פרשת הירי בחברון כמשל לשיח הציבורי בישראל

ב-24 במרץ 2016, בשעה 8:15, הגיעו שני תושבי חברון בני 21, עבד אל-פתאח יוסרי א-שריף ורמזי עזיז א-קסראווי תמימי כשהם חמושים בסכינים לעמדת צה"ל ליד תל רומיידה. השניים דקרו חייל מגדוד שמשון בידו ובכתפו ופצעו אותו קל. החייל שנדקר ומפקדו ירו בדוקרים ונטרלו אותם. מספר דקות לאחר מכן הגיע למקום כוח תגבור שכלל את סמל אלאור אזריה, חובש צבאי מגדוד שמשון שסייע לטיפול בחייל הפצוע, ובסיום הטיפול דרך את נשקו האישי וירה בראשו של שריף ששכב פצוע על הקרקע.

עד כאן, התיאור בויקיפדיה על פרשת הירי בחברון. בוא נניח, כתרגיל מחשבתי, שעימאד אבו שמסייה, הסנדלר שתיעד את האירוע, לא היה בקרבת מקום ולפרשה לא היה תיעוד. כל האירועים מכאן הם פרי מוחי:

סמל אלאור אזריה המשיך בשירותו הצבאי, מרבית הזמן בפעילות מבצעית-  עוד עמדה ועוד מחסום, קצת אימונים, מתיחות צבאית, אבל,כמו הרבה חיילים, בעיקר חי מיציאה ליציאה וספר לאחור את הזמן לקראת הטיול. קצת יותר משנה אחרי – אזריה משתחרר וטס ביחד עם מספר חברים לתאילנד/הודו/ברזיל/ניו זילנד.

משהו בין יובש בפה לבחילה מלווה את אליאור בבקרים. אליאור מתעלם ומנסה להמשיך בשגרת הטיול. רק כשאליאור שב לארץ, ובעצם רק כשחבר מהיחידה מספר לו שהוא מסר עדות על שירותו הצבאי, אליאור מתחיל לחשוב על האפשרות הזאת. בסופו של דבר, נציג מטעם "שוברים שתיקה" מגיע לבית שמש לקבל את עדותו של סמל אזריה. העדות, כשאר העדויות של שוברים שתיקה, נמסרת ללא ציון שם, תפקיד, מקום האירוע או שם היחידה.

שנה חולפת

בעקבות אירוע ביטחוני כזה או אחר מתחילה ברשת יוזמה של נותני עדויות לפרסם את עדותם הסודית בשם מלא. גם אליאור עושה פומבי לעדותו. הסטטוס של אליאור קופץ בפיד של פעיל ימין אשר שמפרסם אותו תוך ציטוט של תחילת "ברכת המינים": וְלַמַּלְשִׁינִים אַל תְּהִי תִקְוָה.

מכאן הכל נכנס לסחרור

ראש הממשלה מציין בתחילת ישיבת הממשלה כי נחצה כאן קו אדום, יו"ר האופזיציה מבהיר כי עדויות מסוג זה מעוררות בו סלידה ומבקש להשאיר את צה"ל מחוץ למחלוקת הפוליטית. הרשתות החברתיות נחלקות בדעה האם מדובר בעדות של תמהוני, משתכנז אשר מנסה להתחבב על קרנות לקראת לימודיו האקדמיים לבין עדויות של גיבור אשר לקח אחריות בכך שנתן עדות. עיריית בית שמש מפרסמת עצרת תחת הקריאה "הוא לא הילד שלנו". מנגד, בת"א מתארגנת צעדה לזכות החייל הגיבור ובתוכנית האקטואליה היומית פרופסור לפילוסופיה מסביר כי האדם לא מוגדר בפעולה אחת שהוא עושה אלא ביכולת לשאת את השלכותיה ופעילי שמאל מחליפים את תמונתם לתמונה של אליאור, ביחד עם הכיתוב של "אליאור הפסיק לשתוק – כולנו מפסיקים את הכיבוש".

מסך יורד.

כמה שונה היה היחס לסמל אזריה אם פרשת הירי לא הייתה מתפרסמת בסרטון שהוציאה ״בצלם״ אלא בעדות שלו?

השאלה מסייעת לנו להבין משהו על מציאות החיים שלנו כאן: למרביתנו עמדה מאד ברורה על פרשת הירי בחברון. אם נהיה כנים, והיה ובמקום סרטון של ״בצלם״ היינו נחשפים לדבר הפרשה דרך עדות של "שוברים שתיקה" – כנראה שעמדתנו הייתה משתנה. זו דוגמא לכיצד הדיון הציבורי הישראלי הפך לאסופה של מרחבים מקבילים. ככה לא נראה דיון ציבורי, ככה לא נראית חברה היכולה לעמוד באתגרים שלה.

לקראת חינוך משחרר

אנו יודעים שלא החינוך הוא המעצב את החברה. להפך, החברה היא המעצבת את החינוך, בהתאם לאינטרסים של אלה שהעוצמה בידיהם. ואם אלה פני הדברים, אין אנו יכולים לצפות מן החינוך שיהיה המנוף לשינוי אלה שבידיהם הבעלות על העוצמה. יהיה זה נאיבי לדרוש מהמעמד השליט שינהיג סוג של חינוך היכול לפעול נגדו. (מתוך: איירה שור ופאולו פריירה, ״פדגוגיה של שחרור – דיאלוגים על שינוי בחינוך״, ספרי מפרש, תל אביב 1990, עמ' 48)

אילו הניחו לחינוך שלנו להתממש ללא פיקוח הממסד, הוא היה מציק ללא הרף לבעלי העוצמה והשליטה. אבל מוסדות השלטון אינם מניחים לו לנפשו. הם פוקחים עליו עין.

בתקופה האחרונה הייתה לי הזכות לנהל את הפרוייקט הציבורי של המשפט הבינלאומי ההומניטרי – IHL באגודה לזכויות האזרח. חלק ניכר מהפרויקט מוקדש לפעילות חינוכית במסגרות צעירים שנמצאים במסגרת של שנת שירות – אם במסגרת של מכינות קדם צבאיות ואם במסגרת של שנת שירות דרך תנועות הנוער. לאורך התקופה הזאת, מצאתי את עצמי חוזר הרבה לטקסט של שור ופריירה. האם חינוך של HIL הוא חינוך משחרר? האם הוא חלק מהמערך של שלטון מעצב חינוך?

ל-IHL אין פתרון קסם למציאות המסובכת באזורנו. לשקט, שגשוג ותקווה נדרש תמהיל של פוליטיקה, מדינאות וכנראה גם לא מעט מזל.

ה-IHL כן מאפשר נגישות לעולם מושגים ולידע שמאפשרים לנו לשהות, אינטלקטואלית ורגשית, בשיחה על מציאות מורכבת זו. שפה דרכה אנחנו יכולים לעמוד מחדש על מוסמכות יסוד ולמצוא שפה משותפת להתווכח על הראוי לויכוח. במציאות ימינו, IHL הוא חלק מאבני היסוד לבניה של אזרחות מודעת, ריבונית ושקולה.

פרויקט ה-IHL מציע הזדמנות חסרת תקדים למסגרות של חינוך צעירים בלתי פורמליות: הוא מציע לדבר באופן ישיר וכן על מציאות החיים כאן מבלי להפקיד את תפיסת העולם של החינוך בדלת, הוא מאפשר ללמוד, לרכוש ידע ולעמת את תפיסת העולם בעובדות. לא פחות, הוא מאפשר לעמדות השונות בקבוצה לשמוע ולהשמיע את עמדתם על בסיס מערך מונחים ומושגים רחב ועשיר.

זהו צו השעה.

אנא סייעו לעוסקים במלאכה להגיע לעוד מסגרת חינוך. (לפרטים נוספים או דרך צור קשר)

אבי מנקס הוא משפטן, בעל חברת ייעוץ לנושאי משא ומתן ומנחה קבוצות. בחודשים האחרונים ניהל את תכנית המשפט ההומניטרי הבינלאומי באגודה לזכויות האזרח בישראל (הטקסט איננו נכתב בשם האגודה)