• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

ברקזיט: כך התפוצצה העוגה הניאו-ליברלית הקיצונית של קמרון

אנשי הכסף שעשו מכה, הקפיטליזם החזירי שהוביל את מעמד הפועלים ימינה והמרחב הציבורי הגוסס של לונדון העליזה מהניינטיז – עשר נקודות למחשבה סביב תוצאות משאל העם בבריטניה
עומר שרביט

1. לעשות מכה ולברוח

כל העולם נתפס עם המכנסיים למטה לאור פרסום תוצאות משאל העם הבריטי, שהכריע לטובת ברקזיט – בניגוד לסקרים שהצביעו על יתרון קל להישארות. האמנם? לא בדיוק, לא לגמרי. מי שקנה את הסקרים האלה, בגדול, הם אלה ששמים את הכסף שלהם בהתאם להצהרותיהם – אנשי הכסף, תרתי משמע. מנהלי ההשקעות הימרו בגדול על הישארות, כפי שאפשר לראות בגרף הזה: מדד הפוטסי (FTSE) והפאונד רשמו עליות מדודות בכל ימי המסחר שמאז יום שלישי שעבר, למעט יום אחד.

במלים אחרות, היו פה בערך שמונה ימי מסחר (!) של רכבל העולה למעלה וכל אחד יכול להצטרף אליו – המקצוענים עולים בתחנה הראשונה למטה, ולאחר מכן מצטרפים כל אלה שהשמועה הגיעה לאוזניהם. הרצח של ג'ו קוקס קיבע את המגמה הזו והיא הפכה למובהקת, עד ההתרסקות של יום שישי בבוקר. מי שרצה להתעשר תוך לקיחת סיכון נמוך, יכול היה להצטרף ולברוח ממש לפני התחנה הסופית, כלומר לממש את הרווחים ביום חמישי כדי להימנע מהסיכון של הישארות על הרכבל ביום שישי בבוקר.

זה מצב קלאסי שנקרא Buy on the rumor and sell on the fact. זה מה שאנשי הכסף עשו כאן. כמו בכל משחק פירמידה, הפראיירים הם אלה שעלו על הרכבת לקראת הסוף ולא הספיקו לרדת בזמן.

2. אי-ודאות גם בעידן הפנאופטיקון

למנהלי ההשקעות יש הכי הרבה משאבים כדי להצטייד בסקרי אמת ככל שאפשר. אלא שלמרות שאנחנו עמוק בתוך עידן האח הגדול, עידן שמנטר כל מצביע ומצביע באמצעות הרשתות החברתיות, הסמארטפונים וכו', הסקרים לא הצליחו לחזות את מה שקורה מחוץ למדינת לונדון.

3. סם-קם יודעת לשחק אותה

אשתו של קמרון הפגינה סטייל וקלאסה על עקבים בעמידת דום-פלס-מתוח בזמן שבעלה הודיע על ההתפטרות. זו רק הצגה, אבל היא ידעה להתנהל בתוכה באופן מושלם.

guardian-brexit

4. הסטייל של קמרון

אין לו את הווירטואוזיות הלשונית של טוני בלייר, אבל כמי שהיה איש יחסי ציבור לפני שנהיה ראש ממשלה, קמרון הוכיח שהוא יודע להגיד מה שצריך בטיימינג מושלם ולהוסיף את הפוזה של אני-מחזיק-את-עצמי-מלבכות. שחקן שחקן. אמנם הוא ליבה עוד קצת את התבהלה בבורסה, אבל זה גם לזכותו שכן הוא התפטר ברגע האמת, בבוקר שישי (במקום לחכות ליום שישי אחה"צ, כשהבורסה תיסגר), וכנראה שלא היתה לו ברירה. לא צריך לרחם עליו – במסמכי פנמה נחשף שקמרון קיבל בירושה מאביו חשבון של כמה עשרות מיליונים במקלט המס הזה.

5. מהות

מעבר לסגנון המרשים, קמרון בעצם לקח את התאצ'ריזם הכי רחוק שאפשר. לפי מה שפורסם בשנים האחרונות ב״ניו-סטייטסמן״ ודומיו, ממשלת קמרון חתכה בבשר החי וממש גזרה דין מוות על מיליוני בני אדם. למי שלא אוהב עיתונות ממוסדת, אני ממליץ על בלוג היוטיוב היומי של נהג המונית צ'אנקי מארק (chunkey mark), שהפך לפרשן ומבקר פוליטי שמאלי פופולרי.

קמרון בעצם חיסל באופן סופי את מדינת הרווחה שהוקמה אחרי מלחמת העולם השניה באנגליה ובכל מערב אירופה (טוני ג'אדט תיאר את המפעל האירופי הזה יפה בספריו האחרונים). ה-Angry young men שחזרו מהמלחמה רצו וקיבלו דיור ציבורי, ביטוח רפואי, לימודים באוניברסיטה בחינם (זכות שהיתה שמורה עד אז למעמד הגבוה בלבד). תחת קמרון, שכר הלימוד עלה לכמה אלפי ליש"ט, ה-NHS בקריסה טוטאלית ודיור ציבורי יש רק לאולגירכים שגודשים את לונדון. הפרויקט של תאצ'ר והניו-לייבור של טוני בלייר ("new danger" לפי האנגלים) – הושלם. על מדינת הרווחה אפשר רק לקרוא בספרים של טוני ג'אדט, ואת התוצאה של חיסולה אפשר לראות בסרט החדש של קן לואץ', על תלאותיו של נגר חולה שמנסה לקבל את זכויותיו בביטוח הלאומי.

מייקל מור אמר לאחרונה ל״גרדיאן״ ש"בריטניה היא מקום רעיל". בסרט החדש שלו, שבו הוא מנסה "לייבא" לארה"ב אלמנטים סוציאלים (החופשות של האיטלקים, מערכת הכליאה הנורבגית, ארוחות הצהריים בבתי הספר של צרפת וכו'), הוא בחר לא לקחת כלום מבריטניה – "אין יותר מה ללמוד ממכם".

6. קפיטליזם

חוץ מחיסול טוטאלי של מדינת הרווחה, אנגליה של השנים האחרונות הפכה להטרוטופיה של הקפיטליזם החזירי והנצלני ביותר בעולם. שתי פרשות שהתפוצצו בשבועות האחרונים ממחישות זאת היטב: ברשת ספורטס דיירקט – אחת מרשתות מוצרי הספורט הוותיקות בעולם – התקיימה העסקה פוגענית ברמות המכוערות ביותר שאפשר לדמיין, עם עובדים שנקנסים על איחורים ועל לקיחת ימי מחלה ומה לא, והם בעצם לא באמת עובדים, אלא אנשים שקמים כל בוקר ומחכים להודעת טקסט שתודיע להם האם ייקבלו את יום העבודה שלהם או לא. זה מה שנקרא Zero hours contract, ושוק העבודה הבריטי משופע בגועל נפש התעסוקתי הזה.

הפרשה השנייה שממחישה את הקפיטליזם החזירי הבריטי היא קריסת בית הכלבו הוותיק BHS. זה הסיפור המוכר למדי על טייקון שלקח הלוואות גדולות כדי לקנות את הרשת ואז עשה את כל התרגילים המכוערים שיש כדי לחלץ ממנה דיווידנדים שיותירו אותה חסרת כל. לטייקון הזה קוראים פיליפ גרין, סר פיליפ גרין בשבילכם, והוא יהודי. בנוסף לזה שלקח הלוואות בשם החברה כדי לחלץ ממנה דיווידנדים, סר גרין גם ברח למונקו והעביר נכסים לאשתו כדי לא לשלם מס באנגליה. קסום.

אגב, מה שאפשר לומר לזכות האנגלים זה שבשתי הפרשות שלעיל, הפרלמנט הכריח את הבעלים לבוא לשימוע ולענות על השאלות הקשות. הלוואי שייאמצו את פרקטיקת השימוע כחובה בכנסת ישראל.

7. שנאת זרים

קמרון אפה את העוגה הניאו-ליברלית הקיצונית הזו, וקיבל אותה עם ציפוי של שנאת זרים ולאומנית ביום שישי בבוקר. איסלאמופוביה היא המובן מאליו במצב שכזה, וחוץ ממנה, מעמד הפועלים האנגלי המרושש מפנה כאן את הזעם שלו כלפי החשמלאים והבנאים הפולנים והרומנים. מי שקטף את הפירות הוא כמובן נייג'ל פאראג' ממפלגת UKIP, עם החליפות משנות ה-80, תמיד מצולם באיזה פאב עם בירה וסיגריה. ראו את הפוסטר הקסנופובי של פאראג' שהוביל את קמפיין היציאה:

breakingpoint

האירוניה המרה היא, שמעמד הפועלים האנגלי שובר חזק ימינה (תוך שליחת אצבע משולשת לפוליטיקאים והבנקאים של לונדון) – וכל הבעיות שהביאו אותו לשם רק יילכו ויחמירו. מי שהעלה את קמרון לשלטון בבחירות האחרונות היא התקשורת (כ-80% מהעיתונות המודפסת תמכה בו), ואין לי הסבר טוב למה מרדוק נתן ל״סאן״ לתמוך בברקזיט, כאשר ה״טיימס״ האליטיסטי (שגם בבעלותו) דווקא היה בעד להישאר. הממסד הבריטי חוץ ממרדוק, ודאי רצה להישאר כי זה משתלם להם.

independent-brexit

8. לונדון 1

לבי לבי עם מי (שאולי) יצטרכו להתרגל לשיבוט נוסף מפנימיית איטון, בוריס ג'ונסון, מעין יאיר לפיד בהרבה יותר פופוליסטי. לפחות נבחר שם סאדיק חאן לראשות העיר (סוף-סוף מישהו שאיננו בוגר הפנימייה הזו), והוא נראה טיפוס שפוי למדי.

9. לונדון 2

לונדון הפכה לעיר רפאים כבר מזמן, עם שכר דירה מנופח מעבר לכל פרופוציה ותנופת נדל"ן שלא סופרת את ערכי השימור הויקטוריאנים או את המרחב הציבורי בכלל. מי שיילך לסוהו יימצא אותו בהריסות וקמדן טאון הופכת עכשיו לקניון של טדי שגיא (בימים האחרונים יש מרד סוחרים בקמדן והזעם שלהם מופנה אל המיליארדר הישראלי שרוצה להפוך את קמדן למעין כיכר המדינה עם דיור לעשירים). בניגוד לברלין, ללונדון אין אפילו אחות קטנה כמו לייפציג שיכולה לקלוט את הצעירים העניים. מה שנשאר זה הזכרונות על שנות ה-90 העליזות, עם הבריט פופ, הבריט ארט ו"תקציב תרבות", שהוא למעשה דמי האבטלה הנדיבים (dole culture), שאיפשר את כל החגיגה הזו; בלי זה לא היו פאלפ, אואזיס, בלייר או דמיאן הירסט וטרייסי אמין.

10. צחוקים

יש הרבה סטנדאפיסטים לא לבנים רוצחים (ורוצחות) באנגליה (Shazia Mirza, למשל). בכל זאת, לסיום, אצרף הפעם את סטיוארט לי, השמאלני גבה המצח:

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. תום שווינבאום

    הגירה לא מבוקרת היא בהחלט צרה צרורה למדינה, כמות המוסלמים והפולנים שיש באנגליה היא מוגזמת ולא מטיבה כלל עם האוכלוסיה הילידית.