לסביות מתנשקות על המסך? רק מגיל 16 ומעלה

לאחרונה הכריזה הצנזורה על הגבלת גיל של 16 ומעלה לסרטה החדש של מיכל ויניק, ״ברש״. הסרט, שעוסק ברומן בין שתי נערות במציאות הישראלית המורכבת, מערב אמנם סמים קלים ועירום חלקי, אך אינו כולל דבר מעבר לכך (ואני יודעת, ראיתי אותו ארבע פעמים).

הצצה קלה אל מספר סרטים שאינם מוגבלים לצפייה, רק לשם השוואה: ״נון סטופ״, ״ציידי האוצרות״, ״קפטן אמריקה״, ״המסע של האנה״, ״הנסיך הירוק״, ״משחקי הרעב״, ״אקסודוס אלים ומלכים״, ״חיי פשע״ ו״עלייתה של יופיטר״; מספר סרטים המוגבלים מגילאי 12-14: ״שלושה ימים להרוג״, ״ספיידרמן המופלא״, ״אקסמן״, ״רובוטריקים 4״, ״שומרי הגלקסיה״, ״בלתי נשכחים״, ״צלף אמריקאי״. יחד עם ״ברש״, הוגבלו לצפייה מגיל 16 ומעלה הסרטים הבאים: ״12 שנים של עבדות״, ״הרוג את יקירך״, ״מועדון הלקוחות של דאלאס״, ״איב סאן לורן״, ״בשר תותחים״. (אלו כמובן רק מספר סרטים נבחרים, כפי שניתן לראות באתר של משרד התרבות והספורט).

כפי שניתן לראות, סרטים המאופיינים באלימות קיצונית ודיכוטומיה ברורה של ״רעים״ ו״טובים״ הנוגעת בגזענות (נחשו מי זה מי), מקבלים דירוג נמוך יחסית ומותרים לגילאי חטיבות הביניים או כל הגילאים, בעוד סרטים המערערים על הגזענות בחברה ו/או מציגים מערכת יחסים שאינה הטרונורמטיבית, מקבלים את הדירוג של 16 ומעלה.

כל סרט שמוקרן בישראל חייב לעבור בוועדה לביקורת סרטים, ולקבל דירוג. לא רק בקולנוע, אלא גם בטלוויזיה. 17 אנשים, גברים ונשים, אחראים על הדירוג הזה, שיש לו השפעה כלכלית לא קטנה על הסרטים. כך למשל, סרט כמו ״בשר תותחים״ (איתן גפני), מיועד ברובו לבני נוער, אך אלו לא יכולים לראותו בשל הגבלת הגיל, וזאת כאשר ברור לחלוטין כי בהעדר קהל היעד הזה, הסרט לא ינחל הצלחה מסחררת בקופות. הגבלת גיל 16 לסרט זה מפתיע במיוחד, בהתחשב בעובדה שסרט באותו הנושא – זומבים, בכיכובו של בראד פיט, ״מלחמת העולם Z״, זכה לדירוג של 12 ומעלה. האם הסיבה יכולה להיות בגלל ש״בשר תותחים״ מציג דמות פלסטינית מעוררת אהדה? לעולם לא נדע.

במקרה נוסף זכה סרטה של רוני קידר, ״ג׳ו + בל״, לדירוג מחמיר למדי של 18 ומעלה. הסרט מראה אמנם יריית אקדח, אך מה שהוא בעיקר מראה חוץ מזה הוא סיפור אהבה בין נשים – ונשיקה אחת. מדוע הדירוג החמור? לא ברור, אין הסברים.

דירוג הסרטים לא משפיע רק כלכלית, הוא עושה יותר מזה. הקולנוע יוצר עולם של דימויים שאיתו ניתן להזדהות ודרכו אנחנו יכולות לבנות את האישיות שלנו, לקבל לגיטימציה, ללמוד על עצמנו ועל העולם. ״ברש״, שהוא הסרט הישראלי הראשון לספר סיפור אהבה בין שתי נערות, מציג מציאות חברתית בקולנוע שלא נראתה קודם לכן על המסך הישראלי. יצוגים של נערות שאינן סטרייטיות כמעט ולא קיימות על המסך שלנו, ואפילו הקולנוע הלא ישראלי שמציג אותם לא מגיע לכאן. הצנזורה שמוטלת על ״ברש״ גורמת לכך שנערות וילדות לא יחשפו ליצוגים האלו, שאני יכולה להגיד ממקור ראשון שלו הייתי נחשפת אליהם, חיי כנערה לסבית בישראל היו קלים הרבה יותר – כי היתי רואה שיש קבלה של הדברים שאני מרגישה, שיש עוד נערות כמוני, שאני לא לבד. במקום זה, מה שנערות בגילאים אלו מקבלות אישור לצפות בו זו אלימות מטורפת (כל סרטי הקומיקס אלימים בצורה בלתי רגילה, כמו גם רוב סרטי האקשן, זה הז'אנר, אפשר לבוא אליו בטענות אבל במאמר אחר), תפיסה פטריארכלית שמשמרת את הנשים במקום מאד מסוים בחברה, ודיכוטומיה חברתית.

במקום שנלמד לאהוב ולקבל כבר בגיל צעיר – הצנזורה מלמדת אותנו שאלימות זה בסדר, ואהבה זה לא. אה, סליחה. אלימות שמופנית כלפי האוכלוסייה ״הנכונה״ זה בסדר, ואהבה שאינה הטרונורמיטיבית זה לא – קומדיות רומנטיות סטרייטיות מקבלות דירוג רגיל.

בראיון לטלי קיים שהתפרסם ב״וואלה!״, הגיב יו״ר המועצה לביקורת סרטים כי ב״ברש״ ״יש מספיק סצינות סקס על מנת שהסרט יוגבל מגיל 16״. ובכן, ב״ברש״ יש סצינה אחת בה יש עירום חלקי, ואמנם יש בה רמיזה למין, אך לכנות אותה ״סצינת סקס״ חוטא לא רק לסצינה אלא גם לסרט כולו. מה שמעלה את השאלה: האם הוועדה צופה בכל הסרט? מגיעים לישראל, לקולנוע ולטלוויזיה, מאות סרטים בשנה, אולי הם לא מספיקים לצפות בכולם? וגם אם כן – מדוע אי אפשר לראות את הסיבות להחלטות הוועדה? האם עלינו להסתפק באמירה של יו״ר המועצה, עו״ד ניסים אבולוף, כי ״החלטנו מה שהחלטנו״?

אז מה יראה הנוער שלנו מחר? עזבו את החדשות ואת האלימות שאליה אנחנו נחשפות בצורה יומיומית, בקולנוע יש מישהו שאחראי על הצפייה שלכן – והוא רוצה שתראו מציאות מסוימת מאד.