הטבח באורלנדו: מעברה השני של חומת הדיכוי

הרצח ההמוני במועדון גייז באורלנדו הביא זעם וכאב אדירים לקהילה הלהט״בית והזכיר לנו שהפשע הגדול, הרחב יותר, הוא הסדר הקיים שמתיר את דמנו. התשובה לכך היא מאבק סולידרי, בגאווה ובאהבה
טניה רובינשטייןטניה רובינשטיין

פעילה פוליטית קווירית, פמיניסטית, נגד הכיבוש ולמען שחרור כל בעלות ובעלי החיים, ורכזת כללית שותפה בקואליצית נשים לשלום.

אמש, במהלך היום מאז שנודע לנו על הרצח ההמוני באורלנדו, הפיד שלי בפייסבוק התמלא בזעזוע, בזעם, בכאב ובעצב גדול, וכך גם כל שיחה עם הקהילה שסביבי.

כולן שלפו מיד את תמונות הפרופיל של דגל הגאווה המדמם, דגל הגאווה עם הפס השחור או דגל הגאווה עם נר הנשמה – תמונות שיצא לנו לראות פעם אחר פעם, ושבכל פעם אנחנו מקוות שלא נצטרך לראות שוב, אך יודעות שעוד רחוק היום. יחד עם התמונות, גם הזכרונות צפים בכל פעם: של הברנוער, של המצעד בירושלים, של עוד מצעד בירושלים, של סטונוול, של חברות הקהילה שסבלו התעללות ואלימות, של חברות הקהילה שהתאבדו, של כל רגע של אבל קהילתי מהסוג שאנחנו חוות בתדירות גבוהה משניתן להכיל.

אני רוצה לדבר על טראומה עיקשת, מונח המתייחס להשפעות הנפשיות של מצבים חברתיים דכאניים מתמשכים על הנפש, כך על פי הפסיכותרפיסטית ד"ר אפי זיו. אלו לא רק הרציחות ההמוניות שמותירות צלקות בנפשות שלנו, אלא הדיכוי היומיומי שאנחנו חוות (חלקנו יותר וחלקנו פחות, חלקנו בדרך זו וחלקנו בדרך אחרת) – שמותירים בנפשות שלנו סדקים, פצעים וחבורות שמדממות בכל פעם מחדש, כשהמציאות מכה בהן. אותה המציאות שבה לרבות מאיתנו אמנם יש את הזכות להינשא בחלק מהעולם, ולחלקנו אין את הפריבילגיה להגיע בבטחה הביתה. מציאות שבה ישנם מצעדי גאווה מפוארים והמוניים וארגונים רבי תקציב, ועדיין יש מי מאיתנו שאין להן מקום מגורים או אפשרויות פרנסה.

אני רוצה לדבר על פשעי שנאה. "פשע שנאה" הוא מונח תלוש והזוי וכמעט מעליב, כאילו הפשע רק בא לצד השנאה, והשנאה היא לא פשע בפני עצמה. ומה הקשר בכלל. שנאה זה רגש אנושי כזה, שאת יכולה להרגיש כלפי מישהי שאת מכירה, בצדק או שלא, אבל על בסיס קשר אנושי

זו לא שנאה. זו אלימות שהיא תולדה של הסתה שנועדה לשמר את הסדר הקיים. הסדר שמכתיב מי בפנים ומי בחוץ, למי מותר ולמי אסור. הסדר שמכתיב גזענות, להט״בקופוביה, סוגנות, סקסיזם. הסדר שקובע שיש מי שדמה מותר. הסדר הזה הוא הפשע, שמוליד את כל הפשעים שמבוצעים על גופנו ועל נפשנו.

אני רוצה לדבר על דיכוי. למשמע זהותו של היורה, גבר מוסלמי ממוצא אפגני שייתכן כי קשור לדעאש, נעמדה הקהילה סביבי על רגליה האחוריות והתעקשה לומר שלא ניתן שייעשה שימוש בעובדה הזו ובאלימות שהופעלה נגד הקהילה שלנו כדי להצדיק איסלמופוביה. כאילו שהנצרות, היהדות וגם העולם המערבי החילוני נקיים מלהטב"קופוביה, שרוצחת לעתים ברובים ולעתים באמצעים מתוחכמים וחמקמקים יותר. אנחנו, כקהילה שיודעת דיכוי מהו, לא ניתן שיסובבו על גבנו את הספין הזה. אנחנו לא נסכים שיתייגו את הרצח הזה רק כ"טרור" של האיסלאם נגד המערב, כאילו טרור שמופעל נגדנו יכול להיקרא טרור רק כשהמבצע הוא מוסלמי. ואנחנו לא ניתן לאף אחד מהגורמים שמדכאים אותנו להתחמק מאחריות.

"פשע שנאה" הוא מונח כמעט מעליב, כאילו הפשע בא לצד השנאה, והשנאה היא לא פשע בפני עצמה. שנאה זה רגש אנושי. זו לא שנאה, זו אלימות, תולדה של הסתה שנועדה לשמר את הסדר הקיים, שמכתיב מי בפנים ומי בחוץ. הסדר שקובע שיש מי שדמה מותר. הסדר הזה הוא הפשע, שמוליד את כל הפשעים שמבוצעים על גופנו ועל נפשנו

אני רוצה לדבר על מה שיש מעברה השני של חומת הדיכוי – אני רוצה לדבר על סולידריות וקהילה. סלוגנים וטקסטים רבים מדברים על הקהילה שלנו כקהילה של אהבה. ואהבה תנצח את הכל, ולא ניתן להביס אותה. אמנם ישנה אהבה רבה בקהילה, ורבות מאיתנו חלק מהקהילה בשל האהבות שלנו, אך זה לא הדבר היחיד או המרכזי שמלכד אותנו. אנחנו התלכדנו יחד בשל מי שניסו להדיר, להשתיק ולרסק אותנו. והם עושים זאת לא בשל שנאה, אלא בשל אי ההתאמה שלנו לסדרי העולם. לאותו הסדר, שמכתיב דיכוי בצורת להטב"קופוביה, גזענות, לאומנות, סקסיזם, סוגנות וכל צורה אחרת של סימון של מי ששונה ושדמה מותר.

היסטורית, קהילות מתלכדות ומתחזקות אל מול נסיונות לרסק אותן. כמו בתסריט שחווינו כבר יותר מדי פעמים יחדיו, אנחנו נבכה ונתאבל, ואז נעמוד זו לצד זו, כתף אל כתף, וניאבק. אנחנו נצא לרחובות, אנחנו נתמוך אחת בשנייה ואנחנו ניאבק על הזכות של כל אחת מאיתנו לחיות את החיים שלה בבטחון, קבלה וכבוד. ואנחנו נעשה זאת, יש לקוות, תוך סולידריות עם מי שסובלות מדיכויים דומים לצדנו. אנחנו נעשה זאת מבלי להיגרר לאיסלמופוביה, ותוך הפניית אצבע מאשימה לכל מי שמתירים את דמנו. אנחנו נעשה זאת תוך המשך בניית הקהילה שלנו ככזו שיודעת לתמוך בנו כשאנחנו בוכות וכואבות. אנחנו נעשה זאת בראש מורם, גאווה ואהבה. אנחנו נעשה זאת למרות שאנחנו מפחדות, ונצליח כי יש לנו אחת את השנייה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. סמולן

    נדמה לי שהשנאה לא רלוונטית כאן. שונאים נוטים לאהוב את עצמם ולשנוא את האחר, ולכן הם פחות בעניין של פיגועי התאבדות.זה גם לא פיגוע טרור: טרוריסטים פועלים להשלטת פחד ציבורי מסויים. גם אם בשלטון הטרור-מלמעלה של רובספייר או סטלין, גם בטרור החתרני של האנרכיסטים לפני מאה שנה, וגם בחוליות הרוצחים הפלסטיניות של היום. במקרה של אורלנדו, לא נראה שהנטרה היא הפחדת הציבור לכדי מעשה מסויים. בעיקר כי לא ברור מהו.

    אני חושד, לכן, שמדובר בפשע מסוג אחר, בסחיטה פוליטית. כלומר: עכשיו מתחיל המרוץ לנשיאות. וכמו ששימון יודע, טרור ערבי יכול לוודא שהשמאל יפסיד. הטרור גורם לאנשים להבין שלאומיות היא לא בדיוק אידיאולוגיה כוזבת (למרות שזו אידיאולוגיה ולמרות שגם בה יש שקרנים), והטרור מפרק ביעילות קואליציות הצבעה מהסוג ששמאל אוהב לרקום ולרקוח.בקיצור, הילרי הבעסה את סנדרס, הילרי הביאה את אובמה לעזרה, הילרי שולטת בהמון משאבים אבל בלי דיל עם המדינה האיסלמית, טראמפ הולך לוושינגטון. ולכן, סביר שנראה עכשיו סדרה מרשימה של כניעות למדינה האיסלמית. ואם הם חכמים – וכנראה שכן – הם ישרדו עוד כמה שנים בצורה הזו.

    לא שנאה, כי הטבח הזה הוא לא כמו סטרייט שמכה להטבק"ית ברחוב. ולא טרור, כי הטבח מעורר תמיהה ולא משפעל הסברה. אבל איום פוליטי על משטר הפרוגרסיות, כן. אולי.

  2. יוסףה מקיטון

    תודה טניה, ואכן חשוב להדגיש את ההטרונורמטיביות הרצחנית, ולהתנגד לתיוג המוסלמים כנשאים הבלעדיים של להט"בפוביה. עם זאת חשוב מאד גם להצביע על כך, שכשהממסד הלאומי (בארה"ב, בישראל) מחבק את הקהילה הגאה (בתנאיו שלו) והופך אותה לסמל נאורות לבן, ומשתמש בה כדי לצאת צדיק בעיני עצמו – זו אחת התוצאות. אם הלהט"ב – אנחנו – סמל לנאורות של המערב, ולפיכך אנחנו ההצדקה לכיבושים של המערב, היה זה רק עניין של זמן עד שפעולות ההתנגדות המזוינות כלפי אותו מערב יתמקדו גם בנו.

    1. עידו לם

      אתם ממש לא סמל הנאורות של המערב,ממתי העדפה מינית שונה היא משהו מיוחד שראוי להתגאות בו? למערב יש המון סיבות להתגאות בהן גייז היא לא אחת מהן.