• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

הילדים שלי ייוולדו בארץ החלב והדבש

שני קטעים מתוך הספר החדש ״גודאי״, סיפור ילדות והתבגרות בכפר יהודי באתיופיה
זהבה גושן ומעין בן הגיא

אַמְבּוֹבֶּר

…"זאת הברזייה," קראה המדריכה שלי והצביעה אל שני ברזים ששוקת ברזל חיברה ביניהם. נחש של נשים בבגדים צבעוניים ודליים בידיהן התפתל בתור ארוך. הסתכלתי בקנאה בחצאיות ובחולצות שנקנו בחנות, כל כך הרבה דגמים וצבעים, לכל אחת מראה אחר.

"ומה זה כאן?" הצבעתי לעבר צריף שבחזיתו ספסל. גברים ונשים, רובם מבוגרים, וגם כמה אימהות שתינוקות על גבן, הצטופפו לפני הדלת. 

"המרפאה. בימים שני וחמישי מגיע רופא מגוֹנְדֶר. כולם פה מחכים לו." הנהנתי. כל כך הרבה דברים, חשבתי, אני צריכה שלֶמְלֶם שתסביר לי.

"היום תיכנסי לכיתה הראשונה שהיא כיתת המתחילים, ויגידו לך לשנן את אותיות האלף-בית ואת המספרים." אָלָמִיטוּ, שכבר הייתה בכיתה השלישית, הסבירה. כשחייכה שיניה בלטו עוד יותר, ואני חשבתי בהקלה, את זה אני יודעת!

"יש מבחן שלוש פעמים בשנה, ומי שעובר אותו יכול לעלות לכיתה הבאה."

מבחן. ניסיתי לתאר לעצמי מה משמעותו. צליל המילה היה מפחיד, ומשום מה החלטתי שלא אגלה לה שאני כבר יודעת לכתוב את האותיות ואת רוב המספרים. מי יודע, אולי מה שילמדו פה יהיה שונה ממה שאחי הראה לי בבית. ואם אכשל במבחן?

"הנה, הגענו." אָלָמִיטוּ הצביעה על מבנה מלבני מבטון.

"לפני שנכנסים לכיתות יש מסדר. בודקים שאת מסורקת יפה, שלא איחרת, שמדי בית הספר שלך נקיים. ואז מניפים את הדגל," היא סיכמה, מתעלמת מפני החיוורות. נגררתי אחריה בקושי כשעברה בשער. לבי הלם כמו תוף, אבל לא הצליח להחריש את קולות הילדים הרבים שהסתדרו במקומותיהם לקראת הצעידה אל המגרש. במסדר הבוקר עמדה כל כיתה בשורה. הפִּיות הקטנים והגדולים שרו כאיש אחד את מילות ההמנון: "דגלנו ירוק צהוב ואדום, אותו נישא באומץ." והדגל טיפס ועלה בחריקה אל ראש התורן. התלמידים, נערים לצד ילדים, הקיפו את החצר הלבנה בצעדים נוקשים, צבאיים. בבית הספר הזה, כמו בשאר בתי הספר במדינה, החינוך היה חינם, אבל ללימודים נשלחו רק ילדים שמשפחתם יכלה לוותר על העבודה שלהם בשדה או בבית.

גודאי-עטיפה
עטיפת הספר

התיישבתי במקום הריק הראשון שראיתי בחדר הכיתה המלא שולחנות, מול הלוח הירוק, לצדה של נערה גבוהה ורזה ששערה היה אסוף בפקעת כמו של בת דודתי אַסְמֵר. היה בה עוד משהו שהזכיר לי את בת דודתי הגדולה, ושמחתי שדווקא על ידה היה מקום פנוי. כמה טוב שאת לא צריכה לטחון עכשיו את הטף במכתש, ולא צריכה להתכופף בשמש בגן הירק וללכלך את הידיים בבוץ ולכופף את הגב בעקירת שורשים של צמחים שוטים, שיננתי לעצמי בלב את זכויות היתר של התלמידים. המורה, שהיה בגילם של אחי הגדולים, נכנס אל הכיתה בחולצת צווארון בהירה ובמכנסיים מגוהצים ונראה לי הדור וחגיגי. הסתכלתי על המקל שהחזיק ביד שהיה באורכו של עיפרון. כשהמורה ניער אותו התארך המקל עד לגודל של מוט מטרייה. בדיוק אז הבחין בי ופנה אלי, ולתדהמתי נשאלתי לשמי.

"בלעת את הלשון?" שאל בחיוך. כל חברי לכיתה פרצו בצחוק רם.

"גוּדַאי," הצלחתי סוף-סוף לחלץ את שמי מבין שפתי.

"ומאיפה באת אלינו?"

"מתְהוּלָה שבאַרְמַצְ'הוֹ."

"יפה. וטוב עשית שישבת על יד אָיָילָה, שהיא תלמידה נבונה וחרוצה ותוכל לעזור לך להדביק את החומר. עכשיו נמשיך," המורה סיים את פרק הזמן שהקציב להיכרות שלנו. "ובכן, אבקש ממך מֶקוֹנְן לגשת ללוח."

נער נמוך קם בחריקת כיסא וצעד בהיסוס אל עבר המורה, שעמד בגבו אל הלוח. "בשביל גוּדַאי שעוד לא מכירה אותן עדיין, חזור על סדר האותיות." הילד קרא ה, ב, ל והשלים את האלף-בית האמהרי, 22 אותיות.

"יפה, וכעת חזור על שיעורי הבית. כיצד ייכתבו האותיות כשצלילן הוא אְ," שאל המורה.

את זה לא ידעתי – שכל אות מבין העשרים ושתיים שבאלף-בית מופיעה בשבע צורות שונות. כל צליל נכתב בשינוי קל. השפלתי את עיני והאזנתי לשרשרות הצלילים שהכול חזרו עליהם במקהלה. על התיק של אָיָילָה היה רקום מגן דוד גדול בירוק ובצהוב, ולידו שמה באותיות אדומות. פתאום הבחנתי שאחת מהן היא זו שהמורה כתב קודם בחריקת גיר על הלוח. בקרוב אדע לקרוא! לבי הלם בהתרגשות.

"נו, איך היה?" שאלה אָלָמִיטוּ בדרך הביתה.

"בסדר, קיבלנו שיעורי בית. אני צריכה לכתוב במחברת את שבע הצורות של סה, האות השלישית," אמרתי בקול הכי אדיש שיכולתי.

"זה קל מאוד. אראה לך, ואת תעתיקי. זה ממש כלום לעומת עשרות התרגילים בחשבון שהייתי צריכה להעתיק מהלוח בחצי השעה האחרונה. ועכשיו אצטרך לפתור אותם. בכיתה השלישית כבר לא מרחמים," אָלָמִיטוּ אמרה בשחצנות. "את יודעת, בְּרֵהַנִי אומרת שביֵרוּסַלֵם שיעורי הבית נעשים מעצמם. מכונה עושה טק-טק-טק ומכינה אותם!"

"איך זה יכול להיות?"

"כן. כולם יודעים את זה, תשאלי את אחותך אם את לא מאמינה," היא קראה נחרצות, "וכשאת רוצה ללכת לבית של דודים שלך את לוחצת על כפתור, ומיד הגעת."

"מה, לא צריך ללכת?" שאלתי בפקפוק.

"ברור שלא. ולכל מי שמגיע אליהם הם נותנים מכונית מיד, וכשאת הולכת את דורכת על זהב. מרוב שיש שם זהב אף אחד לא טורח להרים אותו מהאדמה."

"כן, את זה כבר שמעתי מזמן," עניתי בכובד ראש.

***

חפויי ראש

"רק בתחילת הקיץ קלעה את קופסת התכשיטים שלה כדי להביא אותם לבית חתנהּ. ולפני שעבר חודש ביקשה שיחזירו אותה איתם חזרה הביתה," קוננה אַטְסֶלֶץ', אחותה של גְבְטֶה, והתכוונה לכישלון נישואיה של גְבְטֶה.

"אפילו ילד לא השאירה אחריה," זעקה מֶלִישוּ אִמהּ ותפסה את ראשה ומרטה את שערותיה.

"לפני שיצאה אמרה לי, 'המזל הטוב מחכה לי שם. אני בטוחה'," צעקה אָבֵרוּ.

"אמרת, 'הילדים שלי ייוולדו בארץ החלב והדבש'," בכתה מֶלִישוּ בבכי תמרורים.

צעקותיהן קרעו את השקט הנורא וחפרו בורות בלבבות העשויים בשר ודם, אבל השמים נשארו כחולים ואדישים ביופיים המעוטר עננים קלילים לבנבנים. הנחתי את ראשי על כתפה של לֶמְלֶם  ובכינו. אתמול גְבְטֶה מתה בזרועות טְזָזוּ בבית החולים בגוֹנְדֶר. אפילו בהלוויה שלה לא הספיק איש מהקרובים לה להשתתף, בגלל החובה למהר ולקבור.

פניו של ווֹרֶקֶט נשארו קפואות ושפתיו נחשקו בעווית. החלפנו בינינו מבט מהיר וידעתי את מה שלא יאמר לעולם. לולא חזרנו על עקבותינו, אולי היינו עכשיו יושבים באחד המקומות שמעבר לגבול, מחכים לתורנו לעלות. אם השניים ההם לא היו מחזירים אותנו לאחור, אולי היינו מגיעים ליֵרוּסַלֵם עם גְבְטֶה בריאה ושלמה.

צעקותיהן קרעו את השקט הנורא וחפרו בורות בלבבות העשויים בשר ודם, אבל השמים נשארו כחולים ואדישים ביופיים המעוטר עננים קלילים לבנבנים. הנחתי את ראשי על כתפה של לֶמְלֶם  ובכינו. אתמול גְבְטֶה מתה בזרועות טְזָזוּ בבית החולים בגוֹנְדֶר. אפילו בהלוויה שלה לא הספיק איש מהקרובים לה להשתתף, בגלל החובה למהר ולקבור

כשקמנו מהאבל ווֹרֶקֶט לקח את המחרשה והשוורים ואת שאר כלי עבודתו שהשאיר אצל אבא ויצא אל השדות. אלה היו הימים שלפני עונת הגשמים, זמן הזריעה, ואני חזרתי לגור בבית של הדודים בגַיְינָה ושבתי לספסל הלימודים. קבוצות הצעירים שהלכו לסודן המשיכו לעבור בתְהוּלָה. אפילו עונת הגשמים הקרבה לא הרתיעה אותם, חשבתי כשפגשנו בהם בדרכים, אנחנו לגַיְינָה והם אל המדבר והערבה הקוצנית והדרכים שכבר הכרתי את טעמן. את המכתבים והתמונות שהיו שולחים אלינו כעבור חודש וחודשיים מיֵרוּסַלֵם היינו מביאים הביתה מבית הדואר שבגַיְינָה. כשהייתי מושיטה אותם לאבא, ניסיתי להתחמק מעיניהם של דוד וַנְיֵאוּ ודודה מֶלִישוּ, וגם מעיניו העצובות והאשמות של ווֹרֶקֶט.

יום חמישי אחד כשחזרתי מהלימודים לכפר, חיפשתי את לֶמְלֶם בחצר ובבית. כשלא מצאתי אותה בשום מקום, שאלתי את אְנַט של טְגַבוּ איפה היא.

אְנַט, שבטנה התחילה לבצבץ מהשמלה, היססה לענות, ואני שאלתי, "היא הלכה לנהר?"

"כן, אבל לא כדי לכבס שם. הלכה עם טַרקֶי ואָבֶבָאוּ." הסתכלתי על גַרְצֶ'ה. באמת מוזר, חשבתי כבר קודם, שהכלב מסתובב פה בחצר ולא נמצא כמו תמיד עם אָבֶבָאוּ בשדות.

"אז היא בשדה?" אָבֶבָאוּ בטח חורש, ולֶמְלֶם הולכת אחריו ועוקרת את העשבים השוטים. הסתכלתי בבטן הגדולה של אְנַט. ויתרו לה על העבודה בגלל הריונה המתקדם. טְרֵנְגו באה לקראתנו, וגם בטנה דקרה את שמלתה קדימה – בטן מחודדת שאומרים שהיא סימן לבן. איך אחותי מרגישה פה בין כל התינוקות וההריונות שמתנפלים עליה מכל צד, הספקתי לחשוב לפני שטְרֵנְגו אמרה, "לֶמְלֶם הלכה עם אָבֶבָאוּ. הם ביקשו להצטרף לאחת הקבוצות שעברו אצלנו לכיוון סודן. היו שם גם קרובים מצד אמא. לֶמְלֶם, אָבֶבָאוּ וטַרקֶי שכנעו את אבא, והוא נתן להם את ברכת הדרך." 

כל אותו היום וגם בלילה חשבתי על אחותי ועל האחים שלי. היה נדמה לי שעבר המון זמן מאז יצאנו למסע, אולי שנה שלמה, ובעצם חלפו רק כמה שבועות. בכיתי. מאז שגְבְטֶה מתה הדמעות קפצו בכל הזדמנות. כשהייתי קטנה אַלְמַז הייתה אומרת, "שוב התחילה עונת הגשמים." בחושך, במיטה הריקה מאחיותי, ניסיתי להעלות מראות נעימים: לֶמְלֶם הולכת לעבר בֶּלָאִי שמחכה בשערי יֵרוּסַלֵם. הם מחייכים בשיניים זורחות, מצולמים בצבע, ומאחוריהם חומת הזהב. אחותי מחזיקה בין ידיה תינוק שמנמן וצחקני, יפה כמו מלאך, דומה כמו שתי טיפות מים לאחיו הבכור, כך ראיתי בבירור מאחורי עפעפי.   

צעקות העירו אותי. אמא צעקה. זינקתי מהמיטה. היה בוקר.

"למה את בוכה? בבקשה תקראי לבעלך," אמר לאמא גבר חמוש ברובה והסתכל בה בתמיהה. בידיה של אמא היה מונח שקיק עור שתכשיטי נשים הציצו מתוכו.

"מה קרה לבת שלי?" זעקה.

הזר הביט בה בפליאה. "הבת שלך ביקשה שאמסור לך את התכשיטים שלה."

היא הביטה בו באי-אמון. "זה מה שהיא ביקשה, למה? מה קרה לה?"

אבא הופיע והתחיל לבחון את הצרור ביסודיות. הוא הוציא מהשקיק את האמבר – צמיד הכסף העשוי רצועות-רצועות – ואת עגילי הזהב האדום ונתן אותם לאמא, ולקח תליון כסף קטן שדיוקנו של הקיסר חרות בו. ואז אמר לגבר החמוש, "בסדר גמור, עכשיו אשלם לך את החצי השני," ואמר לאמא, "זה היה הסימן המוסכם" – הוא הרים את התליון של היילה סלאסי – "שהבת והבנים שלך הגיעו בשלום לאן שסיכמנו."

"נכון," אמר הגבר במבט תקיף, "ביצעתי את השליחות בדיוק כמו שסיכמנו. שלושת הילדים שלכם חצו את בְּהַאר-סֶאלַם יחד עם שאר הקבוצה."

אמא, עדיין מוטרדת, שאלה, "אבל למה היא החזירה את כל התכשיטים?"

"היא אמרה לי שבמקום שהיא הולכת אליו אין צורך בזה, לכן היא רוצה שהשקיק יחזור לאמא שלה."

כל אותו היום וגם בלילה חשבתי על אחותי ועל האחים שלי. היה נדמה לי שעבר המון זמן מאז יצאנו למסע, אולי שנה שלמה, ובעצם חלפו רק כמה שבועות. בכיתי. מאז שגְבְטֶה מתה הדמעות קפצו בכל הזדמנות. כשהייתי קטנה אַלְמַז הייתה אומרת, "שוב התחילה עונת הגשמים." בחושך, במיטה הריקה מאחיותי, ניסיתי להעלות מראות נעימים: לֶמְלֶם הולכת לעבר בֶּלָאִי שמחכה בשערי יֵרוּסַלֵם. הם מחייכים בשיניים זורחות, מצולמים בצבע, ומאחוריהם חומת הזהב

קבוצות של צעירים המשיכו לעבור בכפר בדרכן אל הגבול, ומה שהתחיל כטיפות הפך למבול. חלקם ישבו אצלנו כמה ימים, ואחרים התעכבו שבועות לפני שיצאו אל החלק האחרון והקשה של המסע.

ערב שישי אחד שבו סוף-סוף לא היה איתנו אף זר או אורח, שאל טְגַבוּ ללא כל הכנה מוקדמת, "למה גם אנחנו לא יוצאים לדרך?" השאלה שייטה בחלל החדר מעל לראשי כולנו. הפנים של אבא ואמא ודודי נשארו חתומות, ואז אמר דוד גֶטֶה, "צריך לחכות עד שנשמע מאחיך ואחותך."

"בטח בקרוב הם ישלחו לנו מכתב וצילומים צבעוניים ויקראו לנו להצטרף," ענה טְגַבוּ בסגנונו התקיף והישיר, ומבטו הצטלב במבטו של ווֹרֶקֶט, שהשפיל את עיניו.

וַנְיֵאוּ הביט במֶלִישוּ, ששמלתה הייתה הפוכה לצדה השני, ושרוך שחור נקשר לצווארה במקום תכשיטיה, אות לאבל. גם הוא החליף את חגורת העור שלו בחבל, ורק לכבוד השבת הסיר אותו. "איך נעזוב את הקבר הטרי של גְבְטֶה ועוד לא עברה שנה?" שאל אל הדממה בעיניים שצער עמוק יצוק בהן.

"אם נמהר ונצא עכשיו, מה יהיה על היבול שבקרוב נוכל לקצור?" ענה אָלֶמוּ בשאלה לטְגַבוּ. "שנה שלמה של עבודה תתבזבז. אתה מכיר את הפתגם – מי שממהר עבודתו כפולה, כי הכול נופל לו מהידיים ועליו להתכופף ולהרים."

"נכון," אבא אמר במתינות, "כדאי לחכות לסימן מובהק שהזמן הבשיל."

"רק שליח שיבוא ויגיד לכם שהגיע הזמן יגרום לכם לצאת," אמר טְגַבוּ בכעס, "וזה לעולם לא יקרה," הוסיף בחוסר נימוס.

אולי כדי לא להכאיב לווֹרֶקֶט אבא לא הזכיר את המסע הקודם ורק אמר, "הנהרות גבוהים מאוד בגלל הגשמים, ואחר כך יגיע זמן הקציר. ויש תינוקות שצריכים להיוולד. תסתכל מסביב, בן, האל בירך אותנו בשפע רב. על פי רצונו של אְגְזִיאַבְּהֵר נשב או נלך."

"אבל מי שנשאר אחרון," מלמל טְגַבוּ,"משלם את החובות שהשאירו אבותיו." 

מתוך הספר החדש ״גודאי״ (הוצאת אסיה).

זהבה גושן עלתה לארץ מאתיופיה ב-1984. היא מַנחת הורים ובעלת תואר בחינוך ממכללת דוד ילין. מעין בן הגיא היא סופרת ובוגרת החוגים לספרות השוואתית, לתולדות האמנות ולעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.