם שקלו לשערב את העברית, כלומר להפוך אותה לערבית יותר? ומדוע תוכנית זו לא הושגה? קטע מתוך הספר "בוראים סגנון לדור", העוסק בדיוני ועד הלשון בשנים 1912-1928
יאיר אור

באיזו מידה עמדה על הפרק אופציה של 'שערוב' (تعريب Arabization,) השפה בדיוני ועד הלשון? על פי יהודה שנהב, בימי ראשית האסלאם היה בין העברית לערבית מפגש מתמשך, שהיה מבוסס בין השאר על דיאלוג תיאולוגי יהודי־ערבי, אלא שמפגש זה נשחק במידה רבה בהקשר החדש של פלשתינה־א"י. זאת, על פי שנהב, משום שהעברית החדשה יוסדה מחדש בתוך מסורת יהודית־נוצרית של חילון ושיבה אל התנ"ך. לטענתו, "פירוש הדבר היה מחיקת ההיסטוריה של הארץ מתקופת המקרא עד ההווה ושלילת הקיום הפלסטיני במרחב", כך ש"הצימוד של יהודיות־ערבית הפך לטאבו בעברית", והאופציה של שערוב נדחתה. שנהב מביא בין היתר ראיות ממתקני לשון שונים, שדחו על הסף השפעות ערביות, ובייחוד מילים ממקור ערבי.

מעיון בדיוני ועד הלשון עד שנת 1928 אפשר להיווכח כי אמנם היתה בשיח התכנון הלשוני מחיקה של תקופות והיבטים שלמים של תולדות העברית, אך בד בבד, השפעת הערבית על העברית (עדיין) לא נפסלה על הסף. למעשה, הערבית היתה אחת השפות המוזכרות לעתים קרובות כמקור רצוי של השפעה והשראה לשפה העברית. הערבית היתה במידה רבה מושא תשוקה של רבים מחברי הוועד, והם הביעו רצון שהעברית תדמה לערבית האותנטית – בייחוד בתחומי ההגייה והכתיב. הערבית נתפסה גם כמקור אפשרי להרחבת אוצר המילים של העברית. לפיכך נראה כי בשלב מוקדם זה של התכנון הלשוני בעברית עדיין לא נמחקה הזיקה אל הערבית, והיו אף ניסיונות לחזקה. אף על פי כן, למרות מקומה החשוב של הערבית, מן הדיונים אפשר גם להיווכח כי חברי הוועד הסתייגו מהבעת הזדהות עם הערבים או מן הכוונה לאמץ מאפיינים של התרבות הערבית.

הערבית גם היתה שנויה במחלוקת – בדיוני הוועד נאמרו עליה לא רק דברים חיוביים, אלא היו שתקפו אותה ואת השפעתה. אפשר ללמוד על כך מתוך השוואה לשפות אחרות: בעוד שפות אחדות כגון יידיש ורוסית הוזכרו בדרך כלל לגנאי, איש מבין חברי הוועד לא מצא לנכון להשמיץ את הצרפתית, את הגרמנית או את האנגלית – שפות התרבות הראשיות של אירופה. לעומת שפות אלו, הערבית נמצאת במקום מיוחד באמצע, משום שנתפסה כמודל לחיקוי ובד בבד גם הושמצה בהקשרים שונים. בייחוד בולטות האמירות המבהירות כי יש הבדל תרבותי גדול בין היהודים לערבים, וכי התרבות הערבית אינה מתאימה לצרכים המודרניים של היהודים.

בעוד שפות אחדות כגון יידיש ורוסית הוזכרו בדרך כלל לגנאי, איש מבין חברי הוועד לא מצא לנכון להשמיץ את הצרפתית, את הגרמנית או את האנגלית – שפות התרבות הראשיות של אירופה. לעומת אלו, הערבית נמצאת במקום מיוחד באמצע, משום שנתפסה כמודל לחיקוי ובד בבד גם הושמצה בהקשרים שונים. בייחוד בולטות האמירות המבהירות כי יש הבדל תרבותי גדול בין היהודים לערבים, וכי התרבות הערבית אינה מתאימה לצרכים המודרניים של היהודים

עיון מדוקדק יותר בדיונים מגלה כי התמיכה בשפה הערבית באה למעשה מצד גרעין קטן של חברים בוועד הלשון. רוב ההתבטאויות בזכות השימוש בערבית באו מטעם אליעזר בן יהודה ודוד ילין, ואילו שאר החברים התנגדו לערבית או מיעטו לדבר בזכותה. יתרה מזו, הקריאה בדיוני הוועד מגלה כי בן יהודה וילין נטו להיות בעמדת התגוננות בסוגיה זו. כך נדרש בן יהודה, שהציע לאמץ את שורשי השפה הערבית, להבהיר שוב ושוב כי יש להצעתו סייגים רבים וכי אין בכוונתו לשערב את העברית אלא נהפוך הוא – להחזיר לעברית את אוצרותיה האבודים; הוא הרבה גם להשתמש בביטויים לאומיים ודתיים כדי להדגיש את יהדותם ואת כשרותם של הביטויים שהוא מבקש 'להחזיר' לעברית. בדומה לכך, גם ילין, שהציע כי הוועד יאמץ את הכתיב הדקדוקי (החסר), המבוסס על הערבית, נדרש להבהיר כי אין מדובר בכתיב ערבי, אלא בכתיב המבוסס על התנ"ך. כך, נראה כי חסידי הערבית בוועד הלשון היו במגננה, או נאלצו למזער את האידיאולוגיה הפרו־ערבית שלהם, ככל שאכן דגלו באידיאולוגיה כזאת.

הצעת בן יהודה, שהעברית תאמץ אל חיקה את שורשי השפה הערבית, היא אולי הדוגמה המאלפת והמורכבת ביותר, משום שבן יהודה, שהיה מודע לכך שהצעתו רדיקלית ומרחיקת־לכת, לא הסתפק בהצגתה, אלא העלה הצעה קיצונית ורדיקלית עוד יותר באותו מעמד ממש – ליצור שורשים יש מאין. ילין, שהיה אף הוא מתומכי הערבית, התמרמר על כך שבן יהודה כרך בנאום אחד שני עניינים רחוקים כל כך זה מזה – מה שלתפיסתו הביא לכך שבסוף לא התקבלה החלטה בקשר לערבית. עם זאת, ייתכן כי בן יהודה תפס את מעשיו באופן שונה: אפשר שחשב כי אם יציע הצעה קיצונית יותר (בריאת שורשים יש מאין), יוכל הוועד להתפשר בסופו של דבר על קבלת ההצעה הקיצונית פחות (אימוץ השורשים של הערבית). כלומר, אפשר שבן יהודה נקט כאן תחבולה רטורית ופוליטית, דווקא מתוך נאמנותו לאידיאל של הערבית. על ידי הבאת ההצעה הקיצונית של בריאת שורשים יש מאין אולי גם ניסה להבהיר לשומעיו עד כמה דחופים צורכי העברית בתחום הרחבת אוצר המילים – עד שאין מנוס מאימוץ כל שיטה, ואפילו השרירותית ביותר, כדי להרחיב את השפה.

vaad
חברי ועד הלשון בירושלים ב-1912. יושבים (מימין): אליעזר בן יהודה, יוסף קלוזנר, דוד ילין, אליעזר מאיר ליפשיץ; עומדים (מימין): חיים אריה זוטא, קדיש יהודה סילמן, אברהם צבי אידלסון, אברהם יעקב ברור (צילום: הארכיון הציוני המרכזי)

אפשר שבנאומו זה של בן יהודה יש תשובה ארעית לשאלה אם חברי הוועד היו 'נאיביים' או מניפולטיביים: לפחות לגבי בן יהודה נראה כי הוא התאמץ כל כך לטשטש את נאמנותו לערבית בנאום רחוק מתכליתיות ועתיר עניינים ולהטוטים רטוריים, עד שקשה לחרוץ אם אכן ניסה להשיג בעורמה את שערוב העברית, או שהוא פשוט לא התייחס בכובד ראש לסוגיה זו. אם הוא אכן רקם 'מזימה' מעין זו לשם קידום הרעיון של אימוץ השורשים הערביים, הרי שזו נכשלה, והדיון אכן הסתבך כפי שחשש ילין. אפשר גם שבן יהודה ביקש בדיון זה להראות דווקא כי הוא איננו 'ערביסט', או כי לנאמנותו לשפה הערבית יש סייגים רבים – ובכך נראה שהצליח. נראה כי גישתו לעניין זה היתה שונה מזו של ילין, שנמנע מפיתולים ומתחבולות, רצה באמת ובתמים שהוועד יקבל החלטה על אימוץ שורשי הערבית, והתייחס לעניין זה ברצינות גמורה.

בוראים סגנון לדור

מכל מקום, בהתחשב בהתנגדות של חלק מהחברים ובניסיון המתמיד של בן יהודה וילין לטשטש את סימני תמיכתם בערבית, קל להבין מדוע הקריאות לשערוב היו קלושות כל כך, ולבסוף גוועו. אם נוסיף לכך את ההתערערות ביחסי יהודים וערבים שגרמו מאורעות תרפ"ט (כהן, 2013), את מותו של בן יהודה ואת השתלטותם של קלוזנר, סלושץ וחברי ועד נוספים בעלי נטייה אנטי־ערבית מובהקת, אפשר לראות עד כמה 'המגמה הערבית', כפי שכינה זאת יצחק אבינרי (1964), היתה חלקית וקצרת ימים, והתקשתה להשפיע לאורך זמן.

לפיכך, נראה כי לא היתה מגמה חזקה של שערוב בוועד הלשון, אך היה גרעין מסוים של תמיכה בשפה הערבית, שהתמודד באופן מתמיד עם ביקורת ואולי אף עם ספקות פנימיים, ולבסוף נחלש או גווע. דיוני ועד הלשון מרתקים, משום שהם מאפשרים לעקוב אחר האופן שבו התפתח הקונפליקט עם הערבית – משפה שמית מופתית, המייצגת אידיאל מדעי שחברי הוועד הביאו עמם מן המלומדים האירופיים, ועד שפתו של עם הנתפס כלא מפותח ולא תרבותי דיו, השרוי בתחרות עם היהודים בארץ ישראל. בדיוני הוועד ניכר כי אפילו תומכי הערבית יצאו על פי רוב מגדרם כדי להבהיר שאין להם אג'נדה פרו־ערבית, ולכן השימוש בערבית מאוזכר לרוב רק כשימוש במשאב שאפשר וראוי לנצל אותו, ללא התייחסות לזיקה התרבותית האפשרית בין שני העמים.

במקומות מסוימים, כגון בדיון בשאלת המבטא, אפשר למצוא התייחסויות מורכבות יותר, כמו ההנחה כי השפה הערבית היא חלק מהארץ, וכי דוברים עתידיים של עברית עתידים לדעת גם ערבית ויוכלו להגות את ההגאים 'המזרחיים' שלה בקלות. דוגמה מעין זו מעידה כי בין חברי הוועד היו גם שהחזיקו בחזון של קיום משותף בין יהודים וערבים כדבר רצוי או מחויב המציאות. היחס לערבית בדיוני הוועד הוא אפוא אמביוולנטי – מצד אחד, הערבית אינה נתפסת כאיום על העברית משום שהיא שפה שמית 'טהורה' ומופתית, אך מצד שני, יש כמה אג'נדות המתחרות במעמד הערבית ומאפשרות התנגדות להשפעתה – בשם אידיאלים תנ"כיים, יהודיים, פוליטיים, תרבותיים, טריטוריאליים, מודרניסטיים ואחרים.

עצוב להיווכח כי חברי הוועד, שמרביתם שייכים לאותה מסורת של מלומדים שחקרה והיתה עתידה לחקור את לשונם של כתבי יד עבריים ויהודיים מתקופות שונות, את מסורות ההגייה של קהילות יהודיות, את תרבותן של פזורות ישראל – בידם האחרת פעלו באופן נמרץ כדי למחוק את כל העושר התרבותי של היהודים ולצמצמו לניגוד פשוט אחד, בין שפה תקנית לשפה לא תקנית

לבסוף, אין לנתק את שאלת הערבית משאלת ההשפעה הכוללת של מפעל תחיית העברית על המגוון הלשוני של היהודים, שהיתה ללא ספק אחת מנקודות העיוורון של חברי ועד הלשון. בד בבד עם עליית התקן העברי של ועד הלשון הפכו היהודים בהדרגה מרב־לשוניים לחד־לשוניים, ונמחקו כמעט כל השפות היהודיות וכל סוגי העברית (למשל עברית תימנית, אשכנזית ועוד) שהיו בימי הוועד. חברי הוועד לא זו בלבד שלא ראו לנגד עיניהם את האובדן הזה, אלא ראו במגוון הלשוני של היהודים לכל היותר מטרד. עצוב להיווכח כי חברי הוועד, שמרביתם שייכים לאותה מסורת של מלומדים שחקרה והיתה עתידה לחקור את לשונם של כתבי יד עבריים ויהודיים מתקופות שונות, את מסורות ההגייה של קהילות יהודיות, את תרבותן ומנהגיהן של פזורות ישראל – בידם האחרת פעלו באופן נמרץ כדי למחוק את כל העושר התרבותי של היהודים ולצמצמו לניגוד פשוט אחד, בין שפה תקנית לשפה לא תקנית.

מדיוני הוועד ניכר כי רק הגשמת האידיאולוגיה של תחיית השפה והפיכתה לשפה תקנית עמדה לנגד עיני החברים. אמנם, לפרקים נראה כי שאלת ההגייה, למשל, נדונה גם בזיקה לשאלת הייצוג של עדות ישראל, ושאלת הכתיב היתה כרוכה בשאלת הייצוג של המורשת הספרותית היהודית, אך ככלל, מתכנני הלשון לא השכילו, ולמעשה לא רצו, לאפשר את המגוון הזה, ובפעולותיהם שאפו למחוק אותו.

מתוך ״בוראים סגנון לדור״, יאיר אור, הוצאת אוב – ז.ע.פ., לרכישה ופרטים נוספים

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. Maxim Ilushenkov

    מאמר מרתק, בהחלט גרם לי להתעניין בספר.

    הרצל דווקא רצה שהגרמנית תהיה השפה הרשמית של ישראל, ואני חושב שהייה בכך היגיון.

    הדעה שלי תיחשב לשערוריתית בנושא, אבל לדעתי זאת הייתה טעות להחיות את העברית.

    לדעתי לשמר את היידיש היה רעיון הרבה יותר טבעי, או לאמץ את האנגלית תחת שלטון המנדט. הסיבה – כשילד גודל לתוך שפה, הוא גודל לתוך השפע התרבותי שהיא מציאה. למשל, ילד שגדל עם רוסית זוכה לשמוע את כל ספרות הילדים העשירה בשפת המקור; עם התבגרו, יש לו גישה למאגר מידע עצום בשפה הרוסית באינטרנט, ויש לו אפשרות לשמוע מוזיקת רוק בשפה הרוסית, לראות קולנוע בשפה הרוסית, ולזכות בחוויה תרבותית מעמיקה.

    הבעייה עם העברית היא שמשום שהיא שפה חדשה, כמות התרבות שהיא מציאה עדין מצומצמת. רוב אזרחי ישראל רואים בקולנוע ישראלי משהו קלישאתי ורדוד, ולכן רואים רק סרטי הוליווד עם כתוביות; צעירים רבים לא נוגעים במוזיקה עברית ושומעים רק אנגלית (וכשמסתכלים על חומר רדוד כמו אייל גולן, קשה להאשים אותם); וגם הספרות, למרות כמה ניצוצות (אפריים קישון המבריק, למשל), לא מציאה את המגוון שמציאות שפות אירופאיות מבוססות.

    התוצאה היא, שעד גיל ההתבגרות, ילד ישראלי "לכוד" בהוויה התרבותית העברית, ורק בגיל ההתבגרות (אם הוא למד אנגלית) תיפתח לו האפשרות להתעשר תרבותית ממה שיש לאנגלית להציע.

    אם היישוב היהודי בישראל היה מאמץ את היידיש, זה היה יוצר קשר תרבותי עם התרבות הגרמנית, וילד ישראלי היה מצליח בקלות ללמוד לקרוא גרמנית ולזכות בחוויה עשירה; אם היישוב היהודי היה מאמץ את האנגלית, ילד ישראלי היה גדל לתוך הוויה תרבותית עשירה עם מגוון ספרות ילדים, קולנוע, ומוזיקה – אבל אימוץ העברית הביא לדילול תרבותי.

    זה שבשנות ה-50 המדינה ניהלה מלחמה עיקשת נגד שימור התרבויות לא תרם למצב.