רוגל אלפר חולם על טלוויזיה חילונית ואשכנזית כמוהו

יש משהו חינני במרירות ובנרגנות של מבקר טלוויזיה. סוג של לוזר-ספה שיושב מתוסכל ומתלונן. זה יכול להיות חמוד. אבל כאשר המבקר לא מודע לכך ולו במעט, וחוזר על דרישתו הילדותית לראות בטלוויזיה שיקוף של עצמו ושל דעותיו, החינניות הופכת באחת לטרחנות. רוגל אלפר, מבקר הטלוויזיה של עיתון "הארץ", כותב מזה תקופה ארוכה בצורה צפויה, שטוחה וצרת אופקים.

מביך לגלות שיש עוד אנשים שעדיין מכריזים בקולי קולות ש"זו לא המדינה שלי יותר". כן, גם לרוגל אלפר גנבו אותה ("הדיון בל"ג בעומר בטלוויזיה הוכיח לי שאין לי יותר מקום במדינה שלי", "הארץ", 26.5.16). אלפר מכריז על עצמו כחילוני, כשמאלני וכליברל, זאת לעומת ארבעת הפאנליסטים, שאותם הוא מאפיין בקנאות לאומנית ודתית.

אבל אלפר בא לקלל ויצא מברך. הוא עצמו כותב שהדוברים השונים טענו כי "לא צריך לבחור בין מיסטיקה למדע. זה לא או/או. יש שילוב. זה גם וגם. מיסטיקה היא תבלין שמוסיף, אין שום סתירה בין דת למדע". אם כך, מי כאן הליברל ומי החשוך? בעוד העמדה של אלפר היא זו שיוצרת דיכוטומיה בין מוסר לדת, בין מדע למיסטיקה, הדוברים השונים בפאנל מציעים גישה פתוחה, דיאלוגית, משלבת.

הדרישה של אלפר לטלוויזיה חילונית מהדהדת את הוילה בג'ונגל של אהוד ברק. אנחנו האירופאים החילונים הנאורים, עליכם להיות כמונו. אלפר מופתע שבני המרחב לא סרים למרותו התרבותית, לעליונותו. שהם לא נוטשים את דרך המסורת. זו כתיבה קולוניאליסטית. היא לא היתה כזו אם היתה מודעת להבדלים בין קבוצות, לרקע שלהן ולאפשרויות השונות. למשל, במכללת אחווה שבנגב לומדות מדי מחזור מאות נשים בדואיות, רובן עם כיסוי ראש, חינוך והוראה. גם הן, יש להניח, משלבות בין השכלה למסורת, בין דת למוסר. העמדה של אלפר בנושא זה היא אנכרוניסטית.

למחרת, בביקורת על התכנית החדשה של יעל פוליאקוב, "הפוליאקובים", הכותרת מתריעה מפני "הניוון המוסרי של חונטת הסלבים הישראלית" (״הארץ״, 27.5.16) לא פחות. בפרק המדובר יעל פוליאקוב מנסה להשיג רכב ב.מ.וו. בתגובה לכך, אלפר מכנה אותה "דיווה קאמפית בוטה, שהיא בעצם פרחה משודרגת".

כנראה שאלפר, בבורותו, לא מודע למטען הגזעני של השימוש במילה פרחה על מנת לתאר נשים וולגריות, צעקניות ורודפות בצע. אז נסביר שוב. במקור, פרחה היא שם. פירושו בערבית שמחה. אני מכיר אנשים ששם הסבתות שלהן היה פרחה. לקחת שם של אישה, שיש לו שיוך אתני ברור, ולהפוך אותו לדימוי וסמל של מספר תכונות שליליות מאד – זה אקט גזעני. גם במקרה זה, התל אביביות הליברלית נגועה בגזענות חסרת מודעות הן כלפי ערבים והן כלפי מזרחים. פרח (עם שני קמץ) הוא שם משפחה נפוץ בחברה הערבית. בדומה לשם הפרטי אצל נשים יהודיות, הכוונה היא לשמחה, אושר. (לקריאה נוספת כאן, כאן).

לפני כן אלפר מלין על כך ש"החברה הישראלית מעניינת ליעל פוליאקוב את התחת. את העוני המתרחב היא לא רואה ממטר". אלפר לא מבין את המדיום שאותו הוא מבקר. הטלוויזיה היא מדיום אשר ברובו נועד לבדר. לא בכדי ערוצי ספורט משגשגים בטלוויזיה. בשביל ליהנות ממשחק כדורגל צריך לראות אותו ולשמוע את השדר ואת הקהל. אפשר כמובן לקרוא עליו בעיתון או לשמוע את השידור ברדיו, אבל זה הרבה פחות כיף. המדיום שמתאים לכדורגל הוא הטלוויזיה. אפשר לבקר את המדיום והשלכותיו, אבל במקביל חשוב להכיר את המגרש הטלוויזיוני ואת כלליו. 

מהבחינה הזו, פוליאקוב מנסה בתכניתה לבדר. אולי היא לא מצליחה לעשות בידור טוב, אבל מה לזה ולעוני? היא מעולם לא התיימרה להעביר מסר חברתי נוקב, ממש כפי ששחקן כדורגל לא מתעסק בזה במהלך המשחק. היומרה היא של אלפר, ובשלב מסוים היא מקבלת גוון עז של טקס היטהרות עצמי. אני מוסרי. אותי מעניין העוני. אני כותב על כך ב"הארץ". את הפרחה פוליאקוב זה לא מעניין. בוז לפרחות.

הביקורת, אם אפשר לקרוא לזה כך, שפרסם בשבוע שעבר אלפר על ראיון עם הזמר פאר טסי ממש זעקה לעריכה מחדש, שלא לומר – להשלכה של הטור כולו על רצפת חדר העריכה ("פאר טסי שכח לעטות את המסיכה המזרחית", ״הארץ״, 31.5.16).

אלפר כותב על הגשתו של טסי את שירו "דרך השלום" כך: "את ה-ח' הוא מבטא בגרוניות מזרחית עמוקה ומודגשת. היא מנשבת מפיו סמיכה ונוטפת זהות עדתית ברורה". על כך נאמר בדיוק שהשד העדתי הוא בעצם שד אשכנזי. אלו השדים של אלפר האשכנזי שטורדים את מנוחתו. טסי שר כמו רבים מהזמרים והזמרות המזרחים/ות. למשל, בשיר "עמק הפרחים", המילים ״פרחים״, ״נחים״, ״חיים״, ״חלום״ – כולן נהגות עם ח' גרונית. זה סגנון ההגשה. בדיוק כמו המילים ״חום״, ״חצות״ ו״לחות״ בלהיט "בדרך השלום". רוגל אלפר, ברוך הבא למזרח התיכון. בני אדם, ערבים ומזרחים כאחד, מעזים לשיר כאן עם ח' גרונית.

משם זה רק הולך ומידרדר. בהמשך לעיל, אלפר טוען שטסי הוא מזרחי מתחזה מפני שבשיר הוא לא שותה קפה שחור, אלא הפוך: "גם הקפה בשיר הוא אשכנזי למהדרין ('מזמינה הפוך לשנינו'), לא שחור". כמעט קשה להאמין שהדברים האלה נכתבו ברצינות, ולא בסוג של הומור תמוה. לקראת סיום, אלפר מסב את תשומת הלב של קוראיו לכך שטסי לא גר בתל אביב, אלא בפרדס חנה, אבל מספר בשירו על סטוץ תל אביבי. אבל האם השיר אוטוביוגרפי? לא. וגם אם נניח לצורך העניין, שטסי אכן מספר על ערב שבו הוא הכיר בחורה תל אביבית ונשאר לישון אצלה והם רחמנא ליצלן הזדיינו? מה רע בכך? השדים של אלפר יצאו משליטה.

על ביקורת טלוויזיה ברמה של רוגל אלפר אפשר לומר שהיא לא מכירה מושגים נחוצים ביותר לתחום כגון פוסט-מודרניזם, הגמוניה, רב תרבותיות, פוסט-קולוניאליזם ואחוס״לים. או, בצורה פשוטה יותר, אפשר לפרגן לשרת התרבות מירי רגב על הגדרתה הקולעת את רוגל אלפר ודומיו: חבורה של קפוצי תחת.