רוגל אלפר חולם על טלוויזיה חילונית ואשכנזית כמוהו

מה הייתם אומרים על מבקר טלוויזיה שמשתמש בחוסר מודעות במילה ״פרחה״, טוען שהפוך זה קפה אשכנזי, רדוף על ידי שדים עדתיים שמדברים ב-ח׳ ו-ע׳ ובטוח שגנבו לו את המדינה?

יש משהו חינני במרירות ובנרגנות של מבקר טלוויזיה. סוג של לוזר-ספה שיושב מתוסכל ומתלונן. זה יכול להיות חמוד. אבל כאשר המבקר לא מודע לכך ולו במעט, וחוזר על דרישתו הילדותית לראות בטלוויזיה שיקוף של עצמו ושל דעותיו, החינניות הופכת באחת לטרחנות. רוגל אלפר, מבקר הטלוויזיה של עיתון "הארץ", כותב מזה תקופה ארוכה בצורה צפויה, שטוחה וצרת אופקים.

מביך לגלות שיש עוד אנשים שעדיין מכריזים בקולי קולות ש"זו לא המדינה שלי יותר". כן, גם לרוגל אלפר גנבו אותה ("הדיון בל"ג בעומר בטלוויזיה הוכיח לי שאין לי יותר מקום במדינה שלי", "הארץ", 26.5.16). אלפר מכריז על עצמו כחילוני, כשמאלני וכליברל, זאת לעומת ארבעת הפאנליסטים, שאותם הוא מאפיין בקנאות לאומנית ודתית.

אבל אלפר בא לקלל ויצא מברך. הוא עצמו כותב שהדוברים השונים טענו כי "לא צריך לבחור בין מיסטיקה למדע. זה לא או/או. יש שילוב. זה גם וגם. מיסטיקה היא תבלין שמוסיף, אין שום סתירה בין דת למדע". אם כך, מי כאן הליברל ומי החשוך? בעוד העמדה של אלפר היא זו שיוצרת דיכוטומיה בין מוסר לדת, בין מדע למיסטיקה, הדוברים השונים בפאנל מציעים גישה פתוחה, דיאלוגית, משלבת.

הדרישה של אלפר לטלוויזיה חילונית מהדהדת את הוילה בג'ונגל של אהוד ברק. אנחנו האירופאים החילונים הנאורים, עליכם להיות כמונו. אלפר מופתע שבני המרחב לא סרים למרותו התרבותית, לעליונותו. שהם לא נוטשים את דרך המסורת. זו כתיבה קולוניאליסטית. היא לא היתה כזו אם היתה מודעת להבדלים בין קבוצות, לרקע שלהן ולאפשרויות השונות. למשל, במכללת אחווה שבנגב לומדות מדי מחזור מאות נשים בדואיות, רובן עם כיסוי ראש, חינוך והוראה. גם הן, יש להניח, משלבות בין השכלה למסורת, בין דת למוסר. העמדה של אלפר בנושא זה היא אנכרוניסטית.

למחרת, בביקורת על התכנית החדשה של יעל פוליאקוב, "הפוליאקובים", הכותרת מתריעה מפני "הניוון המוסרי של חונטת הסלבים הישראלית" (״הארץ״, 27.5.16) לא פחות. בפרק המדובר יעל פוליאקוב מנסה להשיג רכב ב.מ.וו. בתגובה לכך, אלפר מכנה אותה "דיווה קאמפית בוטה, שהיא בעצם פרחה משודרגת".

הדרישה של אלפר לטלוויזיה חילונית מהדהדת את הוילה בג'ונגל של אהוד ברק. אנחנו האירופאים החילונים הנאורים, עליכם להיות כמונו. אלפר מופתע שבני המרחב לא סרים למרותו התרבותית, לעליונותו. שהם לא נוטשים את דרך המסורת. זו כתיבה קולוניאליסטית. היא לא היתה כזו אם היתה מודעת להבדלים בין קבוצות, לרקע שלהן ולאפשרויות השונות

כנראה שאלפר, בבורותו, לא מודע למטען הגזעני של השימוש במילה פרחה על מנת לתאר נשים וולגריות, צעקניות ורודפות בצע. אז נסביר שוב. במקור, פרחה היא שם. פירושו בערבית שמחה. אני מכיר אנשים ששם הסבתות שלהן היה פרחה. לקחת שם של אישה, שיש לו שיוך אתני ברור, ולהפוך אותו לדימוי וסמל של מספר תכונות שליליות מאד – זה אקט גזעני. גם במקרה זה, התל אביביות הליברלית נגועה בגזענות חסרת מודעות הן כלפי ערבים והן כלפי מזרחים. פרח (עם שני קמץ) הוא שם משפחה נפוץ בחברה הערבית. בדומה לשם הפרטי אצל נשים יהודיות, הכוונה היא לשמחה, אושר. (לקריאה נוספת כאן, כאן).

לפני כן אלפר מלין על כך ש"החברה הישראלית מעניינת ליעל פוליאקוב את התחת. את העוני המתרחב היא לא רואה ממטר". אלפר לא מבין את המדיום שאותו הוא מבקר. הטלוויזיה היא מדיום אשר ברובו נועד לבדר. לא בכדי ערוצי ספורט משגשגים בטלוויזיה. בשביל ליהנות ממשחק כדורגל צריך לראות אותו ולשמוע את השדר ואת הקהל. אפשר כמובן לקרוא עליו בעיתון או לשמוע את השידור ברדיו, אבל זה הרבה פחות כיף. המדיום שמתאים לכדורגל הוא הטלוויזיה. אפשר לבקר את המדיום והשלכותיו, אבל במקביל חשוב להכיר את המגרש הטלוויזיוני ואת כלליו. 

מהבחינה הזו, פוליאקוב מנסה בתכניתה לבדר. אולי היא לא מצליחה לעשות בידור טוב, אבל מה לזה ולעוני? היא מעולם לא התיימרה להעביר מסר חברתי נוקב, ממש כפי ששחקן כדורגל לא מתעסק בזה במהלך המשחק. היומרה היא של אלפר, ובשלב מסוים היא מקבלת גוון עז של טקס היטהרות עצמי. אני מוסרי. אותי מעניין העוני. אני כותב על כך ב"הארץ". את הפרחה פוליאקוב זה לא מעניין. בוז לפרחות.

הביקורת, אם אפשר לקרוא לזה כך, שפרסם בשבוע שעבר אלפר על ראיון עם הזמר פאר טסי ממש זעקה לעריכה מחדש, שלא לומר – להשלכה של הטור כולו על רצפת חדר העריכה ("פאר טסי שכח לעטות את המסיכה המזרחית", ״הארץ״, 31.5.16).

אלפר כותב על הגשתו של טסי את שירו "דרך השלום" כך: "את ה-ח' הוא מבטא בגרוניות מזרחית עמוקה ומודגשת. היא מנשבת מפיו סמיכה ונוטפת זהות עדתית ברורה". על כך נאמר בדיוק שהשד העדתי הוא בעצם שד אשכנזי. אלו השדים של אלפר האשכנזי שטורדים את מנוחתו. טסי שר כמו רבים מהזמרים והזמרות המזרחים/ות. למשל, בשיר "עמק הפרחים", המילים ״פרחים״, ״נחים״, ״חיים״, ״חלום״ – כולן נהגות עם ח' גרונית. זה סגנון ההגשה. בדיוק כמו המילים ״חום״, ״חצות״ ו״לחות״ בלהיט "בדרך השלום". רוגל אלפר, ברוך הבא למזרח התיכון. בני אדם, ערבים ומזרחים כאחד, מעזים לשיר כאן עם ח' גרונית.

משם זה רק הולך ומידרדר. בהמשך לעיל, אלפר טוען שטסי הוא מזרחי מתחזה מפני שבשיר הוא לא שותה קפה שחור, אלא הפוך: "גם הקפה בשיר הוא אשכנזי למהדרין ('מזמינה הפוך לשנינו'), לא שחור". כמעט קשה להאמין שהדברים האלה נכתבו ברצינות, ולא בסוג של הומור תמוה. לקראת סיום, אלפר מסב את תשומת הלב של קוראיו לכך שטסי לא גר בתל אביב, אלא בפרדס חנה, אבל מספר בשירו על סטוץ תל אביבי. אבל האם השיר אוטוביוגרפי? לא. וגם אם נניח לצורך העניין, שטסי אכן מספר על ערב שבו הוא הכיר בחורה תל אביבית ונשאר לישון אצלה והם רחמנא ליצלן הזדיינו? מה רע בכך? השדים של אלפר יצאו משליטה.

על ביקורת טלוויזיה ברמה של רוגל אלפר אפשר לומר שהיא לא מכירה מושגים נחוצים ביותר לתחום כגון פוסט-מודרניזם, הגמוניה, רב תרבותיות, פוסט-קולוניאליזם ואחוס״לים. או, בצורה פשוטה יותר, אפשר לפרגן לשרת התרבות מירי רגב על הגדרתה הקולעת את רוגל אלפר ודומיו: חבורה של קפוצי תחת. 

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אלי

    מירי רגב – כפרה עליה

  2. רותם רפטור

    לאלפר, עלוב הנפש הממורמר תמיד, לעולם אזכור את המלים שכתב על השחקנית הנפלאה (והיפיפיה) מלי לוי: "פרצוף תחת של דוגמנית." אי אפשר להבין איך משפט גס רוח ובזוי כזה עבר את מסננת העריכה ב"הארץ". מה גם שאלפר עצמו הוא פרצוף תחת מובהק, ודוגמן צמרת של הכיעור הישראלי המתנשא במירעו.

    1. עידו לם

      מלי לוי היא בושה למקצוע המשחק.

  3. חיים

    אין ויכוח על הגזענות של אלפר, אבל עם נקודה אחת במאמר הזה אני ממש לא מסכים: קיימת מגמה אנטי-אינטלקטואלית בקרב חלק גדול מהציבור המזרחי (למה אפשר לצפות לאחר עשרות שנות דיכוי והסללה?), שבאה לידי ביטוי גם ביהדות רדודה, שמביישת את היהדות העמוקה והחריפה של ההוגים הדתיים הגדולים של יהדות המזרח. הדיבורים על מיסטיקה ומדע שמצוטטים למעלה הם דוגמה לאותה מגמה. הם נובעים מבורות מדעית, לא מפתיחות מחשבתית יוצאת דופן. אמונות מיסטיות ודתיות הן חלק לגיטימי ממערך האמונות האפשרי של בני האדם, אך ברגע בו מנסים לעשות להן אינטגרציה עם הידע המדעי, אנו עוברים לפסאודו-מדע, ובדרך אנו מוותרים על האפשרות להבנה אובייקטיבית ושיטתית של המציאות.

    יש מקום לביקורת על התופעה הזאת מנקודת מבט מזרחית, דתית ואינטלקטואלית. אסור לנו להגן על התוצרים האנטי-אינטלקטואליים של ההסללה רק כדי להתנגח באלפרים ובגרבוזים. הרגע בו נעשה ריקליימינג לבורות הוא הרגע בו נשלים עם שבעים שנות הסללה. אסור שהרגע הזה יגיע.

    1. תום מהגר

      תודה חיים,
      לפנינה מוצפי הלר יש פרק שלם על הנושא בספרה החשוב "בקופסאות הבטון". ברור שהזהות היהודית ממלאת את הואקום התרבותי והרוחני, שהוא תוצאה ישירה של מדיניות ציונית שביקשה (והצליחה) למחוק את התרבות שהיתה מנת חלקם של יוצאי ארצות ערב והאיסלאם+ההסללה שציינת.

  4. Oded Assaf

    שמחתי לקרוא את תגובתו של רן הכהן, וגם אוסיף: [1] מי קבע,והיכן, שטלוויזיה היא ביסודה "מדיום שנועד לבדר" (הרי זו טענתו של תום מהגר)? האם תחקירי הטלוויזיה העיתונאיים באמת, המקצועיים באמת, כפי שהתבססו בארה"ב , לדוגמה, בשנות הששים-שבעים (בין השאר סביב מלחמת וייטנאם או פרשיית ווטרגייט וכו'), נועדו "לבדר"? [2] האם יש הגדרה אחת, מוסכמת, טובה לכו-ו-לם, של "בידור"? מי מוסמך להחליט על מה ש"יבדר" אותי או "לא יבדר"? [3] אין, בכלל, "טלוויזיה חילונית", ואפילו "טלוויזיה דתית" אין. ואין "טלוויזיה מזרחית" או לא מזרחית". יש רק שידורים ספציפיים, שדרנים ספציפיים, כתבים, מרואיינים, עורכים, מנהלים, אנשי עסקים ופוליטיקאים מאחורי-הקלעים של כל הנ"ל, שעשויים להיות "חילוניים" (אבל מאיזה סוג ? יש הרבה מאוד סוגי חילוניות), או "דתיים" (ושוב: איזו דת? איזה זרם דתי?), או "מזרחיים" (ממוצא תימני. מרוקני? סלוניקאי? יוצאי קהילת מגורשי ספרד באמסטרדם? פלסטינים?) או "לא מזרחיים"; וכל הטענות כלפי רוגל אלפר על כך שהוא שואף ל"טלוויזיה חילונית אשכנזית" וכיו"ב – הן, כדבריו של רן הכהן, דברי הבל. אלפר, שאינני חייב להיות שותף לכל גישותיו וניסוחיו, חולם – לדעתי – על שידורי טלוויזיה שיעמדו בדרישותיה של עיתונאות מקצועית מהדרגה הראשונה; אכן, סטנדרטים שעוצבו – אבוי! – בארצות המערב לפני עשרות שנים. נקודה. בישראל – אין שידורים כאלה (ושוב: נקודה). גם בארצות המערב הולכים הסטנדרטים האלה ונשחקים, עד להיעלמותם. לצערי, עלי לראות בחלומו של אלפר נוסטלגיה לדברים טובים שהיו – אך לא בישראל, ואוטופיה – בהקשר הישראלי.
    כל ערוצי הטלוויזיה בישראל, במתכונתם הנוכחית, כולל מהדורות החדשות, הם תמהיל של קונספט "צהובוני-מציצני", בידור דרג ג' (ורק בז'אנרים ירודים ספציפיים – ולא משנה אם הם מזוהים כ"מזרחיים" או כ"אשכנזיים" ), תעמולה פוליטית-צבאית, ממסדית, כמעט שקופה, וסטנדרטים נמוכים במיוחד של הגשה ושל שליטה בשפה העברית. מדוע רצה אלפר לקבל את התפקיד המדכא של צפייה רצופה בכל הדברים האלה וכתיבה עליהם? אינני יודע. [4] ולבסוף – די נמאס לשמוע שוב ושוב (ראה: המאמר הנוכחי של ת' מהגר) על הטלוויזיה כעל התגשמות מאוויים של אחדות לאומית ("אמיתית", סוף סוף , וכל כך "אותנטית"!). שידורי הטלוויזיה בישראל גרועים. גרועים. ושוב: גרועים – בכל היבט שהוא. על כך היה מן הראוי להתריע. אבל מה שנכון – נכון: מי שנהנה מהשידורים האלה, מתרגש מהם, מאמין להם – ומתברר שזה הרוב בארצנו – יערב לו ! למה לא ? הבעיה היחידה ,לדידי , היא שלא הוקמו כאן ערוצים אלטרנטיביים לא-מסחריים, מקצועיים (כן, בסטנדרטים מערביים ישנים וטובים). ואני מתכוון להרבה ערוצים כאלה, לא לאחד בלבד: ערוצים חלופיים , תחקירניים וביקורתיים באמת, נשענים על עמדות שמאליות מסוגים שונים ועל עמדות דמוקרטיות-ליברליות מסוגים שונים, לא מחויבים לשום "איזון" או "פיוס". ואם תשאלו אותי: אז למה שלא יהיו גם כאלה שנשענים על עמדות לא שמאליות ולא ליברליות-דמוקרטיות? אענה : בסדר גמור, למי שמעוניין, אלא שכאלה כבר יש לנו – הרי אלה, בדיוק, כל שידורי הטלוויזיה הישראלית! ואם תגידו לי שהחזון שלי על טלוויזיה אלטרנטיבית , גם הוא אוטופיה, אענה לכם: נכון. וזאת לא בושה.

    1. תום מהגר

      עודד אני מציע לך לקרוא את ספרו של ניל פוסטמן "בידור עד מוות" ובכלל להכיר את "המדיום הוא המסר". כפי שציינתי חשוב לבקר את השיח הבידורי, אבל כדאי במקביל להבין את המדיום שאותו מבקרים. לבוא לומר ליעל פוליאקוב למה העוני לא מעניין אותך זה מגוחך.

  5. דני

    שכחת לציין שרוגל גם שמאלני באופן מטורף. אבל צריך לתת לו גם קרדיט, לפעמים יש לו תובנות תרבותיות נכונות, מה שקשה להגיד עליך. דרך אגב, אפשר לכתוב מאמר גם בלי לציין בו את המילים "פוסט-מודרניזם, הגמוניה, רב תרבותיות, פוסט-קולוניאליזם ואחוס״לים". נסה פעם ותראה.

    1. תום מהגר

      דני, כאמור אני חושב שהמושגים האלה נחוצים להבנת המדיום הטלווזיוני בפרט, ואת הפוליטיקה בארץ בכלל. בורות היא לא דבר לנפנף בו.

      1. עידו לם

        מה זאת אומרת בורות היא לא דבר לנפנף בו? הרי אנשים כמו עם הז'ארגון העילג העלק אקדמאי שלהם הם תמצית הבורות, בישראל אין שום קולוניאליזם וההגמוניה עצמה נמצאת בידי ימנונים גזענים שנתמכים על ידי המזרחים.

        נ.ב אלפר אכן עלוב נפש

      2. דני

        המונחים האלו הפכו כבר לפני הרבה שנים לקלישאות וסיסמאות ריקות מתוכן שלא מסייעות להבנת המציאות. הנפנוף בז'רגון לא מצביע על תחכום ועומק. אני מניח אגב שרוגל מכיר היטב את כל המונחים האלו. אני לא בא להגן עליו, כי אני חושב שהוא כנראה עובר תקופה קשה בזמן האחרון כי הביקורת שלו נהיית יותר ויותר שפלה ומוקצנת, כמו התקפות מלוכלכות למדי על הורים שכולים, חיילים שהפכו לנכים וכך הלאה.

        1. ליכודניק

          מה שמעלה את האפשרות שאלפר הוא פרובוקטור רודף רייטינג,
          ולא איזה פוליטרוק של האליטה האשכנזית הנפגשת במרתפי "הארץ" וקובעת את התקן התקשורתי.

  6. תום מהגר

    רן הכהן,
    אבל רוגל אלפר עצמו מכנה פרחה בהקשר של פריפריה, קרי, ממקם את הכינוי מבחינה גיאוגרפית-אתנית. עכשיו תבוא תגיד שאין קשר בין פריפריה למזרחים?
    ולא נראה לך מוזר שהמקור של כינוי מסוים הוא מגרמנית ובלשון זכר, בשעה שאנחנו חיים בחברה ובמרחב שרובו קשור לשפה הערבית, והכינוי הוא ביחס לנשים?

    באשר למיסטיקה ומדע- אף אחד מחברי הפאנל לא טען שהוא בעד לקחת חולים לטיפול מיסטי. אתה ממציא איש קש. אבל גם אם נניח שמישהו עושה זאת, זה לא פוסל את הטענה של חברי הפאנל לפיה מיסטיקה ודת אינן פוסלות האחת את השנייה. בהחלט ייתכן שבשעתם הקשה אנשים, בנוסף לטיפול הקונוונציונלי, יתייעצו עם אנשים שנחשבים בקהילה כבעלי יכולות. אני גם חושב שזו תעשייה בעייתית אבל כאמור (1) זה לא מה שנטען בפאנל המבוקר ו-(2) אם טענו בפאנל שאין האחד מוציא את השני, הרי שהם צדקו.

    באשר ל- ח' של טסי בשיר: כאמור זה השד האשכנזי של אלפר שרודף אחריו. קראתי בתגובות לאלפר שגם חווה אלברשטיין שרה עם ר' מתגלגלת אבל לא מדברת כך. אני מודה שאני לא מכיר (פחות מתחבר למוזיקה אשכנזית) אבל זה נשמע לי הגיוני.

    לא התייחסת לקפה ההפוך האשכנזי של אלפר, ולא התייחסת לקשר התמוה שהוא עושה בין מקום מגוריו של טסי לבין תוכן השיר. מעניין למה.

  7. סמולן

    הערות להכהן:

    1. פרחה: אכן, העיקר הוא השימוש הלשוני הנוכחי. אבל ההוקאה הנוכחית כוללת גם את השיר ההוא, ולא מעט מחקרים של המזרחיות האקדמית. חוץ מזה, לא מצטטים חבר ועדה אקדמית כדוגמה לשימוש נפוץ בלשון. גם כי אליטות לא הכי מייצגות וגם כי זו דוגמה הפוכה ממה שהיא באה לציין. ז"א, המצוטט מממש, לכרורה, אפליה תעסוקתית על בסיס סגנון אישי נשי סמי-מרוקאי.במקרה המדובר, הופלתה אשכנזית עם חיתוך דיבור מרוקאי, או משהו דומה (ציפורניים ארוכות מדי? או אולי אפילו – פחד – מכנסי נמר?). בכל מקרה, פרחיות היא בסיס לסנקציה מוסדית, אם כי נחמד שהיא כבר לא מאותרת בכלים גנטיים.

    2. מיסטיקה ומדע: ממש לא סותרים.נגיד, ניוטון, גרשם שלום וראמאנוג'אן. אלו בחירות מקריות, אני בסך הכל מטקבק אנונימי. מכל מקום, אני תוהה אם מי שמחייב שלילה נחרצת של מיסטיקה עשה פעם קצץ מדע" קשה", כי יש משהו מוזר ביומרה הלא-מדעית הזו. אולי היא מקובלת בביולוגיה, אבל בוודאי לא בפיסיקה, או לא כאיסור דיסציפלינרי.

    1. זה שבשמו אסור לנקוב

      אתה לא כזה אנונימי…

    2. נתן

      לא מספיק לזרוק שמות.
      גרשום שלום לא היה מיסטיקן , הוא היה איש מדע שחקר באופן מדעי את המיסטיקה היהודית.
      גם ניוטון לא היה מיסטיקן אלה אדם דתי. במחקר המדעי שלו לא היה טיפת מיסטיקה
      אלה לוגיקה מדעית טהורה.
      על ראמונג'אן בכלל אין מה לדבר בקשר למיסטיקה.

  8. עידו לם

    עוד משהו שצריך להגיב לצקצקן הצדקן תום מהגר: ישראל לא הולכת בדרכה של ההגמוניה הליברלית התל אביבית אלא להיפך בדרכם של המשמיצים אותה: פריפריה והתנחלויות, בדרך קרתנית, גזענית ודתית.

  9. נעה

    התגובה הראשונה לקריאת המאמר והתגובות היתה אלם. עלה בדעתי שאמא שלי אולי צודקת כשהיא אומרת שתמיד עדיף לשתוק על לדבר (טוב היא היתה שנים בשירות הידיעות של ההגנה).
    בקטנותי הייתי בטוחה שהמילה צ'ילבה מקורה באידיש, זו אמנם לא היתה בשימוש אצל סבתא שלי שהיתה דוברת אידיש, אבל כמו שגיליתי שצ'ילבה זה דיאלקט של המשולש לכילבה, התברר לי שסבתא שלי ערבבה בתוך האידיש שלה המון מילים ערביות. איך יכולת י לדעת מאין הקישטא בשביל לגרש חתול והאטלא (אטלע) בשביל לגרש כלב? בשבילי היא היתה דוברת אידיש וכל מילה שיצאה מהפה שלה, ברור שזה אידיש. רק כשהתחלתי ללמוד ערבית הבנתי כמה הרבה ערבית היתה משורבבת באידיש של סבתא שלי. והדוגמאות רבות.

    אבל זה שום דבר לעומת המבוכה שנגרמה לי כשהבנתי בדרך לא נעימה שאני בכלל לא מבינה מה זה פרחה. שנים חייתי בטעות. אוי לאותה בושה ואני לא אפרט את כל הסיפור המביך הזה (הפירוש שלי היה דווקא חביב והלך בעקבות השמחה).

    הדוגמאות רק להגיד שבכל זאת אי אפשר לתפוס כל מילה ולעשות עליה דיון כאילו מדובר במשוואה בכימיה שמישהו הכניס בה סמל לא נכון והרג את כל הניסוי ובזבז שעות של מעבדה וכספים שהלכו לאיבוד.

    באמת.

  10. נטול חרטא

    מדע הוא משהו אוניברסלי ומיסטיקה היא עניין פרטי ואישי. במדינת ישראל מלמדים 0 שעות על תורת האבולוציה שמתארת את התפתחות החיים על פני האדמה ו-12 שנים למיתולגיה ומיסטיקה יהודית שהיא אולי דבר יפה ומעניין אך שייך לספירה אחרת. אם יש קול שלא מיוצג בישראל הוא לא ה"מזרחיות" אלא הקול האוניברסליסטי – גם בעניין המדע וגם בהקשר פוליטי.