להפוך ל"אחר" תוך בריחה מהקונדור

גילוי נאות: אני לא ארגנטינאי. אני אורוגואי. אז, מה אני עושה כאן בפאנל עדויות על 40 שנה להפיכה הצבאית בארגנטינה? הדיקטטורה בארגנטינה הייתה ארגנטינאית, היו לה שורשים ארגנטינאים, מאפיינים ארגנטינאים, גורמים ארגנטינאים, הרבה קורבנות ארגנטינאים, אבל היא לא הייתה רק ארגנטינאית. היא הייתה חלק ממהלך כולל באמריקה הלטינית ובמיוחד ברוב ארצות דרום אמריקה. התהליכים היו תהליכים יבשתיים ולא רק לאומיים ואלה היו תהליכים בזיקה, בהשפעה ובמגע הדדי משמעותי מאוד.

הוריי היו פעילים קומוניסטים בתנאי מחתרת באורוגואי, הדיקטטורה שם החלה רשמית כבר ביוני 1973. בנובמבר 1975 – הייתי כמעט בן 11 – הם הצליחו לברוח לאחר שרבים מהחברים שהיו קשורים בפעילותם נאסרו. כנראה שרוב אלה שנאסרו אז, לא נשברו מהר תחת עינויים ולקח קצת זמן למודיעין הצבאי לחשוף חלק מהרשתות המחתרתיות. ההורים נסעו לבואנוס איירס מהיום למחר. אחותי ואני נשארנו כשבועיים אצל דודים שלי במונטבידאו. המשכנו ללכת לבית הספר עד שהחשש שישתמשו בנו כאמצעי לחץ להחזיר את הורי גרם לכך שגם אנחנו עלינו על אונייה לבואנוס איירס.

בדיעבד, ההחלטה לחפש מקלט מדיני בארגנטינה בסוף 1975 לא נראית כהחלטה הכי נבונה או הכי רואה את הנולד. אבל היא הייתה ההחלטה הכי פשוטה לאור הקירבה והמיידיות של הנסיעה והכי מתבקשת לאור זה שאמא שלי ארגנטינאית ושהייתה לנו שם משפחה קולטת ומסייעת. אפילו הילדים, אחותי ואני, היכרנו את העיר מביקורים קודמים ולא הרגשנו לגמרי זרים בסביבה הזאת.

התאקלמות בארגנטינה: המרדף הופך רשמי

קצת יותר מחצי שנה חיינו בארגנטינה. תחילה, ההורים שלי עוד עקבו אחר המתרחש באורוגואי בציפייה שאולי חבריהם ישוחררו וגל הדיכוי יחלוף. אבל קרה בדיוק ההיפך. לא רק שכוחות צבא באו לחפש את ההורים שלי בבית, אלא שבתחילת 1976 הם אף השתלטו על הבית ולא עזבו עוד. המרדף הפך לרשמי: שמות הורי הופיעו כמבוקשים בעיתונים ובטלוויזיה. בקיץ של 1976 היה ברור שעלינו לפרוק את מעט המזוודות שלנו בבואנוס איירס ולהתחיל לבנות בה חיים. אבא מצא עבודה, שכרנו דירה, רשמו אותי ואת אחותי לבית ספר יסודי. שום דבר מזה לא היה פשוט. לאבא שלי לא היו ניירות מתאימים לעבודה באופן רשמי בארגנטינה. הוא היה רופא קרדיולוג. בעזרת הסולידריות האמיצה של ד"ר רנה פבלורו (René Favaloro) – הקרדיולוג הארגנטינאי – נמצא פיתרון תוך עקיפת חוקים ותקנות. כך התאפשר לאבא שלי לעבוד ולקבל משכורת והתאפשר לנו להתחיל לתפקד בבואנוס איירס לא כתיירים או מבקרים לרגע.

רק עוד מילה אחת על ד"ר פבלורו והסולידריות המדהימה שלו. הנה משהו שנודע לי רק לפני שנים מעטות, משהו שאבא שלי מעולם לא ספר לי – נאמן תמיד לסודיות המחתרתית, הוא אף פעם לא סיפר את מה שלא היה צריך לספר. שנה וחצי לפני בריחתנו לבואנוס איירס, מדי כמה שבועות אבא היה מגיע ממונטבידאו להשתלמויות במחלקה של ד"ר פבלורו בבית החולים גואמס בבואנוס איירס (Sanatorio Güemes). בו בזמן אבא שלי היה פעיל מחתרת באורוגואי. אחד ממנהיגי המחתרת הקומוניסטית היה חולה לב ומטופל על ידי אבא שלי. מצבו הבריאותי של האיש, שהיה מבוקש מאוד באורוגואי, הידרדר. אבא שלי דבר עם פבלורו שהסכים לקבל אותו בבית החולים בבואנוס איירס תחת זהות בדויה. פעילי מחתרת הבריחו אותו ביאכטה שחצתה את הנהר לחוף שומם מחוץ לבואנוס איירס ואבא שלי ליווה אותו בבית החולים עד להשלמת ניתוח המעקפים והברחתו חזרה לפעילות מחתרתית באורוגואי. פבלורו, הרופא המפורסם והמצליח, סיכן את עצמו ואת פועלו כדי לערוך ניתוח מעקפים לא-חוקי לאיש מחתרת אורוגואי. לא היו הרבה אנשים כאלה, בוודאי לא במעמדו.

בחזרה להתאקלמות שלנו בבואנוס איירס בראשית 1976. דירה ובית ספר נבחרו בשכונת מעמד בינוני שקטה מאוד, ויז'ה דל פארקה (Villa del Parque). ההורים שלי היו בקשר בבואנוס איירס עם פעילים אורוגואים אחרים, חלקם הגיעו אליה לפנינו. אלה המליצו לא להסתובב במרכז העיר, לא להתקרב לקיוסקים שמוכרים עיתונים אורוגואים כי בקרבתם נצפו "טיראס"(Tiras), שוטרים סמויים אורוגואים. עדיין לא ידענו על "תוכנית קונדור" – תוכנית של תיאום מודיעיני וסיוע מבצעי של הדיקטטורות צ'ילה-ארגנטינה-אורוגואי-
ברזיל-פרגואי במצוד אחר מתנגדים פוליטיים. היום אנחנו יודעים שתוכנית קונדור נרקמה באופן מבצעי ממש באותם ימים בהם הגענו לבואנוס איירס. לא ידענו אז שבחודשים הבאים חוליות של המודיעין הצבאי האורוגואי יצטרפו ליחידות החטיפה הארגנטינאיות ואלה יתנו עבורם שירותי חטיפה, עינוי ואף חיסול. כן ידענו שהמשטרה האורוגואית נוכחת בעיר ומנסה לעקוב. לכן ההחלטה הייתה להישאר בפרופיל כמה שיותר נמוך. לא לבלוט, לא להתבלט. לא להשתמש במילים מסוימות שמסגירות את האורוגואיות שלנו. יש מילים וביטויים מובהקים שהיינו צריכים להימנע מהם: Ta, bo, chiquilin, botija, boniato.

אקצר את סיפור העובדות כדי להגיע לחלק הרפלקסיבי יותר. התחלנו ללמוד בבית הספר הארגנטינאי. בני דודים שלי, בני 20 פחות או יותר, שגם נאלצו לברוח מאורוגואי באו להתגורר אצלנו כמה שבועות, עד שמצאו ושכרו לעצמם דירה. ואז הגיעה ההפיכה הצבאית הארגנטינאית של 24 במרץ. ממה ששמענו, כולם חיכו לה. היא לא הפתיעה אף אחד. כמה ימי חופשה מבית הספר. חזרנו לבית הספר ותמונת הנשיאה המודחת הורדה מחדר המזכירות. גם תמונת בעלה המנוח חואן פרון נעלמה. במקומן נתלו תמונות נוף ארגנטינאיות. בינתיים גם הידיעות מאורוגואי החריפו: ההשתלטות על הבית שלנו הפכה לקבועה, חקרו שכנים וקרובי משפחה ואיימו עליהם. באיומי אקדח לקחו מדוד שלי יפוי כוח שהיה לו על מנת שינסה למכור את הבית שלנו.

פעם אחת, בבואנוס איירס עצמה, ההורים שלי נתקלו במבצע סגירה של רחובות לצורך חטיפה של מישהו ובפעם אחרת כשנסענו באוטובוס, מכונית פורד-פלקון עקפה את האוטובוס מימין במהירות מסחררת וידיים עם אקדחים ביצבצו ממנה. שתיקה מעיקה בתוך האוטובוס הקטן. למכונית לא הייתה לוחית זיהוי. חייב לומר ששמענו גם ביטויים של תמיכה אזרחית בדיכוי. מורה פרטית שנתנה לי כמה שיעורים כדי שאשלים פערים בתוכנית הלימודים, השתמשה פעם בדיבור עם מישהו אחר בנוכחותי בביטוי השגור "כנראה שיש לזה סיבה" (por algo sera), ביטוי שהצדיק מעצר/העלמה של מישהו. ילדים בבית הספר לעגו לילד אחר ואמרו ש"אבא שלו פרוניסט". בית ספר יסודי בשכונת מעמד ביניים אנטי-פרוניסטית מובהקת. "עבודה ומשמעת" הייתה הסיסמה האוטוריטרית של המורה הקשוח בכיתה ו' שהתעניין בעיקר בלדרוש מאיתנו שנכתוב בעט נובע בלי להשאיר כתמים על הדף. מסדרי הבוקר, שירי הדגל וההמנון היו תכופים וממושכים יותר בארגנטינה מאשר אלה שהורגלתי אליהם באורוגואי. הכיתות היו מופרדות. הייתי בכיתת בנים והתרבות היומיומית בה הייתה בו בזמן ממושמעת ואלימה יותר מזו שהכרתי.

להיות אנחנו ולא אנחנו

בשעות הבוקר המוקדמות של ה-20 במאי 1976 חוליות המודיעין האורגואי ליוו את יחידות החטיפה הארגנטינאיות במבצע הגדול הראשון שלהם במסגרת תוכנית קונדור כנגד גולים אורוגואים בבואנוס איירס. שני חברי פרלמנט אורוגואים – אחד מהשמאל והשני איש ימין מתון מהמפלגה הלאומית האופוזיציונית נחטפו. גופותיהם עם סימני אלימות הופיעו כמה ימים אחר כך ליד כביש ראשי. יחד איתם הופיעו גם הגופות של זוג צעירים פעילים של מחתרת הטופמרוס (Tupamaros). באותו בוקר ממש נחטף מביתו הרופא מנואל ליברוף (Manuel Liberoff), קומוניסט, חבר קרוב של אבא שלי, חבר אישי ושותף פוליטי, אשר יחד איתו תכנן אבי לפתוח מרפאה בבואנוס איירס. שרידיו של ליברוף לא נמצאו עד היום. עוד בבוקר החטיפה של ליברוף אשתו הספיקה להודיע למכרים וההודעה על כך הגיעה מהר להורים שלי.

כל השגרה שהתחלנו לבנות נקטעה. היו סיבות טובות לחשוש שאם ליברוף היה במעקב וברשימת היעדים לחטיפה כך גם הוריי. בדרך חזרה מבית הספר פגשה אותי ואת אחותי אשתו ההריונית של בן דוד שלי. לא חוזרים הביתה. ההורים כבר ארזו בבוקר מה שיכלו ומחכים לנו במקום אחר. התחילה סדרה של ימים מוזרים בהמתנה דרוכה, בחיפוש אחר מוצא, עוברים מבית לבית, ברחוב תמיד מסתכלים לצדדים ואחורה לראות אם אין מעקב, ישנים בבתים סולידריים אבל לא רוצים לסכן אף אחד.

סוף מאי-תחילת יוני: היו מעט אפשרויות. היה לנו ברור מאוד שאנחנו צריכים לעזוב מהר את בואנוס איירס ובעצם את ארגנטינה. היו שתי בעיות: לאבא שלי ולנו לא היו דרכונים ואיננו יודעים האם אבא שלי מופיע ברשימות המבוקשים בנמל התעופה או בתחנות הגבול של ארגנטינה. כעת כבר היה ברור לגמרי שהצבא והמשטרה בארגנטינה עובדים יחד עם המודיעין האורוגואי כנגד הגולים. אפשרות אחת – הכי מתבקשת, הייתה לצאת באמצעות האו"ם. ליד משרדי האו"ם בבואנוס איירס היה תור מתמיד של פליטים-גולים מארצות שכנות נוספות. האו"ם היה מוצא עבורך ארץ מקלט ומספק לך ניירות פליט באמצעותם אפשר היה לעזוב עם חסינות בינלאומית. משיקולים בינלאומיים הדיקטטורות כיבדו את ניירות הפליט. אבל הן לא כיבדו את התור ליד משרדי האו"ם על מנת לבקש את מעמד הפליט. ביום בו אמורים היו ההורים שלי להגיע לראיון במשרדי האו"ם נחטפו מספר ממתינים מהתור עצמו שהשתרך אל מחוץ לבניין.

אפשרויות אחרות היו מקסיקו – שהדיפלומטים שלה גילו סולידריות ונדיבות כלפי נרדפים בארגנטינה, אורוגואי וצ'ילה. הייתה גם ישראל – אפשרות שהעלה סבא שלי אשר הגיע ממונטבידאו וכבר עשה גישוש ראשון בשגרירות שם. שתי האפשרויות נבדקו. הפנייה לישראל לא הייתה כל כך טבעית. ההורים שלי לא היו ציונים. לאבא שלי היו בעבר מחלוקות עם הציונים במונטבידאו ומעולם לא הסתיר אותן. מפנים אותו לשליח הסוכנות היהודית ששמו רקנאטי, שהיה המארגן של מבצעי המילוט מארגנטינה. אבי לא הסתיר מפניו את זהותו הפוליטית. הוא אמר לו מפורשות שהוא לא ציוני, שהוא קומוניסט. שליח הסוכנות השיב שלמרות זאת מוכנים לעזור, שיש לו עניין בהעלאת יהודים לארץ גם אם אינם ציונים ושהוא בונה על כך שילדיו יתחנכו בארץ ויהיו ציונים (העניין הזה לא ממש הצליח להם). הייתה התלבטות במשפחה. מקסיקו קסמה להורים יותר מבחינת הקרבה בשפה ובתרבות. ישראל נראתה כמקום רחוק, מנוכר ובעייתי מבחינה פוליטית. אבל, את המילוט לישראל אפשר היה לארגן מיד, תוך יומיים. בשגרירות מקסיקו העריכו שזה עלול לקחת עוד כמה ימים ולא היה להם מועד סופי. ב-2 ביוני יצאנו מבואנוס איירס בטיסה עם תעודות מעבר ישראליות. תוך יום וחצי ולאחר שתי החלפות טיסות באירופה הגענו לכאן.

מרגע היציאה מאורוגואי בחודש נובמבר הלכנו והפכנו לאחרים. עשינו מעין עסקת חליפין: קיבלנו את החיים, את החירות היחסית (לא בית הסוהר או חדר העינויים) בתמורת לאחרות. עסקה מתמשכת ובלתי נגמרת, שכרוכה בקריעה פנימית מתמדת כדי לשמור על שלמות ובריאות הגוף. להסוות את האורוגואיות שלנו בבואנוס איירס, להיות אנחנו ולא אנחנו. וגם כאשר היא ידועה למישהו להמציא סיפורים וסיבות שקריות להגירה שלנו. בעיני ילד שהתבגר פתאום זה התבטא בתחושת המוזרות והבגידה הקלה שחשתי כאשר עמדתי במסדר בוקר בבית ספר ארגנטינאי ונאלצתי לשיר מארשים של הלל לדגל ארגנטינה. וחשבתי לעצמי, מה יודעים או חושבים החברים לשכונה או לכיתה באורוגואי? מה המשמעות בעיניהם שביתי הפך לבסיס צבאי בתוך השכונה ושהורי הופיעו כמבוקשים בטלוויזיה? אולי הפכו אותי לאחר בעיניהם? ובכלל לא הייתה אפשרות לדבר איתם ולהגיד להם משהו. בודאי שלא לשלוח מכתב.

וזה לא נפסק עם ההגעה לארץ: ניסיונות חוזרים ונשנים לשנות לי את השם הפרטי, לעברת אותו ולשנות אותי. מורה שכאשר התחלתי לדבר קצת את השפה, מבקשת לפני כולם שאסביר על האנטישמיות בארצי שבגללה לכאורה באתי לארץ. וניסיונותיי חסרי הסיכוי להסביר לה, שכמעט כל חברי לא היו יהודים ושמעולם לא נתקלתי באנטישמיות, לא בשכונה ולא בכיתה. גם כאשר הצלחתי להדוף את ניסיונות הגיוס לנרטיב שהמדינה כאן מבקשת לספר, את הנרטיב האמיתי שלי לא יכולתי לספר. כי הוא לא הובן. וגם כי הטראומה של ההורים הייתה חיה ובועטת והפחידה אותם עד כדי כך ששנים אחר כך הם ביקשו לא לדבר ולא לספר ולא להיחשף. כי לך תדע מה יעשו לך ומי יעשה לך. הניצולים מהמרדף, נמלטי הקונדור הם לא ממש אזרחים, הם כבר לא יוכלו להיות אזרחים מלאים. הם אסירי תודה שהצילו אותם והם מפוחדים בעקבות המרדף, והם חשים לא כאזרחים בני חורין אלא כמבקשי מקלט כאן שלא צריכים לעשות בעיות למי שהצילו אותם. והם ידעו, ידעו היטב, שהמדינה אליה הגיעו מדכאת אחרים, ושהיא עושה דברים איומים ומטילה משטר צבאי על אחרים תחת שלטונה והם ידעו שהמדינה הזאת גם סוחרת בנשק ומקיימת שיתופי פעולה עם רודפיהם הגרועים ביותר. אבל הם היו מחויבים לא לעשות בעיות בארץ בה מצאו מקלט, גם אם אף אחד לא ביקש זאת מהם. אסירי תודה הם גם אסירים, לפחות למשך כמה שנים.

וכאן, במזרח התיכון ובישראל?

מצאתי לנכון לקיים את השיחה הזאת בעברית בפאנל המסיים של כנס 40 שנה לדיקטטורה בארגנטינה, לא כדי לשים את קורבנות הדיקטטורה בארגנטינה וקרוביהם החיים כאן במקום מכובד בתחרות הסבל והקורבנות אשר נערכת כאן לעתים קרובות ושבשיח הישראלי מהווה לא רק דרך למאבק על הכרה, אלא אף דרך לתבוע דברים אחרים. ההכרה בסבל ובעוול שנעשה לאנשים, לכל האנשים, היא מאוד חשובה. לא נגדה אני יוצא, אלא כנגד התפיסה שסבל וקורבן מקנה זכויות אנושיות וחברתיות ולכן כדי להשיג סבסוד לתרופות קשיש עני צריך לטעון להיותו ניצול שואה. כל הקשישים העניים זכאים לתרופות מסובסדות. בעצם, לא צריכים להיות כלל קשישים עניים.

אבל רציתי גם לשים את הזוועה הארגנטינאית בפרספקטיבה היסטורית ובפרופורציות. חשוב לקבל הכרה אבל לקבל אותה מבלי לאבד את היכולת להכיר בזוועות אחרות. הדיקטטורה בארגנטינה, לדעתי כהיסטוריון, לא הייתה האירוע הנורא ביותר בהיסטוריה של ארגנטינה מבחינת היקפי סבל אנושי ועוול זוועתי. מה שצבא ארגנטינה כינה "כיבוש המדבר", מבצע צבאי לכיבוש דרום ארגנטינה וחיסול עשרות אלפי אינדיאנים בסוף המאה ה-19, מתעלה מבחינת הזוועות האנושיות.

הדיקטטורה בארגנטינה הייתה אכזרית מאוד אבל היא גם לא הייתה הדיקטטורה הרצחנית ביותר באמריקה הלטינית באותן שנים. בגואטמלה נרצחו כ-100 אלף איש ואישה, רובם הגדול איכרים אינדיאנים בפעולות דיכוי וטיהור אתני. חלקם נודע כיצד מתו, רובם נקברו בקברי אחים ללא כל תיעוד. צבא ארגנטינה הגיש סיוע באותם שנים לצבא גואטמלה. גם המלחמה המלוכלכת בפרו בשנות ה-80 וראשית ה-90 גבתה מספר קורבנות גבוה יותר מזו של ארגנטינה וגם בה היו נעלמים. גם מלחמת האזרחים באל סלבדור ובניקרגואה היו כרוכות במספר עצום של קורבנות באותה תקופה. ואם נלך לעולם הגדול – אז, קמבודיה מראה באותם שנים ממש שרצחנות אכזרית שמאבדת כל קנה מידה אנושי יכולה לצמוח גם ממי שמקורם האידיאולוגי בשמאל.

מה שסחבתי כל השנים מאותה עקירה, בריחה, מרדף, גלות, אחרות כפויה, היה ללא ספק עוול וסבל שבאמצעות הסיפור עליו אני מבקש הכרה לגביו. אבל, מה קורה כאן? האם התחושה המחניקה שליוותה אותי שנים, תחושת המחנק בגרון, בכל מחשבה על כך שהבית ממנו נעקרתי לפתע באמצע הילדות ושהתגוררו בו אנשים אחרים – אלה שעקרו אותי או שהיו קשורים אליהם, האם התחושה המחניקה הזאת שונה מזו של פליט פלסטיני שיושב היום קשיש במחנה פליטים כלשהו ושהיה חי בחלקת האדמה שבה בנוי היום הבית שלי היום או שבנויה עליו האוניברסיטה הזאת?

הדיקטטורה בארגנטינה תרמה לרפרטואר הדיכוי בעולם שתי תופעות מזוויעות: אחת היא ההיעלמות המתוכננת של הקורבנות, עם כל אי הוודאות המלווה את המשפחות ואת החברה כולה במשך שנים, והשנייה היא חטיפת תינוקות המונית, שוד תינוקות שיטתי. זה היה ייחודי לה, אבל לא בלעדי לה. הנסיבות מאוד שונות, אבל האם הסבל של משפחה תימנית שתינוקה נחטף כאן בשנות ה-50 שונה מהסבל של משפחה ארגנטינאית? זה שונה, אבל דומה להחריד מבחינה אנושית. שונה ודומה.

שיתוף פעולה מודיעיני כנגד מתנגדי משטר נוסח "תוכנית קונדור" זה דבר מוכר בהיסטוריה. קנה המידה של קונדור היה גדול במיוחד. אבל לא מזמן שמענו בתוכנית טלוויזיה בישראל איש מודיעין בכיר לשעבר שמספר על כך שסייע למודיעין המרוקאי להעלים את עקבותיו של בן ברקה, איש שמאל מרוקאי אשר נחטף בפריס באמצע שנות ה-60, עונה והועלם במבצע מרוקאי שזכה לסיוע ישראלי. וישנו עדיין נעדר ישראלי אחד, שישנו חשד שנפל קורבן לאותה שיטת העלמה פוליטית בעת ששהה באירופה – דני סעיל, איש הפנתרים השחורים שבזמנו הואשם כמי שסייע להתארגנות של מחבלים באזור חברון וברח מהארץ. סיפורו עד היום הוא תעלומה.

למה אני מזכיר את זה? כי חשוב שנזכיר וניתן הכרה לקורבנות הדיכוי של הדיקטטורה בארגנטינה. אבל, לתת היום את ההכרה הזאת כאן בישראל זה קל ופשוט יחסית. זה לא עולה לנו בכלום. בכל חברה, אנשים נבחנים כאשר הם מסוגלים או לא מסוגלים להכיר בפשעים ובעוולות שבוצעו באותה חברה ושההכרה בהם יש לה משמעות לא נוחה ומערערת של הסדר החברתי והשלטוני הקיים. אפשר וצריך לבוא בטענות כלפי אותם חלקים בחברה הארגנטינאית שהעדיפו לא לדעת מה קורה, שאף הצדיקו את הזוועות. אבל, לכל אחד ואחת מאיתנו צריכה להיות אחריות כלפי הזוועות בחברה שבה הוא חי.

הטקסט נכתב במסגרת הפאנל ״40 שנה להפיכה הצבאית בארגנטינה: עדויות אישיות ברפלקסיה היסטורית״ באוניברסיטת תל אביב. לקריאת עדויות נוספות