מוחמד עלי: פרידה ממהפכן

מוחמד עלי הניח את התשתית למעורבות של אזרחים שחורים בפעילות פוליטית, והפך לדוגמה חיה עבור דור צעיר של ספורטאים שהחל לעצב תודעה פוליטית. מבט על דרכו של אלוף פורץ דרך בשנות ה-60 של וייטנאם והכוח השחור

מותו של מוחמד עלי לאחר ההידרדרות הממושכת במצבו עקב מחלת הפרקינסון ממנה סבל במשך כשלושה עשורים היה צפוי, ובכל זאת קשה לדמיין את העולם בלי דמותו הנצחית. עלי, המתאגרף ששרד קרבות אדירים בזירת האיגרוף במשך השנים, נאבק לאחר הפרישה במחלה בלתי מרפה ומנוונת ולא היה יכול לה. בשיא קריירת האיגרוף שלו היו תנועותיו בזירה אלגנטיות ואסתטיות, כאילו השכיחו כי מדובר בספורט בו הולמים שני מתמודדים איש ברעהו בעוצמה עד זוב דם. הוא הביא אליה סגנון חדשני של תנועה בלתי פוסקת שניזונה מזריזות רגליים וקלילות מדהימה לאדם בגודלו. עלי היה מתאגרף פורץ מסגרות, אך מעבר לגדולתו בזירה הוא חתר תחת מסגרות חברתיות ותרבותיות ואיתגר את החברה האמריקנית באחת מן התקופות המעצבות שלה – שנות ה-60 של המאה העשרים. כמחווה לעלי האדם והמהפכן החברתי, ברצוני לחזור ולבחון את פרשת גיוסו לצבא ארצות הברית, נקודת הזמן שבה מיצב את עצמו כאויב הממסד מחד גיסא, וכפורץ דרך חברתי מאידך גיסא.

מוחמד עלי נולד כקסיוס מרסליוס קליי בלואיוויל, קנטאקי, ב-1942, בנם של צייר שלטים ועקרת בית. הוא החל לגלות עניין באיגרוף בגיל 12 ובמהירה עשה לעצמו שם של מתאגרף צעיר ומבטיח לאחר שזכה בשש אליפויות "כפפות הזהב" במדינתו. ב-1960 העפיל למשחקים האולימפיים ברומא בקטגוריית המשקל קל-בינוני, וזכה בהם במדליית הזהב. במהלך שהותו ברומא נשאל על ידי כתב מברית המועצות על מצוקתה של הקהילה השחורה בארצות הברית וענה:

"אמור לקוראיך שיש לנו אנשים מוסמכים שעובדים על הבעיה. אינני מודאג מן התוצאה. עבורי, ארצות הברית היא עדיין המדינה הטובה ביותר בעולם, וזה כולל גם את מדינתך".

עם שובו לארצות הברית העיד עלי הגאה כי נשא על צווארו את המדליה האולימפית לכל מקום שהלך. כאשר נכנס לאכול במסעדה בעיר הולדתו, בעל המקום סירב לשרת אותו. בראיון ל-BBC ב-1971, סיפר כי תחושת ההשפלה והעלבון הביאו אותו למסקנה כי "משהו לא בסדר" בחברה האמריקנית, וכי תקרית זו פתחה את עיניו.

לאחר המעבר מסטטוס של מתאגרף חובבן לזה של מתאגרף מקצוען, החל לאיים על תואר אלוף העולם באיגרוף, שהחזיק מי שנתפס כמתאגרף בלתי מנוצח באותה תקופה, סאני ליסטון. ב-25 בפברואר 1964 הגיע הקרב המיוחל בין השניים: סוכנויות ההימורים ומומחי האיגרוף לא נתנו סיכוי לעלי נגד ליסטון האימתני, אך בסיבוב השביעי קרה הבלתי ייאמן, ועלי הצליח להפיל את ליסטון לקרשים ולזכות בתואר אלוף העולם: "!I Shook Up the World" הכריז בזירה מיד עם סיום הקרב, אמירה שתהפוך במידה רבה למוטיב חוזר בקריירת האיגרוף שלו ובחייו הציבוריים.

Boxing_light-heavyweight_1960_Olympics
מוחמד עלי זוכה במדליית זהב באולימפיאדה ברומא, 1960

בבוקר שלמחרת הקרב, הודיע עלי כי הוא חבר בתנועת "אומת האסלאם" (Nation of Islam), וכי בחר לשנות את שמו מקסיוס קליי, "שם העבד" שלו על פי הגדרתו, למוחמד עלי, השם החדש שניתן לו על ידי אלייז'ה מוחמד, מנהיגה הכוחני של "אומת האסלאם". הזעזוע מן ההכרזה המפתיעה ביטא חשש גובר בציבור האמריקני וגם בקרב הממסד הפוליטי מתנועת "אומת האסלאם", אשר הוקמה בסוף שנות העשרים בדטרויט על ידי וואלאס פארד והייתה תנועה פוליטית-דתית ששילבה אמונה באסלאם לצד תפיסות מיסטיות שונות. פארד האמין כי הוא בן האלוהים וכי תפקידה של תנועתו הוא לעורר את האדם השחור מהתרדמה הרוחנית והמנטלית שנכפתה עליו על ידי האדם הלבן השטני. כסגן מינה את אלייז'ה פול ששם משפחתו שונה למוחמד, ואשר הפך לאחר היעלמותו המסתורית של פארד למנהיג הבלתי מעורער של התנועה שהלכה וצברה כוח במרכזים העירוניים הגדולים בצפון ארצות הברית, וגם בקרב האסירים השחורים בבתי הכלא.

בדרשה של אלייז׳ה מוחמד, 1964
בדרשה של אלייז׳ה מוחמד, 1964

הדאגה של הרשויות מפני "אומת האסלאם" נבעה מן הסממנים הצבאיים שלה – לבישת מדים, היררכיה מוסדרת וצייתנות מוחלטת מתובלת בפנאטיות דתית אדוקה, לצד חשש מפני העקרונות האידיאולוגיים הגזעיים של  התנועה שביססו את הגזע השחור כגזע העליון ומקור הטוב, בנוסף לעקרון ההגנה העצמית שקבע כי מותר לשחורים להתגונן מפני תוקפיהם הלבנים באלימות אם יידרשו לכך. רעיון ההיפרדות והקמת חברה שחורה שתהיה אוטונומית היה אחד מהיסודות האידיאולוגיים של התנועה ושבה את דמיונם של אזרחים שחורים רבים שמאסו באפליה ובדיכוי האלים. עם זאת נדמה כי פחד השלטונות היה מוגזם: "אומת האסלאם" הייתה במידה רבה תנועה שמרנית מאוד מבחינה פוליטית – היא אמנם הטיפה להיפרדות גזעית מן הלבנים והקמת חברה שחורה נפרדת ועצמאית, אך דגלה גם בקפיטליזם במגזר השחור, בשמירה על תא משפחתי פטריארכלי, בהתנזרות ממין, מסמים ומאלכוהול ובהימנעות מהשתתפות פוליטית שתוכל להביא לידי ביטוי את הקול השחור. אלייז'ה מוחמד תפס את פעילות התנועה כרוחנית במידה רבה ולא שאף להציע פתרונות יישומיים לקהילה השחורה, פרט להקמת חברה נפרדת מהחברה הלבנה שתתאפשר באמצעות חסדיו של אללה.

החשיבות הגדולה של הצטרפותו של עלי לתנועה הייתה בעיקר ברמה הסימבולית וכזרז לגיוס חברים חדשים לתנועה. יש לזכור כי בשנות ה-60, אלוף העולם באיגרוף היה מן הדמויות המוכרות ביותר לא רק בעולם הספורט אלא בעולם בכלל. התפתחותה של הטלוויזיה כמדיום של תקשורת המונים וחדירתה המהירה לבתים ברחבי האומה האמריקנית הפכו את אלוף העולם באיגרוף לשם דבר, על אחת כמה וכמה אישיות כובשת כזו של עלי יפה התואר שהצטיין במתן ראיונות מבדרים. השילוב בין עלי לבין מלקולם אקס, דוברה הבולט והכריזמטי של התנועה אשר הקפיד לכנות את האדם הלבן "שטן כחול עיניים", הפחיד את הציבור האמריקני הלבן וגם חלקים מן הציבור השחור אשר היו רגילים לאלופי עולם שחורים שהקפידו על פרסונה א-פוליטית ופטריוטית כמו ג'ו לואיס ופלויד פטרסון וכעת נתקלו בהפך הגמור.

הציפייה מספורטאים שחורים הייתה להופיע למשחק או לקרב, לתת מאה אחוז מאמץ, ולהיות אסירי תודה על עצם השתתפותם. דמותו של עלי הוסיפה ממד נוסף לקונפליקט עם דעת הקהל – הוא הצטייר בעיני הציבור הלבן כחוליה נוספת בשרשרת של ה-"Bad Niggers" – שחורים אשר סירבו לקבל את עליונותו של האדם הלבן ולשחק על פי הכללים המצופים מאדם שחור במרחב הציבורי

לכאורה, מעמדו של הספורטאי השחור בשנות ה-60 מעולם לא היה טוב יותר: הליגות המקצועניות בארצות הברית עברו אינטגרציה וספורטאים שחורים הפכו לכוח דומיננטי ומוביל בכל הענפים. עם זאת, בחינה מדוקדקת יותר של המצב הצביעה על תמונה עגומה: ספורטאים שחורים סבלו לרוב ליחס עוין ומנכר מצד הקהל הלבן, מהפרדה חברתית ומתנאי שכר ומחייה נמוכים מעמיתיהם הלבנים. הציפייה מספורטאים שחורים הייתה להופיע למשחק או לקרב, לתת מאה אחוזים של מאמץ, ולהיות אסירי תודה על עצם השתתפותם. דמותו של עלי הוסיפה ממד נוסף לקונפליקט עם דעת הקהל – הוא הצטייר בעיני הציבור הלבן כחוליה נוספת בשרשרת של ה-"Bad Niggers" – שחורים אשר סירבו לקבל את עליונותו של האדם הלבן ולשחק על פי הכללים המצופים מאדם שחור במרחב הציבורי.

הרברבנות המתמשכת שלו לצד ההצטרפות ל"אומת האיסלאם" הפכו אותו מאחד שנתפס כקוריוז חולף לאיום על הקודים החברתיים של יחסי הגזע שהושרשו בחברה האמריקנית. לזכותו של עלי עמדה העובדה כי עלייתו לגדולה הגיעה עם ההבשלה של התנועה לזכויות האזרח והגעתה לשיא כוחה וחשיבותה בחברה האמריקנית. עלי עמד להפוך לדמות חשובה במאבק לשוויון זכויות של הקהילה השחורה בארצות הברית ובמקביל לחוות מאבק אישי קשה אל מול הממסד.

No Viet Cong has ever called me nigger: עלי ומלחמת וייטנאם

מלחמת וייטנאם ליוותה את שנות ה-60 לכל אורכן והפכה לסמל המלחמה הקרה והפחד האמריקני מפני התפשטות הקומוניזם ברחבי העולם. המעורבות האמריקנית במדינה הקטנה שביבשת אסיה הפכה לעדות לפרנויה האמריקנית אשר הביאה למותם של עשרות-אלפים מחייליה על אדמה זרה ורחוקה ממולדתם. שנת 1965 סימנה הסלמה בקרבות בווייטנאם ועיבוי מסיבי ביותר של כוחות הקרקע האמריקניים במדינה: כ-200 אלף חיילים נוספו למערכה עד סוף 1965, ועוד כ-200 אלף עד סוף 1966. את מרבית שנת 1965 בילה עלי מחוץ לגבולות ארצות הברית. הוא התאגרף בקנדה וברחבי אירופה נגד יריבים שונים והגן על תואר אלוף העולם. במהלך שהותו באירופה שינתה ועדת הגיוס של לואיוויל את הסטטוס שלו מ"בלתי כשיר לגיוס" עקב התוצאות הנמוכות שהשיג במבחני האינטליגנציה של הצבא האמריקני בעת שהיה בתיכון, ל"כשיר לגיוס" בגיל 24. את הבשורה על גיוסו הצפוי קיבל עלי המופתע מכלי התקשורת והגיב בספונטניות:

 ."Man, I ain't got no quarrel with them Vietcong"

תגובתו הקצרה של עלי הפכה בן רגע לכותרות בכלי התקשורת במדינה. אמירתו הכנה שבעיקר ביטאה תסכול והפתעה הפכה אותו באופן רשמי מלץ עם פה גדול ותופעה ספורטיבית חולפת, לאויב של חלקים גדולים בציבור האמריקני: אזרחים מן השורה, חיילים משוחררים ופוליטיקאים התאחדו בקריאה לשלול את תואר אלוף העולם מעלי. למעשה, גם בקרב הקהילה השחורה נשמעו קולות של מירמור וכעס כלפיו, כיוון שנתפס כמי שמכתים את המורשת של חיילים אפרו-אמריקנים ששירתו בשורות הצבא האמריקני בגאווה. המתקפה הציבורית על עלי גברה לאחר שיצא בהצהרה פומבית אנטי-מלחמתית חריפה כחודש לפני מועד גיוסו המיועד:

"מדוע שיבקשו ממני ללבוש מדים ולנסוע עשרת אלפים מיילים מביתי כדי להטיל פצצות ולירות באנשים חומים בווייטנאם בזמן שלשחורים בלואיוויל מתייחסים כמו כלבים ונמנעות מהם זכויות אדם? לא, אני לא נוסע עשרת אלפים מיילים מביתי לעזור לרצוח ולשרוף אומה ענייה אחרת רק בכדי להמשיך את הדומיננטיות של בעלי העבדים הלבנים על גבי האנשים הכהים בכל רחבי העולם […] הוזהרתי שנקיטת עמדה שכזו תסכן את יוקרתי ועלולה לגרום לי לאובדן של מיליוני דולרים […]. אך אמרתי זאת פעם אחת ואגיד זאת פעם נוספת: האויב האמיתי של עמי נמצא כאן. אני לא אבזה את דתי, עמי ואת עצמי בכך שאהפוך לכלי לשעבודו של עם אחר שנלחם עבור הצדק, החירות והשוויון שלו […]. אין לי מה להפסיד בכך שאני נלחם עבור אמונותיי. אז אלך לכלא, אנחנו בכלא כבר ארבע מאות שנים."

המערכה בווייטנאם עתידה הייתה להפוך לסלע מחלוקת ולשסע את החברה האמריקנית, אך בראשית 1966 תנועת ההתנגדות למלחמה הייתה עדיין בחיתוליה ולא זכתה לרוח גבית בארצות הברית. הקשר של ספורטאים למלחמה היה בעיקר כזה של התגייסות פטריוטית סמלית שהתבטאה בדברי שבח ועידוד לכוחות הלוחמים, ואף בגיוס פורמלי של ספורטאים לשורות הצבא. עלי אמנם לא היה בודד לחלוטין במערכה וגל ההתנגדות למלחמה החל להתעצב באיטיות, אך תנועת המחאה נגד המלחמה נתפסה בעיקר כתנועה של צעירים לבנים בני המעמד הבינוני, שחבריה תויגו כ"קומוניסטים", "היפים", "פגומים נפשית", "ילדים מפונקים" ו"נשיים". חשיבות הצטרפותו של עלי למחאה כנגד המלחמה נבעה בין היתר מכך שלא ניתן היה לתייג אותו באף אחת מהתוויות שבהן קוטלגו מתנגדי המלחמה, נהפוך הוא: הוא היה אלוף העולם באיגרוף, סמל לגבריות מאצ'ואיסטית, ובנוסף לכך אדם שחור. בימים שבהם עדיין לא נשמעו קולות של פוליטיקאים ממרכז הבמה הפוליטית, בדרנים, שחקני קולנוע או אנשי תקשורת שערערו על נחיצות המלחמה, קולו של אלוף העולם עלי הדהד בעוצמה. פרשת גיוסו לצבא הפכה לנושא החם בסדר היום הציבורי ואילצה את הציבור האמריקני להתעמת עם הנעשה במדינה האסיאתית המרוחקת.

מלקולם אקס מצלם את מוחמד עלי, 1964. צילום: Bob Gomel, CC BY-SA 4.0
מלקולם אקס מצלם את מוחמד עלי, 1964. צילום: Bob Gomel, CC BY-SA 4.0

הצהרותיו הבלתי-מתפשרות של עלי כנגד הגיוס לאחר התפוצצות הפרשה הותירו רושם עז על פעילים פוליטיים בקהילה השחורה ובראשם ד"ר מרטין לות'ר קינג שאף נפגש עימו בלואיוויל. דברי השבח שהרעיף קינג בדבר מסירותו של עלי למאבק האדם השחור ונכונותו להקריב את עושרו ומעמדו בשביל המאבק האידיאולוגי העניקו לעלי חותמת של אמינות בעיני פעילים פוליטיים בתנועה לזכויות האזרח ובקרב אנשים מן השורה בקהילה השחורה, ומיצבו אותו כסמל שחור חדש. ייחודיותו של עלי הגיעה מן העובדה שהפך גם לדמות נערצת בקרב הפלגים הרדיקליים ביותר של הקהילה השחורה שהסתייגו מן ההנהגה המתונה של קינג ואנשיו: סטוקלי קרמייקל ו-אייץ' ראפ בראון, מנהיגיה הצעירים של תנועת הסטודנטים SNCC) Student Nonviolent Coordinating Committee) שלקראת המחצית השנייה של שנות ה-60 הפכה לתנועה שדגלה בלאומנות שחורה וספרטיזם גזעי, ראו בו גיבור ומודל לחיקוי, והבטיחו כי תנועת הסטודנטים השחורים תהיה מוכנה "לסייע לאלוף שלנו בכל צורה שיראה לנכון". למעשה התמיכה בעלי חרגה מגבולות ארצות הברית והגיעה למדינות שונות ברחבי העולם – במצרים, בפקיסטאן, בגאנה, באנגליה ובמדינות נוספות נערכו הפגנות תמיכה בעלי מול שגרירות ארצות הברית.

לאור התגובות הנסערות לפרשת הגיוס, נשאלת השאלה מדוע היה חשוב לשלטונות לגייס דווקא את אלוף העולם עלי, שתחילה כלל לא עמד בתנאים המינימליים לגיוס ואשר השתייך לתנועה פוליטית שהתנגדה לגיוס מסיבות דתיות? עלי עצמו תהה על כך: "אינני מבין מדוע, מכל שחקני הבייסבול, מכל שחקני הפוטבול, מכל שחקני הכדורסל, מדוע לחפש אותי, אלוף העולם היחיד במשקל כבד?"

נדמה כי התשובה לכך נעוצה בהתחזקותה של התנועה לזכויות האזרח, לצד עליית כוחן של תנועות רדיקליות יותר כ"אומת האסלאם", וגם SNCC ו-CORE) Congress of Racial Equality) אשר הטיפו ללאומיות שחורה בעיקר ברחבי הקמפוסים השונים לאוזניי סטודנטים שחורים. השלטונות במדינה שחששו מרדיקליזציה מואצת של הקהילה השחורה עשו שימוש במעקבים ובציתותים לדמויות פוליטיות מוביליות בקהילה השחורה באמצעות ה-FBI, ולא בחלו גם במעצרי שווא על מנת לחבל בפעילות הפוליטית של התנועות השונות. טקטיקת הגיוס לצבא הייתה שיטה נוספת באמצעותה ניסו השלטונות לקעקע את המאבק הפוליטי השחור במדינה שנהיה בעל מאפיינים רדיקליים יותר ככל ששנות ה-60 התקרבו לסיומן, תוך נטרול פעילים פוליטיים שחורים. עלי וצעירים שכמותו שחששו מן הגיוס הועמדו בפני בחירה קשה: חופש מצפוני ועונש מאסר כבד, או גיוס לצבא בידיעה כי ייתכן ויישלחו לווייטנאם.

מעבר לסוגיית הסרבנות לגיוס למלחמת וייטנאם, עלי איתגר גם את התפיסה שעל אזרחים שחורים להתגייס לצבא ארצות הברית ככלל, סוגיה שזכתה עוד קודם לכן לביקורת של אינטלקטואלים שחורים כפול רובסון, ויליאם דה בויס ומלקולם אקס אשר מחו על האבסורד שבשליחת שחורים לחזית עבור מדינה שלא ראתה בהם אזרחים שווי זכויות

ב-19 ביולי 1967 עמד עלי למשפט ביוסטון על סירובו להתגייס. חבר המושבעים הלבן מצא אותו אשם בתוך כעשרים דקות וגזר הדין שנגזר עליו כלל חמש שנות מאסר וקנס של עשרת 2,000 דולר – גזר דין שהפתיע בחומרתו גם את התביעה. חודשי הקיץ של 67' סימנו שיא חדש במחאות כנגד מלחמת וייטנאם. תופעת סרבנות הגיוס, לצד הפגנות המוניות ופעולות מחאה כמו פריצה למרכזי גיוס ושריפת תיקים של מתגייסים חדשים, הפכו לעניין שבשגרה. עם זאת, עד נקודת זמן זו מוחמד עלי היה עדיין סרבן הגיוס המפורסם והחשוב ביותר בארצות הברית. למעשה קשה למצוא סרבן גיוס שהתקרב אפילו במעט לחשיפה הציבורית והתקשורתית של עלי ולהשפעתו.

מבחינה זו, עלי צעד לפני המחנה והיווה סמל להקרבה ונחישות. דור צעיר ורדיקלי שהחל לערער על מוסכמות חברתיות ופוליטיות נשא עיניים אליו. ההערכה הרבה כלפיו נבעה גם מסירובו לפשרות שהוצעו לו על ידי השלטונות לשירות קל ונוח כיאה לספורטאי במעמדו. למעשה סרבנותו של עלי עלתה לו בסכומי כסף אדירים, מכיוון שמיד לאחר הרשעתו שללו בזו אחר זו התאחדויות האיגרוף השונות את רשיון האיגרוף שלו, ודרכונו הוחרם כדי למנוע ממנו התמודדות בתחרויות איגרוף במדינות אחרות. ככלל, תרומתו של עלי לתנועת ההתנגדות למלחמה משמעותית מהחלק היחסי שמעניקים לה בדרך כלל. המחשבה כי אלוף העולם באיגרוף, מן הדמויות המפורסמות בגלובוס, הורשע בסרבנות לגיוס הייתה בלתי נתפסת בארצות הברית של אז – אם אלוף העולם יכול לסרב להישלח לחזית, מדוע לא יכול לנהוג כך גם אדם צעיר מן השורה? מעבר לסוגיית הסרבנות לגיוס למלחמת וייטנאם, עלי איתגר גם את התפיסה שעל אזרחים שחורים להתגייס לצבא ארצות הברית ככלל, סוגיה שזכתה עוד קודם לכן לביקורת של אינטלקטואלים שחורים כפול רובסון, ויליאם דה בויס ומלקולם אקס אשר מחו על האבסורד שבשליחת שחורים לחזית עבור מדינה שלא ראתה בהם אזרחים שווי זכויות.

עם הביטלס ב-1964.
עם הביטלס ב-1964

לאחר ערעור ומאבק משפטי ארוך הפך בית המשפט העליון ב-28 ביוני 1971 את החלטת בית המשפט ביוסטון וקבע כי עלי הוא אכן סרבן מצפון. במהלך ארבע השנים שבין הרשעתו לזיכויו נותר במעמד של משוחרר בערבות. הוא אמנם לא היה במאסר, אך מכיוון שנשלל רישיון האיגרוף שלו, הוא ניצל את זמנו כדי להרצות בקמפוסים ברחבי המדינה. במהלך 1968 בלבד הוא הרצה ביותר ממאתיים קמפוסים ברחבי ארצות הברית, והותיר רושם עז בקהלים המעורבים שבפניהם נאם. התבטאויותיו הפוליטיות, מסע ההרצאות שלו ברחבי המדינה ומאבקו בגיוס לצבא השפיעו באופן ישיר על הקמתה של תנועה חדשה ורדיקלית של ספורטאים שחורים בשם Olympic Project for Human Rights (OPHR), אשר שמה לעצמה כמטרה להביא לביטול האפליה ומתן שוויון זכויות לספורטאים שחורים בזירה הספורטיבית, ושניים מחבריה האצנים טומי סמית' וג'ון קרלוס זכורים ממחאת "הכוח השחור" על דוכן המנצחים במשחקים האולימפיים של מקסיקו 68'. עלי הניח במובנים רבים את התשתית המעשית והרעיונית למעורבות אקטיבית בפעילות פוליטית של אזרחים שחורים ככלל והפך לדוגמה חיה עבור דור צעיר של ספורטאים שהחל לעצב תודעה פוליטית במחצית השנייה של שנות ה-60, בד בבד עם התעצמותו של גל "הכוח השחור" (Black Power). הארי אדוארדס מייסד ה-OPHR כינה את עלי "הסנדק" של "מרד הספורטאי השחור" והפך את המאבק להשבת רישיון האיגרוף של עלי לאחת ממטרותיה המרכזיות של התנועה.

עלי לא חיזר אחר אמריקה, היא זו שחיזרה אחריו בניסיון למרק את מצפון האומה לאחר שנים של אפליה בחסות החוק של הקהילה השחורה. עמידתו על עקרונותיו בולטת מאוד על רקע הוואקום הערכי של עולם הספורט בימינו, והחשש של ספורטאים בכירים מאמירות שנויות במחלוקת אשר ייפגעו בערך המותג שלהם

השבת רישיון האיגרוף של עלי וזכייתו המחודשת בתואר אלוף העולם ב-1974 סימלה את ניצחונו הספורטיבי וגם המוסרי על הממסד הפוליטי שניסה להשתיקו. האגדה של עלי הלכה ותפחה גם לאחר ששיאו הספורטיבי היה מאחוריו והפרסונה הציבורית שלו עברה מהפך: בשני העשורים האחרונים לחייו הפך עלי לדמות "כל-אמריקנית" אהובה ואהודה, כשהביטויים הטובים ביותר לכך היו הדלקת הלפיד האולימפי במשחקים האולימפיים באטלנטה ב-1996, וקבלת מדליית החירות הנשיאותית מידי הנשיא ג'ורג' בוש הבן ב-2005. טקס הענקת המדליה בבית הלבן הכיל משמעות אירונית מסוימת, שהרי בעיניי רבים בוש הבן גילם בדמותו את הכוחות הלבנים השמרנים אשר רדפו את עלי בשיא הצלחתו וניסו להשתיקו ללא הצלחה, וכעת הוא זה שהעניק את החותמת שהפכה את עלי ליקיר הממסד. עם זאת, חשוב לזכור שעלי לא חיזר אחר אמריקה, היא זו שחיזרה אחריו בניסיון למרק את מצפון האומה לאחר שנים של אפליה ודיכוי בחסות החוק של הקהילה השחורה. עמידתו על עקרונותיו בולטת מאוד על רקע הוואקום הערכי של עולם הספורט בימינו, והחשש של ספורטאים בכירים מאמירות שנויות במחלוקת אשר ייפגעו בערך המותג שלהם.

עלי לא היה אדם מושלם, וככל אדם לצד מעלותיו הרבות היו לו גם חולשות לא מעטות, אך סוד קסמו בעיניי היה האנושיות שהקרין ושאליה התחברו מיליונים ברחבי העולם. לטעמי הציטוט הבא שלו מבטא בצורה הטובה ביותר את אישיותו הייחודית:

"אני יודע לאן אני הולך ואני יודע את האמת, ואני לא צריך להיות מי שאתם רוצים שאהיה. אני חופשי להיות מי שאני רוצה להיות".

היה שלום אלוף.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ליכודניק

    "עלי וצעירים שכמותו שחששו מן הגיוס הועמדו בפני בחירה קשה: חופש מצפוני ועונש מאסר כבד, או גיוס לצבא בידיעה כי ייתכן ויישלחו לווייטנאם."
    נכון. בפני לבנים מבוססים עמדה ברירה שלישית- אחד מהמסלולים שאוטומטית דחו גיוס בדראפט: לימודים בקולג' (טראמפ), לימודים בחו"ל (קלינטון), שירות במשמר הלאומי (בוש הבן), או פשוט התנדבות מראש לצי ולחה"א שיחסית, שירתו פחות בויאטנם, בודאי ביחידות לוחמות.

    "המעורבות האמריקנית במדינה הקטנה שביבשת אסיה הפכה לעדות לפרנויה האמריקנית"- קטנה זה מושג יחסי.. 40 מיליון בזמן המלחמה, כ-90 מיליון כיום; יותר מבקוריאה, שם האמריקאים התערבו בהיקף דומה כעשור וחצי קום לכן, תחת קונצנזוד רחב למדי.

  2. עמוס בליץ

    סיכום טוב וממצה של לוחם, דמות צבעונית (אמנם שחורה) שלא מתפשרת על עקרונות.

  3. הדר

    מאמר מרגש על דמות חשובה בהיסטוריה האמריקאית. נהניתי לקרא.