• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

בעומק יש צל

ספר הביכורים של אלון בר, ״כל יום דבר נופל״, מכיל – כמו עטיפתו – מנה כפולה של לב. מסע קצר אל הפוליטיקה האינטימית, הגוף והשפה של הספר הנפלא הזה, שיושק ביום חמישי הקרוב
אביב שניראביב שניר

גר במצפה רמון, עובד במרכז הצעירים ביישוב. קורא וכותב, סקרן לגבי כל דבר. חבר מנהיגות תנועת הפריפריות וסטודנט לתקשורת

ספר ביכורי שירה לאלון בר, "כל יום דבר נופל", פורש שיחה רחבה מאד של נושאים, שפות וסגנונות. הספר קטן ממדים אך כמו עטיפתו (יצירתה של אפרת חכימי) מכיל מנה כפולה של לב. הנושאים מסחררים והדוברים/ות משתנים לאורך העמודים כמו גם סגנונות הכתיבה. משפחה, התבגרות, יציאה מהארון, מזרחיות, פוליטיקה, דרום תל אביב, תחנה מרכזית, פועלים, סבתא, אל-הורות, והמון אהבה לאהבה ולכמיהה אליה. כיאה לספר שירה ראשון הוא מתנסה בהרבה מקומות במקביל. בשורות הבאות אשרטט כמה מהמקומות הללו שדיברו אלי.

פוליטיות אינטימית

 

זה שעכשיו אסף את הבחורה בהר ציון

אִם אַתָּה רוֹצֶה לְדַבֵּר עִם אֱלֹהִים

בּוֹא, תִּבְחַר פִּנָּה חֲשׁוּכָה

בִּרְחוֹב צְדָדִי

פֹּה, בִּדְרוֹם תֵּל־אָבִיב.

תְּדַבֵּר. אַל תְּפַחֵד

אֱלֹהִים שׁוֹמֵעַ מִינֵי שָׂפוֹת

אִם אַתָּה רוֹצֶה לִרְאוֹת אֶת אֱלֹהִים

בּוֹא, תָּרִים אֶת הָרֹאשׁ

פְּתַח אֶת הָעֵינַיִם וְתִבְלַע

פֹּה, זֹאת הָאֶבֶן

שֶׁהוּא לֹא מְסֻגָּל לְהָרִים.

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי

בּוֹרֵא מִינֵי זְכָרִים.

הספר גדוש בנושאים פוליטיים והוא נוקט כלפיהם מה שאני מכנה פואטיקה של פוליטיקה אינטימית. בכך הוא נאמן למסורת הרגישות. רגישות היא עמדה פוליטית מינורית שחותרת תחת עצם הדינמיקה של הכוח. בעולם אין מקום לסתם חולמים, ומן הסתם החולמים מודעים לכך. לכן הבחירה ברגישות היא בחירה בעמדה של התנגדות, בחירה למצוא מקום, ולהרחיב את המקום של טווח הרגשות והרגישויות האנושיות.

הספר נוקט פואטיקה של פוליטיקה אינטימית. בכך הוא נאמן למסורת הרגישות כעמדה פוליטית מינורית שחותרת תחת עצם הדינמיקה של הכוח. בעולם אין מקום לסתם חולמים, ומן הסתם החולמים מודעים לכך. לכן הבחירה ברגישות היא בחירה בעמדה של התנגדות

כך למשל מדבר אלון אל ״זה שאסף עכשיו את הבחורה בהר ציון״ (עמ' 39) בשפה רכה, מכילה, שיש בה הבנה. "אם אתה רוצה לדבר עם אלוהים / בוא, תבחר פינה חשוכה… תדבר. אל תפחד / אלוהים שומע". וכך סיטואציה איומה, שנפתחת מיד בשם השיר, עוברת עיבוד שבא מתוכה כדי לנסות ולעמוד על נימי הדברים שמניעים אותה. הסיום כבר נוקט בטון אחר: "ברוך אתה אדוני / בורא מיני זכרים", שהוא התרסה וכאב גדולים על מצבים שאין בהם תוחלת.

כך בסיטואציה בתחנה המרכזית המתארת מבטים ומחשבות בין נער הומו לבין הדובר. "משהו ער בגן הרכבת / משהו נע בין המכוניות / … נער מהבהב / בין אותות / לזרקורים". המציאות הלילית המסויטת (שקורעת את תחתוני הזהב) כותשת תחתיה את הנערים והנעורים. הסמיכות התיאורית של התרחשויות עירוניות וליליות, שחוזרת בעוד הרבה שירים, היא הניסיון לתמלל את החוויות האדירות שגלומות בהן. זוהי התכונה השירית החשובה של רגישות וקשב להמיית הדברים ולא רק למאורעות.

הד לדברים ישנו בשורות החזקות של גבריאל בלחסן "השירים הכי טובים לא נכתבו בכלל/ הם נכתבים על ידי אנשים שלא יודעים לכתוב/ או לא רוצים או לא אוהבים את זה בכלל". ניסיון לכתוב את מה שלא אמור היה להיכתב אבל בכתיבתו ארץ חדשה נפתחת בנוף השפה.

כל יום ערבי נופל

בְּעוֹלַם הַפִּגּוּמִים שֶׁבָּנִינוּ

כָּל יוֹם עֲרָבִי נוֹפֵל

רַק הַסִּירֶנוֹת מְבַכּוֹת

אֶת אֵין מִי שֶׁיַּסְדִּיר אֶת הַתַּשְׁלוּם

כָּל יוֹם עֲרָבִי נוֹפֵל

מִסֻּלַּם "יַעֲקֹב וּבָנָיו" הַגָּבוֹהַּ

אֶל בֵּין חֲרִיצֵי הַמִּכְתָּבִים הַחוֹזְרִים

כָּל יוֹם עֲרָבִי נוֹפֵל

מֵהַכְּפָר אֶל הַמַּעֲסִיק אֶל קֻפַּת הַחוֹלִים

כָּל יוֹם עֲרָבִי נוֹפֵל

מֵהַיָּדַיִם הָרוֹעֲדוֹת שֶׁל הַמַּזְכִּירָה

אֶל יָדָיו הַכְּבֵדוֹת שֶׁל הַמְנַהֵל הֶעָקִיף

כָּל יוֹם עֲרָבִי נוֹפֵל

כָּל יוֹם וְכָל הַמִּכְתָּבִים הַחוֹזְרִים הֵם אַנְדַּרְטָה

לְזֵכֶר אֵלּוּ שֶׁחֵרְפוּ נַפְשָׁם בְּבִנְיַן הָאָרֶץ

לְזֵכֶר הַגְּבָרִים הָאַמִּיצִים שֶׁנִּלְכְּדוּ בְּרֶשֶׁת הֲלָנַת שָׂכָר חָדְשִׁית

לְזֵכֶר כְּפָרָם הַהוֹלֵךְ וּמַרְחִיק

כְּפָרָם הַנִּטְמָן בְּאֵפֶר

סִיגַרְיַת הַפָּקִיד

בִּסְנִיף בִּטּוּחַ לְאֻמִּי

אֵין מִכְתַּב חִיּוּב לְלֹא מִקּוּד

מַסְבִּירָה הַפְּקִידָה בִּסְנִיף הַדֹּאַר הַמֶּרְכָּזִי

אֶל הַמַּזְכִּירָה שֶׁל הַמְנַהֵל הֶעָקִיף

אֵין צַד ג' לְמִמּוּשׁ הַתְּבִיעָה מַסְבִּירָה הַמַּזְכִּירָה

שֶׁל הַמְנַהֵל הֶעָקִיף לַמַּזְכִּירָה

שֶׁל מְדוֹר הַחִיּוּב שֶׁל קֻפַּת הַחוֹלִים.

וְכֻלָּן מְבֹהָלוֹת מְאֹד.

וְעוֹד מְעַט יִגָּמֵר הַיּוֹם.

בשיר "כל יום ערבי נופל" (עמ 54) ממופה בשיטתיות רשימת הנפילות והמעברים הבלתי אפשריים של קיום ערבי מכבד במרחב הישראלי. סופו הטרגי לא נכתב, כמו גם שהמאבק למודעות לתנאי בטיחות בשוק העבודה טרם נחל הישגי ענק למרבה הצער. אבל השיר בא להצביע על הסדרתיות של הנפילות שבסופן הנפילה הגדולה. "כל יום ערבי נופל / מהכפר אל המעסיק אל קופת החולים / … מהידיים הרועדות של המזכירה / אל ידיו הכבדות של המנהל העקיף". זהו ניסיון למהלך של הכנסת המנגנונים היומיומיים הכלכליים אל תשומת הלב הציבורית והפוליטית. בכך הוא ממשיך משורריםות נוספים מהשנים האחרונות כמו סיגל בן יאיר, אלמוג בהר, תהילה חכימי ויודית שחר (רשימה חלקית). חכימי כותבת בשירה הארוך "כספרית" מילים שמחפשות את החספוס היומיומי וכתיבת הטרגדיות האנושיות של היום יום במעטה של שגרה כלכלית: "בבנק למדתי: / … על האצבעות הקמלות של הזקנים / איך שהן אוחזות בתעודת הזהות היבשה / כמו גבעולים כמושים בקיץ." "כספרית" אינו מנוקד כדי להפקיע אותו מבלעדיות המשחקים הפואטיים אל לב המאפליה הכלכלית הישראלית. שירים אלה ואחרים שנכתבים בעברית בימינו מצטברים לכדי גוש יצירתי שלדעתי יהיה מקבילה עברית לכרוניקות הקלאסיות כמו "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון" של אורוול ו"כלכלה בגרוש" של ברברה ארנרייך. עמדת הרגישות שמאפשרת כתיבת השירים לא מצריכה הצגת פלטפורמות פוליטיות אלא מקדימה את זמנה בהבנת הלך הדברים והצבעה על קלקוליהם.

אהבה גופנית

שאלות קשות

עטיפת הספר
עטיפת הספר (היצירה hearts – מונוטייפ מאת אפרת חכימי)

אַלּוֹן, אֵיךְ בָּאִים יְלָדִים לָעוֹלָם

עֲזֹב, זֶה לֹא בִּשְׁבִילְךָ

יְלָדִים?

לֹא, הָעוֹלָם

נוּ, אֵיךְ בָּאִים יְלָדִים לָעוֹלָם

כְּשֶׁשְּׁנַיִם נוֹרָא אוֹהֲבִים

יְלָדִים?

לֹא, אֶת עַצְמָם

דַּי, תְּגַלֶּה לָנוּ

יְלָדִים לֹא מְבִיאִים

יְלָדִים לֹא בָּאִים

יְלָדִים לֹא

כְּשֶׁאַתָּה

הגוף הוא לא כלי שמכיל את חיינו אלא הקיום שלנו עצמו. הספר מלא בחינות גופניות עצמיות ושל הסובבים ומציע מבטים נוקבים שמחפשים דיוק. עיסוק נרחב יש באל-הורות וביטוייה. זוהי עמדה לא פשוטה במיינסטרים הישראלי שגיבוריו הם תכניות ראליטי של ילודה, ותרבות שמותר בה לשאול כל אישה ואיש על תכניות הפריון שלהםן בפרטי פרטים. ב"שאלות קשות" (עמ 20) נשאל המחבר איך באים ילדים לעולם ולאחר ניסיונות התחמקות הוא עונה "ילדים לא מביאים / ילדים לא באים / ילדים לא / כשאתה" ובכך פותח חלון קטן לכאב של מי שחש שלא יהיה אב, אם בשל זהותו המינית ואם בשל חווייתו הקיומית. "לא יהיה לך ילד / … תיזכר איך אמא שלך הביטה בך"( עמ' 68) הוא תמצית של כאב במבט. תמצית של הקושי לצמוח בתוך תהליך שבו הבן והאם מבינים שלא יוכלו לשחק את התפקידים שהיו מצפים מהם. נחמה אפשר למצוא בכך שלהיות לא-אב משמעו גם לא לעקוד את הבן, עקידה שנאלצים בנים לעבור כאשר הם לא מתאימים לתפיסה הגברית של אבותיהם.

פֶּתח

זֹאת בֶּאֱמֶת שְׁאֵלָה רְחָבָה

כַּמָּה אַהֲבָה הִיא פֶּתַח אוֹ שֶׁ

אַתָּה בּוֹחֵן לִי אֶת הַחוֹר וְטוֹעֶה

אֲנִי מְצַחְקֶקֶת, נִחוּשׁ רַע, אֲבָל מֵאָז יָצָא

מָתוֹק, מָתוֹק, מָתוֹק הוּא לִיפְּסְטִיק הַדֻּבְדְּבָן וַ־

אֲנִי נוֹשֶׁכֶת, שְׂפָתַי מְלֵאוֹת וְ־

אֶצְבַּע מוֹרָה

וְאַתָּה מְפַסְפֵס, בְּכַוָּנָה

אֲנִי חוֹשֶׁדֶת

זוֹהִי סְדוֹם

אֲנִי מִתְלַבֶּטֶת

אִם לְהַפְשִׁיר וּ־

מֶלַח, מֶלַח, מֶלַח גַּס לְבִשּׁוּל

אֲנִי מְלַקֶּקֶת מֵהַשַּׁיִשׁ הַוְּרַדְרַד

אַתָּה דּוֹחֵף לִי אֶצְבָּעוֹת לְתוֹךְ הַפֶּה לְתוֹךְ הָאַף

אֲנִי מוֹצֶצֶת וְנוֹשֶׁמֶת וְגוֹעֶרֶת

וּמְפַסֶּקֶת:

חוֹר זֶה רַק

עוֹד פֶּתַח

לָאַהֲבָה

אבל "שפת הגוף נושקת" (עמ' 91) ויש בה סיכוי גם להשלמה ולסליחה. "הלילה נצא לסיור סליחות / במיטתי ברכיך מקופלות / חזך צמוד לירכיך / ואתה חף כל בגד" (״סיור סליחות״, עמ' 40). גם בסופו של שיר בו הדוברת מגיעה עד לסדום במעשה המיני היא מסכמת ש"חור זה רק / עוד פתח / לאהבה" (״פתח״, עמ' 38)

אהבה שאולי שווה את שאר הייסורים, אולי מתקיימת במישור מקביל אליהם; אולי טהורה ואולי ארצית וגופנית ונוזלית לחלוטין. אבל אהבה.

מסע בשפה

כל שירה היא מסע בשפה. וזהו מסע סמיך מאד, גדוש מאד, דחוף מאד. סחרור של חיפושים ומבטים ורגשות וכמיהות. זו השפה המתבקשת בתקופה מבולבלת ומסוכסכת שהגיונותיה הסותרים לא מרחמים עליה. שלל תמונות עירוניות ונפשיות מציפות את הקורא, והשלל הזה הוא שיקוף של העירוניוּת עצמה, של מערבולת החושים שנדרשת כדי לשמור על חוויה אחידה בתוך הכאוס המהפנט שהוא חיי העיר. הספר נכנס אל זירות סוערות בשיח הישראלי בשקט: זהות מזרחית, יציאה מהארון, מאבק חברתי וכלכלי, ובכולן הוא מדבר בצורה אמינה כבן בית, אבל כזה ששומר על הריחוק המתבקש למבט נוקב.

מעניין יהיה לראות לאיזה כיוונים יוליכו הנושאים הללו את המשך הכתיבה של אלון בר.

״כל יום דבר נופל״ מאת אלון בר יצא בהוצאת הליקון-אפיק ובעריכת דרור בורשטיין. השקת הספר תתקיים ביום חמישי הקרוב, ה-9/6, בתולעת ספרים, רח׳ מזא״ה 7, ת״א. לאירוע בפייסבוק

אביב שניר מתגורר במצפה רמון, קורא וכותב. חבר מנהיגות תנועת הפריפריות (וגילוי נאות: היה עם אלון בר בגרעין נח״ל, וערך את אחד משירי הספר לפני כ-13 שנים).

כנראה שיעניין אותך גם: