• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

מכירה פומבית: סיפור קצר

״נמכור את הפסנתר למרות כל זיכרונותיי ממנו. ואת מערכת הישיבה הקיסרית. ואת עשרות החנויות ומפעלי הזכוכית אשר הפכו למגרשי חניה למכוניות. הגיע הזמן לחיות קצת״. סיפור קצר מאת ראג׳י בטחיש מתוך הגליון החדש של כתב העת גרנטה, שיושק בשישי הקרוב
ראג'י בטחיש

אמי ואני ישבנו פנים אל פנים כפי שבעבר היו הנשים מסבות במסיבות התה. כעת לא נותר מהן דבר, למעט שתי כוסות פינג'אן קטנות ושולחן פלסטיק זול, מכוסה במפה סורית שרכש אבי בעמאן לפני שלושים שנה כדי שלא נבחין בעומק הקריסה הכלכלית. אמי ניסתה אט אט, בזמן שנראה כנצח, לקרב את הפינג'אן אל שפתיה – אולם רוב רובו של הקפה נשפך על השולחן.

אומרים: קפה שנשפך מביא ברכה

אמירה כזו הולמת את צאצאי המשפחות המיוחסות ואת בעלי השררה אשר יונקים את עושרם עם חלב אמם. עבורנו, קפה שנשפך הוא סימן לצרות ולאסונות שאינם מסתיימים לעולם. שרשרת של טרגדיות שאינן מפסיקות להפתיע, ולו רק כדי להזכיר לנו כיצד נראים חיי חורבן וכליה. רצף של תבוסות, שבאות בעקבות תקופה ארוכה של שקיעה וקריסה.

המטפלת הפליפינית של אמי, שהריחה את ניחוח הקפה השפוך, התייצבה לפתע. היא מלמלה כמה מלים וניגבה את המפה הדמשקאית, כאילו הייתה משטח חלק מפלסטיק שניתן לנקותו בנקל. בין לבין, היא הפנתה אליי מבט של תוכחה מהולה בבוז, ואיתה, אולי, גם קורטוב של חיבה ושל חמלה. אחר כך הסתלקה, משאירה מאחוריה שובל של תחושה קורבנית. היא אינה יודעת שהכתם הכהה הזה לא יימחה לעולם מן הבד המפוספס. זהו כתם הקפה שירשנו מאבותינו ומאבות אבותינו שנכחדו כמצורעים.

אני אוהב את פניה של אמי היום יותר מאשר פעם. תווי פניה הכחושות מדויקים, לאחר שהמחלות והייסורים כבר נתנו בהן את אותותיהם. בעבר לא אהבתי את פניה, צווארה וחזהּ, שהיו עבי בשר, עטו מסכה מזויפת של קשיחות, ולעתים גם נוקשות וגסות. ואילו היום היא מזכירה את סופיה לורן בשיא עלומיה, במיוחד בתקופה המכונה תור הזהב של הקולנוע הריאליסטי האיטלקי החדש. זה עניין שקשה להסבירוהנשיות והשבריריות של אמי היום הן בגדר נס שלא ניתן לתארו במילים.

Teppei Kaneuji, Muddy Stream from a Mug, .2004 Collage of cutout of coffee stain on paper
Teppei Kaneuji, Muddy Stream from a Mug, .2004
Collage of cutout of coffee stain on paper

רוב הזמן אמי מחייכת. היא לא אומרת כמעט דבר, למעט שלוש מילים ביום, וגם זה בקושי רב. על מנת להימנע מטעות סטטיסטית אתפשר על חמש מילים. לעומת זאת, היא מחייכת רוב הזמן וחיוכה מקסים עד מאוד. היא מתאפרת באופן מושלם ומורחת את הציפורניים בלכה בוהקת. שערה צבוע בקפידה רבה ולא ניתן למצוא בו קצוות רשלניים. כמו מלכות היופי והפיתוי אשר זוהרות עד כלות נשמתן. היא לא חדלה להחזיק את טבעת הנישואים שלה מלפני מאה שנה. בעבר, כשרצתה לברוח ממבטינו ומשאלותינו, הייתה מביטה בטבעת שלה, מרימה את ידה ומציגה אותה לראווה. אני חושב שתנועת היד שלי דומה לשלה. כמו אמי, גם אני מפריד את הזרת שלי משאר האצבעות על מנת לאחוז כפית או פינג'אן קפה. היא נוהגת להתבונן במעמקי עיניי מבלי להסתכל בי. ואולי היא באמת אינה רואה אותי? והראיה לכך, שהיא שואלת אותי פתאום:

אומרים: קפה שנשפך מביא ברכה. אמירה כזו הולמת את צאצאי המשפחות המיוחסות ואת בעלי השררה אשר יונקים את עושרם עם חלב אמם. עבורנו, קפה שנשפך הוא סימן לצרות ולאסונות שאינם מסתיימים לעולם. שרשרת של טרגדיות שאינן מפסיקות להפתיע, ולו רק כדי להזכיר לנו כיצד נראים חיי חורבן וכליה. רצף של תבוסות, שבאות בעקבות תקופה ארוכה של שקיעה וקריסה

איפה כמיל?

השאלה הזו תהפוך כנראה למכסת הדיבור העיקרית שלה לאותו היום.

אני פה, יושב לצדך.

אני יודעת! מה אתה חושב שאני?

פה נשבר שיא חדש של מילים ביום אחד.

מָמָא חביבתי. הקשיבי לי היטב. לא נשאר פה איש. נשארנו רק את ואני בתוך הריק הזה.

היא מסתכלת בי בחשדנות, כאילו שמעה ידיעה סנסציונית במהדורת החדשות. אני ממשיך לומר לה:

באמתכלומרבָּבָּא מת. כריסטין בקנדה ולא שואלת דבר, אפילו אחרי שבעלה ברח עם השכנה האיראנית. מיי התאבדה, כפי שאת יודעת. סוסן מאושפז במחלקה פסיכיאטרית. סאמי מת ממחלת האיידס. ואני דלוק על נהגי המשאיות ועל שיפוצניקים שאיתם אינני מדבר בדרך כלל, וגם לא מנסה, משום שאין לי משפחה. אף אחד.

הגיע הזמן לטפל בכל הרכוש שהצטבר, אשר גונח תחת שכבות האבק שמכסות אותו. אני מבקש שתחתמי כאן. במקום הזה. טוב חביבתי?

אולי נוכל להרוויח משהו משכיות החמדה הללו אם נעמיד אותן למכירה פומבית. נמכור את הפסנתר למרות כל זיכרונותיי ממנו. ואת מערכת הישיבה הקיסרית. ואת עשרות החנויות ומפעלי הזכוכית אשר הפכו למגרשי חניה למכוניות. ואת מפעל הטבק אשר הפך מקום מפגש לאוהבים, או לעוברי אורח אשר פולטים את זרעם על הקירות ומסתלקים. הגיע הזמן לחיות קצת. ומה לגבי התכשיטים שלך? והאושר אשר לא טעמנו? ומה לגבי מקדש לורד בצרפת אשר בו לא ביקרת מעולם? או שווייץ, שאליה לא הגעת? או קפה "פוקט" בשאנז אליזה, שם לא ישבתי איתך, עם כלב צרפתי המחרבן פרחים יקרים, כאלה שאין באפשרותנו לקנות יותר? או הדירה בתל אביב שלא קניתי? אני יודע שלא ביקרת בתל אביב, אלא רק פעם אחת כדי להשיג את הוויזה לאמריקה, מולדת האספסוף. ויש את העיר ביירות, שבה לא תבקרי עוד. האם שכחת את לבנון מולדתך? האם לא היינו חוזרים בקטנותנו על המשפט "החזר אותי למולדתי"?

אני מושיט את הנייר לאמי יחד עם שני עטים. אין לי מושג למה שני עטים. התברר שעשיתי טעות איומה. היא החזיקה בשני העטים והתחילה להשוות ביניהם בשיטתיות בעודה מתעלמת מן הנייר והחתימה.

יאללה מָמָא. תכתבי את שמך פה. עאידה.

משכתי מידה את העט המרשים פחות. אמי הסתכלה בי בתוכחה. אחר נפנתה להשלים את החתימה בעט הנותר. היא הציבה את חודו של העט על הנייר עד שכמעט חוררה אותו. אחר כך חתמה בזריזות מפתיעה בעברית, שפה שלא הבינה וגם לא הייתה ממעריצותיה: "סוסן".

גרנטה מגזין לספרות חדשה

תרגם מערבית: יהודה שנהב-שהרבני

מתוך כתב העת גרנטה, גליון רביעי בנושא ״הזדמנויות״, בהוצאת סיפור פשוט ורסלינג. השקה חגיגית של הגליון תיערך בצהרי יום שישי ה-17.6 בת״א (לאירוע בפייסבוק).

ראג'י בטחיש (1970) הוא עורך, סופר ומתרגם, בוגר תואר שני בלימודי תרבות, האוניברסיטה הפתוחה ובית הספר לתסריטאות באוניברסיטת ת"א. בין ספריו שראו אור: ״אלזיל ואל סדא״ (נצרת, 1998), ״אלערי ופואמות אחרות״ (דאר אל שורוק, עמאן, 2002), ״חדיקה ללשיתא… זל רביע דע״ (דאר אל שורוק, עמאן 2003), ״חדר בת"א״ (המוסד הערבי למחקר והוצאה לאור, ביירות 2007), ״הונא קאנת תלעבו רוזה״ (ראיה, חיפה 2013).

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אלברט שבות

    איפה אפשר לקרוא את הסיפור בערבית?

  2. אלברט שבות

    כל כך התגעגעתי לערבית אבל כנראה الترك فرك… פעם כתבתי הרבה בערבית, אני יליד חאלב ברחתי ממנה כשהייתי בן 19 והספקתי להכנס לאוניברסיטה של חאלב. כשהיגעתי ארצה למדתי מכינה לאוניברסיטה בירושלים ואפילו חשבתי לכתוב לעיתון בערבית לפרנסתי, וכך היגעתי לעורך של עיתון אל-קודס שיצא בזמנו בירושלים והוא נתן לי לפרסם מאמר מבחן שפרסם אותו באותו שבוע. עדיין זכורה לי כותרת המאמר لماذا نكتب, כלומר מה המניע שעומד מאחורינו לעודד אותנו לכתוב… היום כעבור מעל לשלושים שנה עדיין אני כותב אבל בעברית. לצערי רק בעברית כי נדמה והערבית ברחה לי לאנשהו. היום כשקראתי את ראג'י חזרתי שוב לגיעגועיי וראיתי כמה שהשפה הזו שנטשתי- עשירה היא ושופעת. העט המחודד של ראג'י אשם בגעגועיי. תודה על הקישור בערבית, אני הולך לחפש לי עוד סיפורים מעטו היפה של ראג'י.