• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

בחיפוש אחר המורשת העיראקית

בעקבות תרגומו של הרומן ״צ׳חלה וחזקל״ מאת אלמוג בהר לערבית, התראיין בהר לעיתון העיראקי ״אל-עאלם״ על כתיבה יהודית-ערבית, על חיפוש אחר מורשת ועל בגדאד
מאזין לטיף, ״אל-עאלם״

נתחיל מן הרומן האחרון שלך "צ'חלה וחזקל", אשר פורסם לאחרונה. האם כתבת באווירה עיראקית?

הרומן שלי "צ'חלה וחזקל" פורסם בעברית ב-2010, ובהוצאת אל-כותוב ח'אן בקהיר הוא פורסם בראשית 2016 בתרגומו של נאאל אלטוח'י. הסיפור הוא על זוג ירושלמי, בראשית נישואיהם, המצפים ללידה, שניהם ממשפחות יהודיות-בגדאדיות, צ'חלה יודעת קצת ערבית וחזקל פחות, ושניהם מנסים להיות חלק מקהילתו של חכם עובדיה/עבדאללה, אותה הוא מבקש ליצור, ולהחיות את המסורת היהודית-עיראקית. סוף הרומן מתרחש בליל הסדר, בקריאת ההגדה של פסח בערבית-יהודית-בגדאדית.

אז בשבילי כתיבת הרומן היתה חלק מחיפוש אחר המורשת העיראקית שלנו, ואחר המקומות של היהדות בתוך מורשת זאת, כמו קובצי סיפורים של רבנים וקובצי הלכה/שריעה, והמקומות שבהם היהדות פוגשת את הערביות, בשימוש בשפה הערבית ובתרבות הערבית, ספרות, מוזיקה וכו', ולעיתים הקשר שבין יהדות לאיסלאם.

בתקופה האחרונה הופיעו הרבה רומנים ומחקרים על יהודי עיראק, מה לדעתך הסיבה?

אני חושב שההתעניינות העכשווית בקהילה היהודית-עיראקית מגיעה מסיבות שונות: לאחר עשורים ארוכים של לאומיות עיקשת, אשר ניסתה לומר שלהיות יהודי ולהיות ערבי אלו שני דברים נפרדים לגמרי, והיהודים מהעולם הערבי אשר הגיעו לישראל היו צריכים להסתיר את זהותם הערבית, ולהשתיק את לשונם הערבית ואת מבטאם, חלקים מן הדור השלישי לערבים-היהודים בישראל חוזרים לשורשיהם, ולתרבות של סביהם וסבותיהם, אשר רבים מן ההורים שלנו לא העבירו: במוזיקה, בספרות, באוכל, ולעיתים גם בשפה ובזיכרון ההיסטורי, אז הם שבים וחוקרים ומחפשים בקהילותיהם, והם כותבים על כך אקדמית או ספרותית.

אני חושב שגם בעולם הערבי, אחרי שרוב הערבים-היהודים עזבו את מולדותיהם (יש עדיין קהילות משמעותיות במרוקו ובתוניסיה), הדורות המאוחרים יותר שואלים שאלות אשר אסור היה לשאול לפני 40 שנה ואפילו לפני 20 שנה: האם התרבות וההיסטוריה והזיכרון של הערבים-היהודים, ובאופן ספציפי של יהודי-עיראק, לא מהווה חלק מהתרבות ומהזיכרון הערביים הכלליים, והעיראקיים? מה היתה התרבות הזאת שפתאום נעלמה? איך היא יכולה לתרום לעולם הערבי?

ואנשים אפילו שואלים: מה קרה ליהודים "שלנו", ליהודים-הערבים, וספציפית ליהודי עיראק, אחרי שהם עזבו את מולדותיהם והגיעו לישראל (ואחרים לצרפת, לבריטניה, לארצות הברית ולמקומות אחרים)? האם הם עדיין חלק מן התרבות וההיסטוריה שלנו? איך התרבות שלהם השתנתה? איך הם זוכרים אותנו? איך הם התקבלו בישראל, ולמה הם דוכאו תרבותית, כלכלית ופוליטית?

וכך אתה רואה ספרים אשר מתפרסמים ברחבי העולם הערבי על הקהילות המקומיות (ההיסטוריות) הערביות-יהודיות, בתימן, בעיראק ובמצרים, אתה רואה תרגומים מעברית לערבית במצרים ועל-ידי פלסטינים, אתה רואה תנועה של סרטים דוקומנטריים, וכן את מועדון המימונה במרוקו.
השינויים הטכנולוגיים הופכים את הקשרים בין יהודים מהעולם הערבי בישראל לערבים בשאר העולם לפשוט יותר, התרבות חוצה את הגבולות עם האינטרנט, ובאופן ספציפי בעיקר דרך הפייסבוק ויוטיוב.

כמו כן, ההגירה הגדולה מהעולם הערבי לאירופה וארצות-הברית בשלושים או בארבעים השנים האחרונות, הופכת את הניסיון והחוויה היהודית של ההגירה והגלות מלפני 60 או 70 שנה לקרובה לחוויה מרכזית בתרבות הערבית העכשווית, ומסיבה זאת אני חושב שסמיר נקאש, לדוגמא, קודם כל נקרא על-ידי גולים ערבים באירופה, ורק מאוחר יותר כתיבתו התקבלה בעיראק עצמה.

בשבילנו בישראל השאלה על שייכותנו לתרבות הערבית היא גם שאלה על המקומיות שלה, לעיתים כחלק מפרויקט להפוך את ישראל למדינה מזרח-תיכונית, אשר אינה מתנכרת לערביות ופונה אל אירופה, אלא מהווה חלק מן המרחב. על כן השאלה הזאת פוגשת את השאלה הפלסטינים ואת יחסנו לפלסטינים, והרצון להגיע איתם להסדר. בשביל אנשים בעיראק השאלה על הקהילה היהודית היא שאלה על העבר של עיראק בתוך הווה קשה ואלים ומפוצל, כאשר הזיכרון של רגע העזיבה של היהודים, או הזיכרון של נוכחותם קודם לכן, מסמלים את השלב שבו היתה תקווה ליצירתה של דמוקרטיה משותפת לכל העדות, תקווה אשר קרסה בתחילה אל שלטון הגנרלים, ולאחר מכן לכיבוש הזר ולפיצול הפנימי של עיראק, עד ימינו ועליית דאע"ש. כאשר מזכירים את היהודים בעיראק כיום אני חושב שגם מבקשים להזהיר מן הגורל של עדות נוספות בעיראק אשר עלולות להידחק ולהיות מגורשות אם המסגרת העיראקית הכוללת לא תלמד להכיל את כל המיעוטים.

ראיון ראשון לעיתון עיראקי הכתבה עצמה 24052016
הראיון כפי שפורסם בעיתון ״אל-עאלם״ בעיראק

האם יש קשר בין הסופרים היהודים הצעירים לבין הספרות והתרבות העיראקית?

אני חושב שחלק מן הכותבים היהודים-עיראקים נמצאים בקשר עם התרבות העיראקית והספרות העיראקית, לעיתים ישירות דרך הערבית, לעיתים דרך תרגומים, ולעיתים דרך ההשפעה של הדור הוותיק של הכותבים, כמו סמי מיכאל, שמעון בלס, ששון סומך, סמיר נקאש, אמירה הס, חביבה פדיה ועוד. ולפעמים דרך ההשפעה של החלק היהודי של התרבות העירקאית, מכלול תרבותי הכולל הלכה ופילוסופיה ופיוט אשר נכתב על ידי היהודים בעיראק בעברית, בארמית ובערבית-יהודית, מן התלמוד, דרך עבודתו של הרב סעדיה גאון במאה ה-10 בבגדאד, ויצירתה של הערבית-היהודית, ועד בין השאר הבן איש חי המפורסם, רבנו יוסף חיים, במאה ה-19 בבגדאד.

מהו הפרויקטים הבאים שלך?

בימים אלו פרסמתי קובץ שירים חדש, שלישי, "שירים לאסירי בתי-הסוהר", שבתוכו כלולים כמה שירים דו-לשוניים, בעברית ובערבית, וכן תרגומים שתרגמתי מן השירה הערבית, למשל לשיר "בגדאד" של ניזאר קבאני, ולשירים של המשורר הפלסטיני הצעיר מרואן מח'ול והמשוררת הפלסטינית הצעירה רימא אבו ג'אבר. על כריכת הספר מופיע צילום של רחוב אל-מותנבי בבגדאד. ובימים אלו אני גם מסיים לערוך ספר שירה יזידית עכשווית, שנכתבה בשנה וחצי האחרונה שבעקבות החורבן, ועידן בריר תרגם מערבית לעברית, והספר יפורסם במהדורה דו-לשונית, עברית וערבית יחד.

למה התרחקו רוב בני דורכם מן הכתיבה בשפה הערבית?

אמי נולדה בבגדאד בשם סמירה קחטאן, והגיעה לישראל בגיל חמש למעברה. היא המשיכה לדבר עם הוריה בערבית בישראל, עד שכשהיא היתה בת 10 מורה מבית-הספר שלה הגיעה אל הוריה הביתה וביקש מהם להפסיק לדבר איתה ערבית. הם לא הפסיקו, ערבית היתה לשונם, אבל היא הפסיקה לענות להם בערבית. כך שכאשר אני נולדתי סבי וסבתי דיברו ערבית, ואמי היתה עונה להם בעברית. שתי אחיותיה הגדולות יותר המשיכו לדבר ערבית. כאשר הייתי בן 17 סבתי הבגדאדית, בחצי השנה האחרונה לפני מותה, שכחה את העברית וחזרה לדבר רק ערבית. ורק אלו מאיתנו שידעו ערבית יכלו לדבר איתה. אז הבנתי שאובדן השפה לא היה תהליך טבעי שקורה בכל דור, או קורה בהגירה, אלא שהמדינה התערבה בתוך המשפחה וגרמה לנו לא להיות מסוגלים לדבר עם סבתנו לפני מותה. וכך מאוחר יותר הלכתי ללמוד ערבית. זה קשה, כמובן, ללמוד שפה חדשה בגיל מבוגר, וכמובן שלא למדתי ערבית-יהודית-בגדאדית, לשונה של סבתי, אלא ערבית ספרותית. אני חושב שעוד אנשים עברו תהליך דומה, גם של ההתרחקות מן הערבית בהתחלה, וגם של הניסיון, גם אם החלקי, לשוב אליה.

אם היית מגיע לבגדאד, מה הוא המקום הראשון שבו היית מבקר?

אם הייתי מגיע לבגדאד היום הייתי הולך לראות את בתי-הכנסת הישנים, את רחוב אל-מותנבי ואת רחוב הרון אל-רשיד, את נהר החדקל והגשרים החוצים אותו, שעליהם שמעתי סיפורים רבים, והייתי הולך לראות את חנויות הספרים, להכיר את התרבות העכשווית בבגדאד, וכן להופעות מוזיקה, כיוון שאני אוהב מאוד את המוזיקה העיראקית, גם הישנה, של סלימה פאשא ונאזם אל-ר'זאלי, וגם המאוחרת יותר, של פרידה ואנסמבל המקאם העיראקי, של מוניר בשיר, אלהאם אלמדפעי וכאזם אל-סאהר. וכמובן שהייתי הולך לבתי-הקברות, לחפש את הקברים של אבותי.

פורסם לראשונה בעיתון ״אל-עאלם״ בעיראק (לכתבה המקורית בערבית)

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דני

    האמת היא שקשה לי להבין אותך. נתעלם לרגע מהעובדה שאם היית מגיע עכשיו לבגדד ומזדהה כיהודי ישראלי, רוב הסיכויים שלא היית חוזר חי. אבל מעבר לזה, אני חושב למשל על עצמי. הסבתא והסבא שלי במקורם מפולין, וגם ההורים שלי נולדו שם, אם כי עלו לארץ כילדים. אין לי שום ענין או רצון להגיע לפולין, והתרבות הפולנית לא מעניינת אותי בושם צורה ממשית, לא העכשווית ולא בכלל. אני מכיר את התרבות היהודית המזרח אירופאית ברמה מסויימת, בעיקר בהקשר הדתי (החסידות וכו'), וכמו כל תוצר של מערכת החינוך הישראלית קצת בהקשר הספרותי של משוררי וסופרי סוף המאה ה19 ותחילת המאה ה-20 בפרט בהקשר הציוני (ביאליק ברנר וכו'). אין שום בעיה בהעמקת ידע היסטורי, אבל אני לא חושב שהייתי מגלה ענין ולו הקלוש ביותר לנסות ליצור קשר עם התרבות הפולנית העכשווית, ואינני רואה את עצמי בשום צורה כקשור אליה. גם היהודים בארצות ערב לא ממש ליקקו דבש (אם כי הערבים היו הרבה הרבה פחות גרועים מהאירופאים כמובן), וכל ההתרפקות הזו על העבר הלא מזהיר די לא ברורה לי. זה נראה לי כמו סוג של אשליה והונאה עצמית, שאולי משרתת איזה צורך פוליטי כזה או אחר, אבל אין בה שום דבר ממשי.