אין הוגנות ללא פיקוח: על הצעת החוק ״שכירות הוגנת״

המחאה החברתית של שנת 2011 החלה כשצעירות וצעירים שלא יכלו לעמוד במחירי הדיור המאמירים עברו ללון באוהלים בשדרות רוטשילד. השבוע, בעקבות החלטת ועדת השרים לענייני חקיקה לקדם את הצעת החוק "שכירות הוגנת", הכריזה אחת ממנהיגות המחאה החברתית שהפכה לחברת כנסת, סתיו שפיר: "סוף סוף יש בשורה של ממש לשני מיליון שוכרי הדירות בישראל".

אולם לשוכרים יש יותר טעמים לאכזבה מאשר לשמחה. הצעת החוק שהגישה שרת המשפטים איילת שקד – הצעה שמיזגה לתוכה את הצעות החוק הפרטיות של חברת הכנסת שפיר מהמחנה הציוני וחבר הכנסת רועי פוקלמן מכולנו – מגבילה את סכום הערובה שצריך לשלם השוכר מראש, מגדירה מהי דירה מתאימה למגורים וקובעת מועדים להודעה על סיום חוזה השכירות. הצעת החוק מציעה אמנם שיפור למצב הקיים, אולם היא רחוקה מלממש את ערך ההוגנות כיוון שאינה מכילה שני מרכיבים חשובים שהיו קיימים בהצעת החוק המקורית של שפיר: היא אינה מטילה כל מגבלה על שיעור העלאת שכר הדירה על ידי בעלי הדירות, והיא אינה כוללת יצירת מנגנון של מעקב אחר שוק השכירות.

את התנגדותה של שרת המשפטים להטלת מגבלות על גובה שכר הדירה היא נימקה בטענה שמגבלות כאלו "יהיו התערבות בשוק החופשי". אולם בניגוד למיתוס הנפוץ, אין דבר כזה "שוק חופשי" – כל שוק כלכלי הוא פרי יצירתה של המדינה הקובעת את הכללים על פיהם מתנהל השוק. כל שוק, גם הקפיטליסטי ביותר, פועל על פי כללים המאפשרים את קיומם של חוזים ואכיפתם ומגינים על זכות הקניין, על אינטרסים של צרכנים ועל טובת הציבור. הויכוח בין חסידי "השוק החופשי" לבין מתנגדיהם אינו על אי-התערבות לעומת התערבות של המדינה בשוק, אלא על סוג ההתערבות של המדינה שבו אנחנו מעוניינים כקולקטיב ועל הערכים החברתיים שאנחנו מעוניינים שהפעילות הכלכלית תגשים.

בואו נביט לרגע ב"שוק ההשכרה החופשי" ששקד אינה מעוניינת להתערב בו. זהו שוק שהצד היחיד שנהנה במסגרתו מחופש הוא בעל הדירה, שביכולתו לקבוע את שכר הדירה ולהעלותו מדי שנה כרצונו, כשבצד השני של המשוואה ניצב אדם שייוותר ללא קורת גג אם לא ייענה לדרישת המשכיר. זהו שוק שהמשכיר נהנה בו מהחופש לבחור שוכר אחר מבין כל הממתינים בחדר המדרגות שיסכימו מכורח לתנאיו. בין השנים 2016-2008 זינק שכר הדירה ב"שוק השכירות החופשי" בישראל בממוצע ב-65%. שכר הדירה הממוצע עומד כיום על 3,715 שקל לעומת 2,347 שקלים בשנת 2008.

טענה אחרת הנשמעת מפי המצדדים באי הגבלה על העלאת דמי השכירות היא שהגבלה כזו תגרום לבעלי הדירות להימנע מלהשכירן או להזניח את הדירות. כל רגולציה תוביל לקטסטרופה, אומרים המתנגדים. אולם, בעולם קיימים מספר מקומות שהטילו מגבלות סבירות על העלאת שכר הדירה, והנבואות השחורות האלה לא התגשמו בהם. לפני שנתיים כתב ד"ר ניר מועלם מסמך מקיף עבור עיריית תל-אביב, שנקרא "שכירות הוגנת – מבט משווה על חקיקת השכירות בעולם". מהמסמך עולה שיש בעולם ערים רבות שבהן מגבילים את שיעור העלאת שכר הדירה, למשל באמצעות הצמדתו למדד המחירים לצרכן והסדרים אחרים. כך נהוג במחוז אונטריו ובעיר טורונטו בקנדה, במדינת קליפורניה ובעיר סן פרנסיסקו.

המסקנה היא שיש לעגן בחקיקה הגבלות על העלאת שכר הדירה, כמו גם את תדירות ההעלאה. כפי שמציין עורך-הדין גיל גן מור מהאגודה לזכויות האזרח, דיור אינו מוצר רגיל בשוק – זו זכות אדם בסיסית. הזכות לקורת גג אינה יכולה להיות מופקרת לחסדי "השוק החופשי" ותאוות בצע – זו זכות שהסדרים הוגנים למימושה מחייבים את התערבותה ומימונה של המדינה.

הטקסט פורסם אתמול ב"ידיעות אחרונות"