המאבק בשכונת הארגזים: דחפורים על חלשים

הפינוי האלים שהחל השבוע בשכונת הארגזים הוא חוליה נוספת בכרוניקה ארוכה של התעללות והזנחה ויחסי הון-שלטון. בניגוד ל״פולשים״ של המושבה הגרמנית בירושלים, שהיו שופטים ופקידי ממסד אמידים, לתושבי שכונת הארגזים מעולם לא היה סיכוי
יוסי דהאןיוסי דהאן

מרצה למשפטים ומנהל אקדמי של "החטיבה לזכויות האדם" במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן, מלמד פילוסופיה באוני׳ הפתוחה, יושב ראש מרכז אדוה לחקר החברה בישראל

יוני יוחנן, תושב ליפתא, שאת המשפחות החיות בה מתחילת שנות החמישים מתכננים לסלק מבתיהם בימים אלה על מנת להרחיב את כביש הכניסה לירושלים, גילה בארכיון המדינה שני מסמכים בעלי משמעות דרמטית. אחד מהם הוא נוהל של שר האוצר משנת 1955, הקובע שכל מי שגר בבית – והכוונה לבתי ערבים נפקדים, כאלה הקיימים בשכונת הארגזים, גבעת עמל, כפר שלם, יפו ומקומות אחרים – לפני מארס 1955 זכאי לקבל מהמדינה חוזה שכירות ללא תמורה על הבית. מסמך נוסף קבע שמי שגר בבית נפקד הוא בעל זכות ראשונים לרכוש אותו, אם המדינה מבקשת למכור. כלומר, לא ניתן למכור קרקעות ליזמים עם הדיירים עליהן כפי שהתרחש בגבעת עמל ובשכונות הארגזים, בהן נמכרו הדיירים על ידי עיריית תל אביב והמדינה לאילי נדל"ן. על בסיס זה נחתמו חוזים עם "פולשים" שכללו שופטים ומאות פקידי ממסד בשכונות כגון טלביה, בקעה והשכונה הגרמנית בירושלים. אולם נהלים אלו לא הובאו לידיעתם של תושבי ליפתא, הארגזים, גבעת עמל ושכונות אחרות. בתשובה לעתירה שהגישו יוני יוחנן ועורך הדין גיל-עד חריש, השיבה המדינה שהיא לא הסתירה את הנהלים הללו אלא פרסמה אותם במודעה בעיתון "דבר" בשנת 1953. כפי שטוען יוני יוחנן, "כמה עולים שעלו רק עתה מכורדיסטאן לישראל, שלא ידעו קרוא וכתוב, היו מנויים על עיתון ׳דבר׳ ויכלו לקרוא את המודעה הזו?". בקיצור, "פולשי" טלביה והמושבה הגרמנית זכו תוך זמן קצר לחתימה על חוזה שהעניק להם את הבתים באופן חוקי והסיר מהם את קללת הפולשים, ואילו תושבי ליפתא, גבעת עמל והארגזים, נותרו חסרי מעמד, "פולשים" לנצח, מקור רווח לאילי נדל"ן הממררים את חייהם על מנת לסלק אותם מבתיהם.

בשכונת הארגזים בדרום תל אביב החל השבוע שלב של פינוי אלים נוסף של תושבים מבתיהם. שושנה נוריאל, אישה בשנות השבעים לחייה שהיא ומשפחתה מתגוררים בשכונה מזה שבעים שנה, התעוררה בבוקר יום שלישי השבוע לקול רעש דחפורים ודפיקות בדלת של כוח משטרה וחיילי משמר הגבול. בפתח דלתה עמדו גם נציגי אילי הנדל"ן ישעיהו חכשורי ויצחק תשובה האחראים על פינוי חלק מהשכונה. הם העמידו בפניה ברירה: "או שתחתמי על חוזה הפינוי או שהדחפורים יהרסו את ביתך". שושנה נוריאל חתמה, בעתיד מישהו יטען שהיא חתמה על ההסכם מרצונה החופשי.

מאוחר יותר בצהריים, אני בא לבקר בבית משפחת לוי בשכונה, שם מתבצרים בביתם האחים אברהם ומאיר לוי. הם יושבים כשמסביבם מספר בלוני גז אותם הם מאיימים להצית. גם נגדם הוצא צו פינוי. הבית בו נולדו נמצא על קרקע שעליה אמור להיסלל כביש רב נתיבים שיחצה את השכונה לשניים. האחים לוי לא מתכוונים להיכנע בתנאים להם נכנעה שושנה נוריאל. גם מעל ראשיהן של עשרות משפחות נוספות בשכונה מרחף "צו פינוי גמיש", כלומר צו המאפשר פינוי במועד שאינו ידוע מראש, במטרה לצמצם את יכולת ההתנגדות מצד המפונים.

הסיפור של שכונת הארגזים, כמו גם סיפורן של שכונות אחרות בהן מתרחשים הליכי פינוי אלימים של סילוק תושבים מבתיהם, כשכונת גבעת עמל בצפון תל אביב, הוא סיפור ארוך ומורכב של התעללות והזנחה, סיפור של חיבור בין הון לשלטון, של התנערות המדינה מאזרחיה והפקרת הרשות המקומית, עיריית תל אביב-יפו, את תושבי השכונה. שטח הפקר משפטי בלתי מוסדר שעליו חיים תושבים שנולדו בשכונות אלו והמכונים בעגה המשפטית של דיני המקרקעין "פולשים". כלומר אנשים נטולי מעמד משפטי וזכויות קנייניות. כינוי השמור לתושבים המוחלשים של החברה הישראלית, מזרחים וערבים. במקומות אחרים, תושבים מסוגם מכונים "חלוצים".

סיפורן של שכונת הארגזים וגבעת עמל, כמו גם של שכונת כפר שלם הסמוכה לשכונת הארגזים ושל תושבי ליפתא המתגוררים בכניסה לירושלים. מתחיל מיד לאחר מלחמת העצמאות, אז הפנתה המדינה את העולים החדשים המזרחים לתפוס את בתיהם של הערבים שעזבו במהלך המלחמה. אולם עולים אלו לא היו היחידים שעברו לגור בנכסי הערבים הפלשתינים הנפקדים. בראשית שנות החמישים קיבלו גם שופטים, פקידים ואנשי ממסד בתים מהמדינה, בשכונות כטלביה, בקעה והמושבה הגרמנית בירושלים ובמקומות אחרים בארץ. גם עשרות אלפי עולים שהופנו למושבים, וקיבוצים שתפסו קרקעות נפקדים, כולם זכו להסדרה חוקית על הבתים והקרקעות, היחידים שממשיכים להיות מכונים "פולשים" הם תושבי השכונות שיחס הרשויות המקומיות אליהן היה הזנחה מכוונות. כך למשל, דבריו של שלמה להט ראש העיר המנוח בשנת 1987 על שכונת כפר שלם:

"אני לא מפתח שם שירותים במכוון.. המצב שם באמת רע, ויש לי כוונה שיהיו שם שירותים רעים עוד יותר בתחום הפיזי, כמו תאורה, ביוב ומדרכות… כדי שיבינו שאין לי כוונות שימשיכו לחיות שם לעולם ועד".

נחזור לשכונת הארגזים. לפני למעלה מעשרים שנה הוחלט ששכונת הארגזים תפונה במסגרת פרויקט "פינוי-בינוי". אולם למדינת ישראל ולעיריית תל אביב אין שום עניין בחייהם של תושבי שכונת הארגזים. לכן הן הפריטו לפני 16 שנים את משימת הפינוי של חלק גדול מהשכונה לחברות הקבלניות פרידמן חכשורי ואביוד. לפני מספר שנים הצטרף אליהם יצחק תשובה, איל גז ונדל"ן. התמריץ של היזמים הוא להקטין ככל האפשר את כספי הפיצויים לתושבים ולדרוש את הגדלת את זכויות הבנייה בקרקע. בחלוף השנים נהנים הקבלנים גם מהעובדה שחלק מהתושבים הוותיקים של השכונה הולכים לעולמם. בינתיים לשר החברתי האחראי על מדיניות הדיור בישראל,שר האוצר משה כחלון, אין שום עניין בתושבי השכונות גם לא לנציגי מפלגת "השקופים" בכנסת. חבר הכנסת יוסי יונה ויו״ר ועדת הפנים של הכנסת חבר הכנסת דוד אמסלם הגישו לאחרונה הצעת חוק שאמורה לנסות לדאוג לזכויותיהם של תושבי השכונה, לפטור אותם מסיוט קולות הדחפורים ודפיקות אנשי המשטרה על דלתותיהם.

פורסם הבוקר ב"ידיעות אחרונות"

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.