המיליטריזציה של יפו נמשכת

לא מעט נכתב על הגרעין התורני שהגיע להתנחל בלב שכונת עג'מי ביפו, והטיעונים כלפיהם די ברורים: התנגדות החברה הערבית לשיח האלים והגזעני שהם מציבים ולפגיעות שלהם במקומות הקדושים עם כניסתם. אך בשקט, מתחת לרדאר, אלו דווקא התנועה הרפורמית ועיריית תל אביב אשר פועלות יחדיו להקמת מרכז התנדבות למכינה קדם צבאית ברחוב שבטי ישראל 58, מבנה נטוש בלב שכונה ערבית בעיר. הבניין עצמו שייך למשפחת אל-קטאן שגורשו ב-48׳. לאחר הנכבה הפלסטינית ומניעת חזרת המשפחה (בניגוד להחלטת האו"ם 194), הועבר הבניין לנכסי נפקדים, שעליהם עיריית תל אביב אחראית היום. מדובר באותה עירייה שטוענת שאחת הסיבות לכך שהשירותים הציבוריים ביפו ירודים היא המחסור במבנים, ובמקום להסב את המבנה לטובת שימושים ציבוריים, אנו מקבלים מבנה שיעזור לבני נוער יהודים להכיר את החברה הערבית, בגדר נסיון להבין את מנהגי החברה לפני שכובשים אותה. במקום לפעול להוצאות המבנים והמוסדות הצבאיים מהשכונות הערביות בעיר, עיריית תל אביב והרפורמים פועלים דווקא לחיזוקם. הדבר האבסורדי באמת כאן נובע מעצם העובדה ששני הגורמים הללו פועלים בדיוק להיפך מהשיח החברתי והפוליטי אותו הם מתיימרים לייצג.

מצד אחד, כאשר נכנסים לאתר של התנועה הרפורמית מגלים תנועה שמתיימרת להיות ליברלית ונאורה, שפועלת למען שינוי חברתי ופלורליזם. מצד שני, באותה נשימה התנועה לא רואה שום בעיה עקרונית בבגידה בעקרונות הליברליים ומעודדת בני נוער לתרום לצבא כובש ולתחזק את הכיבוש (אגב, כבר יש להם מבנה ברחוב וסרמן 10). עם כל הכבוד ליושב ראש בית המשפט העליון בדימוס אהרון ברק שטבע את המושג "הכיבוש הנאור", אין שום נאורות בשום כיבוש.

באשר לעיריית תל אביב: לאור התחזקות הגורמים הפשיסטיים בחברה הישראלית (שעוברים תהליך מיסוד עם פרסום ספר האזרחות החדש), ראש העיר רון חולדאי החליט לשלב בתוכניות לימוד בעיר שיעור על דמוקרטיה. אכן, כבוד ראש העיר, מדאיג מאוד לראות אדם שמבקש להטיף לדמוקרטיה ובה בעת רואה לנכון לדרוס את המיעוט היליד בעיר; לקדם ולחזק מכינה קדם-צבאית בעוד הליבה של הרעיון הדמוקרטי היא הגנה על מיעוטים ומניעת השתלטות הצבא על החברה.

אכן מדאיג כיצד עיריית תל אביב, אשר מודעת למתח בחברה הערבית כלפי פרויקטים המלבים את האש, בוחרת כרגיל להתעלם ולהמשיך לייהד את העיר תחת סיסמאות שקריות, בפרט בשכונות היחידות במרכז יפו בהן חיים התושבים הערבים. החברה הערבית מודעת היטב לכך שהשכונות הערביות ביפו מהוות מקלט יחיד לקיום חיי חברה ערבית, במיוחד לאור הגזענות בשאר הערים היהודיות (ובשאר השכונות בתל אביב), שמסרבות לקבל לתוכן ערבים. הסכנה היא אכן אמיתית והדברים בהחלט יכולים לצאת משליטה – אך במקום לקחת אחריות ולפעול למען פתירת המתחים ביפו, העירייה מתעלמת מן המתח הקיים ומן הפגיעה הנעשית כאן בזכויותיה הבסיסיות של החברה הערבית. לאחר שהמתח יתפוצץ להם בפנים – הם שוב יקטלגו אותנו כקיצונים.

ייתכן ובעבור התנועה הרפורמית מה שאני כותב כאן יחדש, מאחר והם חושבים שיש להם איזו שליחות אלוהית לשמש כ"אור לגויים". בכנות: איננו רוצים את האור שלכם וביפו – אתם הגויים. מצער שיש מי שבוחר לשתף פעולה עם פרויקט מסוג זה ביפו, בין אם הוא מהחברה הערבית או מזו היהודית. מצער שבמקום לפעול להוצאת המוסדות הצבאיים מן העיר – בין אם מדובר ב״בית הירוק״ שדואג להביא לנו פושעי מלחמה לעיר או בבניין של גל"צ שמקרין תדרים מסרטנים לשכנים – עלינו כעת לסבול עוד פעילויות של מכינה צבאית בלב שכונה ערבית, בנוסף לזו של הדתיים הלאומיים.

ישעיהו ליבוביץ השווה בין הדתיים הלאומים לרפורמים, והאמין ששניהם שואבים את טענותיהם מן הקבלה. על הראשונים הוא טען (ב״על משמעותה הדתית של מדינת ישראל״):

"יש יהודים, שהגיעו לזיהוי האומה והמולדת עם האלוהות, הניצחון הצבאי – עם התורה, הכיבושים – עם היהדות, זאת אומרת: שהגיעו להתבהמות דתית על ידי הפטריוטיזם והלאומנות. זה קרה בעיקר במחנה תלמידים ותלמידי תלמידיו של הרב קוק…"

על הרפורמיות כתב:

"היהדות הרפורמית היא העיוות ההיסטורי השני של דת ישראל: במקום התכלית הדתית של עבות ה' בתורה ובמצוות בקרב עם ישראל היא מציגה את הדת כאמצעי לתכלית אחר, שלה נועד עם ישראל ומבחינה זה היא דומה באופן פאראדוכסלי-לקבלה."

שני הגורמים מאמינים שהם שונים ואף מנוגדים זה לזה בפועל, בין אם מבחינה דתית ומבחינה פוליטית. מסתבר שמדובר בשני צדדים שונים של אותה מטבע.