דארין טאטור נכלאה על מילותיה

המדינה שומרת היטב על ההפרדה ביני ובין דארין טאטור, משוררת מהכפר ריינה הנמצאת במעצר בית על שיריה. היא דואגת שלא אעבור את חומת ההפרדה, זו שבלב וזו שבנויה מבטון. קילומטרים ספורים מפרידים בינינו ועולם שלם של חלוקה גזעית: את דארין הכניסו לכלוב על המילים שלה, על האומץ

אני לא מכירה את דארין טאטור. אני יודעת שהיא גרה בכפר ריינה בגליל ושהיא בת 32, שהיא משוררת ושהיא הוציאה את ספרה הראשון, "המלחמה האחרונה", ב-2010. אני יודעת שהיא מצלמת ומשלבת בין השירים לצילומים שלה, שהיא מעלה את העבודות שלה לפייסבוק וליוטיוב. אני יודעת שהיתה לה תערוכה בנצרת.

אני יודעת שהיא נעצרה ב-10 באוקטובר 2015 על ידי משטרת נצרת. המחשב והטלפון שלה נלקחו יחד איתה. אני יודעת שבשני בנובמבר 2015 הוגש נגדה כתב אישום על הסתה לאלימות והזדהות עם ארגון טרור. אני יודעת שההאשמות מבוססות על שיר שפרסמה ועל הסטטוסים שלה בפייסבוק.

המדינה שומרת על ההפרדה בינינו טוב-טוב. היא דואגת שיהיה לי נוח מספיק כדי שלא אפזול לבדוק מה קורה במקומות אחרים, שלא אעבור את חומת ההפרדה, זו שבלב וזו שבנויה מבטון ארבעה עשר מטר לגובה. שלא אזהה את הקשיים במחסום החד-צדדי בעודי מחליקה דרכו כמו חמאה. ובכל זאת, כשהלב פתוח, קשה מאוד לא לראות. קשה לא לזהות את הדמוניזציה שעושים לזהות הערבית, את החנק בשטחים, את הריסות הבתים של פלסטינים בתוך ומחוץ לגבולותיה של המדינה, את הפרת זכויות האדם הגורפת, את ההשפלה שמתרחשת מדי יום על ידי המשטרה האזרחית, הצבא ונציגי הציבור. קשה לא לראות את העובדה שמרבית הפלסטינים מהשטחים שאני נתקלת בהם בישראל, הם העבדים של המדינה הזו: מוברחים פנימה, ישנים במחשכים כי אישורי שהייה לא תקפים בלילה, בונים את הכבישים שאנחנו נוסעים בהם ואת הבתים בהם אנחנו רוקמים חלומות, במשך היום.

פלסטינים אזרחי ישראל אמורים, בעיני המדינה, לשמור לה אמונים. זה די אבסורד כשחושבים על זה, המדינה מנסה להפריד בין פלסטינים בתוך ישראל לבין בני משפחתם בשטחים. הם רוצים שהערבים בישראל יהיו צייתניים, אזרחים טובים מה שנקרא, אך כשמדובר בהגדרות ביטחוניות, כולם וכולן, ללא יוצא מן הכלל, מוגדרים מראש כחלק מאותה אוכלוסייה מסוכנת.

מה בין שירה להסתה? ולמה כשאני כותבת על השלטון הישראלי בביקורתיות חריפה, או כשחבריי כותבים שירה שקוראת לחורבן השלטון הדכאני הזה – למה אותנו לא עוצרים? למה אנחנו לא הופכים מסוכנים, אלא נותרים בגדר בוגדים זחוחים כפויי טובה? היהדות שלנו מגנה עלינו בעוד שהיא מסכנת את דארין. 

כשדארין כותבת פואטיקה של התנגדות היא ממחישה את הסכנה שמלבישים עליה, אותה אישה צעירה שהיתה פעם בעלת חנות נעליים, מזכירה במכון יופי ומטפלת בקשישים, למדה הנדסת תוכנה, תקשורת וקולנוע. אותה צעירה שמנסה לפלס את דרכה בהמון, להגשים חלומות במציאות בלתי נסבלת, לכתוב שירים מהלב פנימה, מתויגת כסכנה לריבונות הישראלית. למה? כי היא קראה לאינתיפאדה, כי היא קראה להתנגדות, לסוף השלטון הקולוניאלי על אדמתה. מה קורה כשיהודי בישראל, אדון הארץ המובטחת, צועק, מקליד או מרסס את המילים ״מוות לערבים״? כלום. בדיוק משום שמדובר בשלטון קולוניאלי שמתבסס על גזע. רק לצד אחד מותר לאיים. לצד השני נותר לשבת בחיבוק ידיים ולקבל עליו את מרות הריבון.

למה כשאני כותבת על השלטון הישראלי בביקורתיות חריפה לא עוצרים אותי? למה אני וחבריי לא הופכים מסוכנים? היהדות שלנו מגנה עלינו בעוד שהיא מסכנת את דארין

אני לא מכירה מספיק משוררים בערבית. יותר מזה, אני לא יודעת ערבית. כלומר, אני יודעת לדבר ממש קצת, מבינה יותר ויותר. לא יכולה לקרוא שירים. יש כמה משוררים ומשוררות אהובות עליי במיוחד, רובם פלסטינים, אותם אני קוראת בתרגום קיים, או שמתרגמים לי. אבל ידי עוד קצרה מלהיכנס לפרדס הזה בינתיים. אין הרבה יהודים שיודעים לקרוא ולכתוב ערבית במקום הזה, גם אלה שזו שפת אימם השכיחו אותה מעצמם. הרבה יהודים בישראל, בעיקר לבנים או כאלה שמבקשים להיות, לא מסוגלים לשמוע ערבית באוזניים, המוזיקה מחרישה להם את התוף. היא מצמררת ומעוררת תחושת מגוונות שנעות בין אי-נוחות לגועל. אז על אחת כמה וכמה כשמדובר באישה פלסטינית שמקריאה שירים המעודדים התנגדות לשלטון שמדכא אותה, שלא נאמר משוררת פלסטינית שכתבה שיר פוליטי.

אבל בואו נדייק: מדובר באישה צעירה פלסטינית עם חיג'אב. כפי שדארין משחזרת את מילותיו של החוקר שחקר אותה בתחנת המשטרה, מתישהו לאחר שעצרו אותה באישון לילה כמות אדירה של שוטרים: "את נראית כמו מחבלת". המילים האלה נאמרות במציאות שבה חלק גדול מהאוכלוסייה היהודית בישראל "נראים" ערבים, מכיוון שהשורשים שלהם מקורם אי שם במדינות ערב. גם הם נמצאים בסכנה מסוימת בעת שהם פוגשים מאבטחים בכניסה למקומות בילוי, שוטרים שעושים פטרולים, אזרחים מודאגים שמביאים מכות למי שחושדים בו שהוא ערבי, מחבל בפוטנציה. מה קורה כתוצאה מתיוגה של דארין (כמו גם של אחרים ואחרות בעלי "מראה ערבי") כמסוכנת? כולם הופכים לסכנה פוטנציאלית עבורה. המאבטח, הבוס, האישה הזקנה ברחוב. כולם יכולים להצביע עליה, לקרוא לה מחבלת ולהביא עליה אלימות קטסטרופלית. אז האם דארין, עם המראה ה"חבלני" שלה, היתה מסוכנת לפני שכתבה את השיר? או רק ברגע שבו העלתה את המילים על הדף?

דארין כותבת שיר מחאה במדינה שמתנהלת בעברית, במקום בו לאזרחים עם הכוח (לדארין תעודה כחולה) אין תרבות קריאה של שירים וסיפורים בערבית. גם כתבות בעיתון, יצירות קולנוע וטלוויזיה נמחקו לגמרי מהמסכים. אפילו השוטר שמונה לתרגם את שירה של דארין בבית הדין חזר וטעה בתרגומו, בין אם מדובר בהכרעות על פירוש מטאפורות ובין אם מדובר בטעויות תרגום בסיסיות, כך מעידה דארין בראיון איתה. איזה מין בית דין זה? מי הוא בעל הבית?

מכיוון שהערבית שלי עדיין עילגת, נותר לי לקרוא את שירה של דארין בתרגומו של אותו שוטר בבית המשפט וכפי שכבר ציינתי, אני לא סומכת על התרגום שלו. הקונוטציות הבסיסיות שמבנות את השיח הישראלי הן מראש שונות כל כך מאלו המבנות את השיח הפלסטיני. חומת ההפרדה עובדת חזק, ולכן אחת הדרכים הטובות ביותר לשבור אותה היא ללמוד ערבית, לא להיות נתונים לתרגומים שמבוססים על חוסר ידע ועל עיוותים מלאי אינטרסים. היכולת לדעת ערבית בישראל מכוננת את האופציה לחשוב באופן עצמאי, להבין את ההתרחשות האזורית ללא תיווך, לדבר עם שכנינו בשפתם כפי שהם מדברים איתנו בשפתנו.

יהודים בישראל לרוב אינם מבינים נכון מילים בערבית. גם אם המילה מתורגמת נכון, שלל הקונוטציות הדיסקורסיביות סביבה הולכים לאיבוד. כפי שקרה עם השוטר שתרגם את שירה של דארין, כפי שנעשה לרוב עם המילה המפוצצת ״שהיד״, שמתורגמת בצורה כל כך מעוותת דרך ההסברה הביטחוניסטית של ישראל ודרך התיווך התקשורתי הרדוד. המילה הזו לא מסמנת את שלילת החיים או את הרצון בהרג אלא להיפך, את ההתמודדות הקשה מנשוא עם האובדן. בדומה, במובנים מסוימים, להנצחת הזיכרון הממוסדת של חללי צה"ל. בחיים לא תחזרי להיות מי שהיית לפני שהילד שלך מת. אבל אם הוא מת מות צדיקים, יש כביכול נחת חברתית מסוימת. הוא נתן את גופו למטרה ראויה. העובדה שאני אישה מקלה עליי להגיד בקול ללא חשש מפגיעה בגבריות שלי – מוות זה לא רגע הרואי. זה סוף מדמם. גוף שאין בו נשמה יותר.

מיתוסים זה דבר מסוכן ובכל זאת דארין הופכת למיתוס בשבילי. אני לא מכירה אותה אישית ובאופן מעוות היא בעצמה הפכה לשיר הכי טוב (אחד מהם, בכל אופן) שיכול היה להיכתב. על זה אנחנו יכולים להודות לשלטונות הישראליים, שמבקשים להשתיק את מילותיה אך מהדהדים אותה חזק בלבבותיהם של רבים. ישראל דורשת מהפואטיקה הפלסטינית להיות מכובסת, מולבנת, מושתקת. ומכיוון שקשה מאוד להסתיר את האמת, במיוחד בשירים, פואטיקה פלסטינית תמיד תיחשב הסתה.

מיתוסים זה דבר מסוכן ובכל זאת דארין הופכת למיתוס בשבילי. אני לא מכירה אותה אישית ובאופן מעוות היא בעצמה הפכה לשיר הכי טוב שיכול היה להיכתב

כפי שכותבת שרון אס בשירה הנפלא ״גנבות״, אותו פרסמה בספרה ״האוריום״ לצד צילומים חדשותיים של וואפא אל-בס, צעירה פלסטינית שנעצרה ב-2005 במחסום ארז כשלגופה מטען חבלה:

אֲנִי מְחַפֶּשֶֹת גָרוֹן לַכְּתִיבָה הָאִטִּית בְיוֹתֵר בְּחַיַּי, לָאָסוּר בִּרְאִיָּה

ולאחר מכן:

יֵשׁ אִשָּׁה בְּתוֹךְ הָאִשָּׁה שֶׁרוֹצָה מַה שֶּׁאֵינָהּ רוֹצָה \ וּפוֹסַעַת בַּשָּׁרָב בִּמְעִיל צֶמֶר אָדֹם \ אֶל הַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי לְהַעֲלוֹת בָּאֵשׁ מַה שֶּׁהָאֵשׁ דָּחֲתָה \ מַה שֶּׁחָסֵר לוֹ מֶתֶק כָּפִיל וְצֵל \ נופֵל לְתַאֲוַת הַיֹפִי, הַגְּדוֹלָה בַּתַּאֲווֹת \ וּמַה שֶּׁמֻתָּר הָיָה רַק לָאֱלֹהִים, לוּ הָיָה, \ לִכְרֹךְ תְּבוּסָה בְּאֶקְסְטָזָה, מֻטְבָּע לְקָלוֹן \ עַל כָּל הָרוֹאִיםהַבִּלְתִּינִרְאִים, וּלְזַמֵּר \\ 

״הַמְחַבֶּלֶת וַפַא אַלבַּס מִתְפַּשֶּׁטֶת \ חוֹשֶֹפֶת אֶת 'תַּחְתוֹנֵי הַנֶּפֶץ' \ מְנַסָּה לְהַפְעִיל אֶת הַמִּטְעָןוְנִכְשֶׁלֶת \ אֶתְמוֹל בְּאֵזוֹר מְבוֹדָד, בְּמַחְסוֹם אֶרֶז" \\

לוּ הָיָה הָרָץ שָׁר בְּאָזְנֵי הַמֶּלֶךְ \ שֶׁשָּׁכַב עִם אִמּוֹ וְרָצַח אֶת אָבִיו \ וְהֶעֱלִים כְּקוֹסֵם מִפְלֶצֶת אֶת תִּסְבּוֹכוֹת \ הַדָּם, הַאִם הָיָה נוֹתַר כֹּחַ בַּמֶּלֶךְ לוֹמַר \ "יְצוּר חשֶֹׁךְ נוֹרָא זֶה אֲנִי" וְנַפְשׁוֹ \  לְנֹכַח שׁוּרַת גוֹרָל מְזַמֶרֶת הַאִם לֹא הָיְתָה \ נִשְׁחֶתֶת בְּבִזְיוֹן הַיִסּוּרִים \\

יֵשׁ לַיְלָה בְּצָהֳרֵי הַיוֹם.\ מַבָּט יִתָּכֵן לוֹ לַהֲפֹךְ לְעֻבְדָּה \ שֶׁל נֶפֶשׁ. טֵרוּף הַמְקַנֵּן בָּרַחֲמִים. \ הִתְכּוֹפַפְתִּי לָעִתּוֹן וְרָאִיתִי כְמוֹ מָרִיָה \ תְּבוּסָתֵךְ מוּרֶמֶת לְנֵס חַיַּי, וּמוֹתֵךְ \ שֶׁנִּכְשַׁל נִפְלָא לְעֵינֵינוּ  הִנֵּה נִמְצָא הַכָּפִיל \ בְּאֶרֶץ לְלֹא צֵל, נָע בִּגְבוּל חֲלוֹמוֹתָיו וְיֵשׁ לָהּ פֶּצַע לְהַעֲנִיק.

מלבד העובדה שאני מאמינה באלוהים, ההזדהות שלי עם המילים של אס בשיר הזה גדולה. זאת מכיוון שדארין משקפת לי את עצמי, כפי שוואפא אל-בס שקפה לאס את עצמה (לשיר המלא).

דארין נעצרה והספיקה לשהות בשלושה בתי כלא שונים – קישון, דמון והשרון – עד שהועברה לדירת מעצר. היא הורחקה מהכפר שלה ארבעים קילומטר ונאלצת להשכיר דירה הרחק בכספה שלה ולהמתין המתנת נצח לגזר דינה.

דארין משוררת בערבית מהכפר ריינה ליד נצרת. אני עלמה כץ, משוררת בעברית מיפו. דארין מוסלמית, אני יהודיה. היא בת 33 ולי ימלאו 29 שנים עוד כמה שבועות. דארין ישבה בכלא ועכשיו במעצר בית על שיר שכתבה, אני נכנסת לעבודה עם עורך על הספר שלי. דארין נחשבת חלק מ"אוכלוסיה מסוכנת" בזמן שאני חלק מ"עם נבחר". המשפחה שלי הגיע מאירופה, השורשים של דארין נמצאים עמוק באדמה. המקום הזה הוא הבית שלי, המקום הזה הוא הבית שלה. אני יכולה לתת לחלומות שלי קול, חופשיה לכתוב את הלב שלי החוצה; דארין נכנסת לכלוב על המילים שלה, על אומץ הלב. השיר שלה נחשב הסתה בפני החוק, שלי נחשבים רדיקליים (אולי), או כבוגדנות כפויית טובה במקרים אחרים.

קילומטרים ספורים מפרידים בינינו ועולם ומלואו של ביורוקרטיה המבוססת על חלוקה גזעית. אני רוצה לבקש סליחה ממנה, כי המילים שלי חסרות ערך אל מול הסורג ובריח שסוגר אותה, אני מממנת אותם במיסים שאני משלמת. אני רוצה לשלוח לה חיזוקים ובכי על הפשעים של העם שלי, רוצה לצעוק בקול גדול – יום שבת הקרוב, שש בערב, כיכר השעון ביפו, עד שלא ישאר כלום ממיתרי הקול. ביום שני נקריא שירים נקרא לשחרורה של דארין טאטור. בואו גם, תנו למילים שלנו פשר. אל תתנו לדארין להיעלם אל מחשכי המרתפים של השלטון.

מלבד האירוע בכיכר השעון בשבת ה-25.6 (לאירוע בפייסבוק), יתקיים אירוע מחאה נוסף על מאמרה של דורין טאטור בחנות הספרים ״סיפור פשוט״ בתל אביב ביום שני ה-27.6 (לאירוע בפייסבוק).

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. נפתלי אור-נר

    מאמר נוקב. אכן, מבטא היטב את האפליה, הגזענות, הלאומנות, והאכזריות שלנו. לכך יש להוסיף את שיתוף הפעולה של בתי המשפט עם "הרוח הרעה" הזו

  2. פריץ היקה הצפונבוני

    בעוונותי הרבים ובעיקר עוונות הנהגתי ומוצאי ולמרות שהתחלתי ללמוד ערבית עוד בתיכון בשנות ה40 ,עוד בזמן המנדט ידיעותי הן חלקיות ובודאי לא מספיקות להבנת השירה ואיכות התרגום של השוטר. ע׳׳כ ( ולא רק בגלל השפה) אני מתיחס אל כל הודעה מטעם הרשויות כאל שקר אלא אם כן הוכח ההפך מאושש ע׳׳י נסיון רב שנים. כל מיני שירים לאומניים שלמדתי בביה׳׳ס מתויגים אצלנו כפטריוטיים. אם הם נכתבים ע׳׳י פלסטינים באותו מובן בדיוק הם הסתה לאלימות וטרור. לא מזמן נזכרתי בקטע שיר שלמדנו ליום י׳׳א באדר:,, כמוך גם חיינו נקריב בעד העם׳׳ אז מי מי פה מקדש את המות? ( נתניהו: ,,הם מקדשים את המות ואנחנו את החיים׳׳ תחי הצביעות היהודית ישראלית!

  3. מנדרינה

    היצירה והמחשבה היהודית הינה רבגונית, ובכך שאת כותבת שאת רדיקלית, ושיש אנשים שמחשיבים את דברייך ככפויי טובה, את אומרת בעצם שאת מודעת לדיעות אחרות מישלך בתוך עם בעל תרבות ענפה. המחשבה היצירה האידיולוגיה והחזון הפלסטיני הינם חדגוניים, הקשורים אך ורק לכך שתהיה להם אדמה ללא עם שיש לו הגדרה השונה מההגדרה הפלסטינית. אין שום דבר אחר בכל הההויה היצירה והאידיולוגיה הפלסטינית, באופן המבדיל אותה מכלל התרבות הערבית. יצירה הינה לקחת משהו ולהפוך אותו למשהו אחר, לא רק במבנה של שיר עם חרוזים, אלא בהבעה הרעיונית שבשיר. איזו יצירה תיתכן כשמגיעים למסר אחיד מכל חומר שנקרא בדרך? זו לא יצירה זו אידיולוגיה.