חזון הפחחים והרתכים של מערכת החינוך הישראלית

מנכ"ל משרד ראש הממשלה אלי גרונר שם קץ השבוע להתקוטטות רבת שנים בין משרד הכלכלה לבין משרד החינוך. גרונר החליט שבתי הספר המקצועיים המצויים תחת פיקוח משרד הכלכלה יועברו תוך שנתיים לניהולו של משרד החינוך. זו החלטה נכונה: אין שום היגיון בכך שמוסדות חינוכיים יהיו תחת פיקוח משרד הכלכלה.

בבתי הספר המקצועיים־תעשייתיים האלה לומדים כ־13 אלף תלמידים בכ־70 מוסדות שמטרתם המוצהרת היא להעניק לבני ה־15 עד 18 הכשרה מקצועית. הם לומדים שלושה ימים בשבוע במגמות כמו רכב, חשמל ואלקטרוניקה, אירוח, "טיפוח החן" ועוד, ועובדים יומיים־שלושה נוספים. בתי הספר הללו מהווים "תחנה אחרונה" לתלמידים שהונשרו מהתיכונים העיוניים והמקצועיים הרגילים, הפועלים תחת פיקוח משרד החינוך.

ממחקר מקיף שערכה ראמ"ה – הרשות הארצית למחקר והערכה – לפני שלושה חודשים, עולה שהתלמידים האלה שייכים לקבוצות המוחלשות ביותר בחברה הישראלית: תלמידים מרקע חברתי כלכלי נמוך, ערבים ועולים חדשים. אחת הסיבות המרכזיות להנשרתם ממערכת החינוך היא שהם פוגעים בממוצע הישגי בית הספר. במצב של תחרות עזה, אחת הדרכים להעלות את ממוצע ההישגים הבית ספרי היא להיפטר מהתלמידים הבעייתיים שמורידים אותו, ולעודד אותם לעבור לבתי הספר התעשייתיים – החממה המרכזית ליצירת הפרולטריון הישראלי.

בני הנוער הלומדים בבתי הספר הללו נשלחים לעולם העבודה תוך שלילת ההזדמנות לזכות בחינוך בעל ערך שירחיב את אופקיהם ויכשיר אותם לאזרחות דמוקרטית, ועולים על מסוע ענק שמוביל אותם לתחתית הסולם החברתי־הכלכלי הישראלי. לפי תוצאות המחקר של ראמ"ה, אגב, שיעור הנשירה של התלמידים מבתי הספר התעשייתיים גבוה פי שניים משיעור הנשירה של אוכלוסיית התלמידים הדומה לה במאפייניה החברתיים והכלכליים ולומדת במוסדות משרד החינוך.

כשמקשיבים לשיח החינוכי השולט בשנים האחרונות, מתקבל הרושם שהאידיאל של מערכת החינוך בישראל צריך להיות הכשרת תלמידים לשוק התעסוקה. ילדים מתוארים בשיח הזה כמשאבים להגדלת היצוא ושיעור הצמיחה הכלכלית. ראש הממשלה, שרי החינוך והתעשיינים פועלים במרץ להגדלת מספר התלמידים הלומדים במסלולים מקצועיים. "פחחים ורתכים מרוויחים הרבה כסף", טען נתניהו בוויכוח שפרץ בנושא זה בישיבת הממשלה. הוא טועה. ממחקר שערך בנק ישראל לפני כחמש שנים עולה שהישגי בוגרי החינוך המקצועי, הן בבתי הספר התעשייתים והן בתיכונים הטכנולוגיים־מקצועיים בפיקוח משרד החינוך, היו נמוכים בהרבה מאלה של בוגרי חינוך עיוני דומים להם: הם רכשו פחות השכלה על־תיכונית, היוקרה של משלוחי ידם הייתה פחותה, ולפי חלק מהתוצאות שכרם החודשי ושכרם לשעת עבודה היה נמוך.

תוצאות אלה זוכות לאישוש ממחקר שפירסם לפני חודשיים מרכז טאוב, ממנו עולה שכלל החינוך המקצועי משעתק את המבנה הכלכלי־חברתי; שבחינוך המקצועי לומדים ילדים ממעמד כלכלי וחברתי נמוך, בעוד שבמסלולים העיוני וההנדסי לומדים ילדים למשפחות מבוססות ומשכילות.

ההיסטוריה של מערכת החינוך בישראל היא של ניתוב תלמידים משכבות חברתיות כלכליות נמוכות, בעיקר ערבים, מזרחים ועולים חדשים, למסלולי חינוך ירודים, וניתוב ילדים ממעמד חברתי כלכלי מבוסס למסלולי לימודים יוקרתיים. שוויון הזדמנויות חינוכי יתממש רק כשתבוטל ההסללה הזו. הוא יתקיים כאשר בבתי הספר ילמדו תוכנית ליבה אחידה ולתלמידים יוצע מגוון מסלולים, כולל לימודים טכנולוגיים, שמהם יוכלו לבחור. מחקרים מצביעים על כך שבמדינות שבהן אין הסללה מקצועית, כגון פינלנד וקנדה, התלמידים מגיעים להישגים גבוהים יותר ממדינות שבהן יש הסללה.

חזון "הפחחים והרתכים" מעוות. מערכת חינוך במדינה דמוקרטית אינה צריכה להיות שפחה של מדיניות כלכלית כזו או אחרת. מערכת חינוך חייבת להבטיח שוויון הזדמנויות הוגן וצריכה לחנך אנשים להפוך לבוגרים אוטונומיים, בעלי ידע, עושר תרבותי וחשיבה ביקורתית, המסוגלים לבור להם את מסלול חייהם ולהכשירם לאזרחות במדינה דמוקרטית.

פורסם ב״ידיעות אחרונות״