עונת הציד על כביש 443

לפני שבועיים נורה למוות מחמוד בדראן בן ה-15 על כביש 443. הדוקומנטריסט ארז מילר, שעשה סרט על הכביש המדובר (המובא כאן במלואו), חוזר לשדות הציד המסויטים
ארז מילר

את צילומי סרטי התיעודי ״443״ התחלתי בשנת 2007. יום יום הייתי ׳עולה׳ מראשון לציון לירושלים, בדרכי לבצלאל, שם למדתי. בכדי להימנע מכביש 1 העמוס והפתלתל הייתי נוסע על כביש 443.

גדלתי בראשון. גם אם זה לא ממש קשור למציאות הפוליטית שלנו – לגדול שם, בראשון לציון, זה נעים. נדיר לפגוש שם אנשים שונים ממך ובטח שאתה לא פוגש ערבים (אלא אם מילצרת בנאפיס, ושמת לב במקרה לשוטף הכלים). בראשון לא עוברים מחסומים וקיר הבטון הכי גבוה שרואים הוא בעצם יציקת בטון, בדרכה להפוך לקניון.

נופו המשתנה של כביש 443 במפגשנו הימיומיים לא הכה בי מיד. עבר זמן ונסיעות מספר עד שהתחלתי לשים עין ולב לכך שבדרכי, לאורכם של עשרים ושמונת הקילומטרים של 443, אני חוצה עולמות – שונים, מוזרים וזרים אחד לשני. עולמות מפחידים, יפים ומכוערים. מרחבים פסטורליים, אלימים, גלויים וסמויים. מהעיר לוד – עולם לכשעצמו – דרך חורשות אורנים וצברים, מחסומי הביקורת או הצ׳ק-פוינטים (בעברית מחודשת), מחסומי הבטון הזמניים לנצח… והנוף המוסתר בחומות המאוירות – בכדי להסתירן, והמצויירות – בכדי להשלות את הנוסעים לאורכן ולצידם של הכפרים הפלסטינים הכלואים מאחורי גדרות. גם עיר יהודית חדשה, בוהקת בלובנה המסנוור, מתפתחת בצידו של הכביש. בית הכלא הביטחוני הנושק לכביש והבולט בכיעורו אמנם אינו מנעים מבט עיניים אך מרומם לבב וגאווה, הודות לדגל ישראל עצום הממדים המכריז קבל עם ועדות: כאן גרים בכיף, שקט וביטחון ישראלים. ואל דאגה.

במשך הנסיעה לאורכו של הכביש אפשר להספיק לשמוע אלבום ג'אז וקצת חדשות. אבל עם הזמן נמשכתי דווקא לצדיו של הכביש, אל דרכי העפר והעולמות הנסתרים-מוסתרים מהעין.

ככה מתחיל בשבילי סיפורו של הסרט.

ניסיתי ללמוד לדבר ערבית, למדתי להקשיב לערבית מבלי להתגרד בבלוטות הפחד. למדתי להתחבר לדתיים משיחיים מבלי שיעוררו אצלי את בלוטות הקריזה. למדתי שתחת כל שריד של קדוש יהודי נמצא גם שריד של קדוש מוסלמי. וגם להיפך. ומבלי ששמתי לב, למדתי שדווקא חייל (ישראלי-יהודי) שבא אלי ועלי בשגעת האטרף הוא-הוא מעורר בי את בלוטות הפחד והקריזה.

למדתי שזכויות זה דבר מופשט וששוויון הוא יחסי. אך יותר מכל למדתי את מקומו של חופש התנועה כמרכיב בסיסי בהגדרת חירותו של אדם. הנסיעות שהפכו לצילומי הסרט הביאו עימן את התובנה שצדק, חוק וכוח אינם בהכרח קשורים זה לזה. לא רק שאין הם מגבים או משלימים זה את אלא להיפך – הם מפרים ומפריעים אחד לשני. על 443 למדתי שצדק, חוק וכוח גמישים יותר מהאספלט, מהבטון או מבני האדם, העושים בם כרצונם.

עבר כמעט עשור מאז ועתה עונת הציד החלה.

לפני שבועות מספר מחמוד בדראן, נער בן 15, נהרג בשוגג כשחיילים אקראיים ירו אקראית על רכב אקראי, לאחר תקרית מכוונת של זריקת אבנים על רכבים ב-443. מותו של ״עוד מחמוד״ הוא רק חוליה באותה שרשרת אירועים של השנה החולפת: פיגועי היחידים, טרור הבודדים, מחבלים עצמאיים פרילנסרים. לא ברור למי הם מוציאים חשבונית, ועם זה קצת קשה לנו. הפתרון הוא, ככל הנראה, להחזיק גם אנחנו בפרילנסרים. אנחנו הציבור הזועם. הציבור בתפקיד הצבא. אזרחים הנוהגים כחיילים, עד שההבחנה בין השניים כבר לא רלוונטית.

פעולות תגמול תמיד היו פה, תמיד נהרגו פה בשוגג ותמיד היה לזה צידוק והצדק. אבל עכשיו,  כשעונת הציד החלה, זה הפך למערבון, או למזרחון: קאובוי מול אינדיאני, אינדיאני מול קאובוי, אדם מול אדם. וכך בתקרית כמו ב-443 או בזו בחברון פתאום החיילים מאמצים מהציבור את החופש ושיטות הפעולה. זה כבר לא עוד חייל הזוי, משוגע שסרח ושאינו מייצג את ערכיו של הצבא המוסרי בעולם.

זה בסך הכל חייל שנוהג כמו אזרח טוב שנוהג כמו חייל טוב. זה כבר לא קשור לנהלי פתיחה באש, לסכנת חיים, להגנה עצמית או לשמירה על הבית וכהנה וכהנה משטרי צידוק צבאיים. ניטרול זאת אזרחות טובה ואחראית. כך נוהג לו אזרח שהינו גם חייל עם נשק, ושמוצא עצמו בליבו של אירוע שיכול אך להסתיים ב״שוגג״. בטח כשכל זה קורה במקומות כמו 443 או חברון, שהרי אלו אזורי הפקר ללא צדק ובצל חוק ההפקרות.

הרי תכל׳ס, אם הוא, האזרח-חייל-אזרח, היה רק נופל על הערבי הנכון ומספיק לצוד אותו רגע לפני שזה כבר ברח לו לצידו של הכביש ונעלם לנצח באיזה כפר, הוא היה יוצא ענק.

 

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. פריץ היקה הצפונבוני

    מזדהה עם רותם רפטור. צודק ב100%.